"נופלים מתים בגבעת חיים"
כל העובר בכביש 581, אחד מחוצי השרון הוותיקים והסואנים, מבטו פוגש שלט בולט בכניסה לקיבוץ עין החורש המפנה אותו לאתר הנצחת נופלי המצור על קיבוץ גבעת חיים הסמוך, זאת בשנת 1945.
מאז האירוע המדובר חלפו עברו להן כמעט שבעים ושש שנים גדושות אירועים היסטוריים, מלחמות ובעיקר ההכרזה והקמתה של מדינת ישראל.
השילוט המוביל לאתר ההנצחה (צילום: אתר מכל מקום)
החזרה לאירועי נובמבר 1945 ההרואיים, עם חשיבותם בספר ההיסטוריה הציונית; תיאור האירוע; אווירת הסולידריות, האחריות ההדדית והנכונות, הוויתור וההקרבה למען הכלל - מובילים למחשבה כי חבל שנשארו רק בזיכרון ובדפים הכתובים. אווירה זו כל כך חסרה לנו בימים אלה, כאשר מורשתו של אותו ציבור "אליטיסטי" מושמצת ונרמסת בראש חוצות.
נשוב להיסטוריה הכללית וממנה ולמרחב עמק-חפר. התקופה קודרת, המלחמה ואיתה השואה בשיאה. שנת 1942 שנה קשה בלחימה בחזיתות. בנות הברית מקיזות דם כאשר בצפון אפריקה כוחות בריטניה נלחמות בצבא הנאצי שמתכנן להגיע למצרים, לחצות את הסואץ, דרך סיני להגיע לא"י ולחבור לכוחות הנאצים שיגיעו לאחר כיבוש ברה"מ דרך אירן וסוריה. כאן, בארץ, היישוב בדאגה רבה, סומך על הבריטים, אך גם יוזם בכוחותיו הצנועים פעולות התגוננות. ראו "תכנית הכרמל" באיזור חיפה וחיזוק הישובים בדרום כמאמר השיר "אל הנגב פלוגונת נשלחת עם מקלות כתחליף לרובים".
הבריטים, במחשבה נכונה, מקימים תחנות רדאר ותצפית בכרמל ובחוף השרון במגמה לזהות פלישה ימית או תקיפה אווירית על מפרץ חיפה - שם ממוקמים בתי הזיקוק, הנמל ומתקנים חיוניים נוספים.
תחנות הרדאר מוקמות בחיפה סטלה מאריס, בחוף חדרה, שבהמשך הוקמה שם שכונת גבעת אולגה, בחוף הרצליה, בסמוך למסגד סידנא עלי. לא ידוע על כל פעילות של הרדאר בימי המלחמה, אך בהמשך התחנות מילאו תפקיד חשוב בגילוי ספינות מעפילים שגיששו דרכן אל חופי הארץ.
במהלך שנת 1942 חל המהפך. בצפון אפריקה, בחזית אל-עלמיין, לגיונות רומל נעצרים ע"י כוח בנות הברית בפיקודו של הגנרל מונטגומרי ובחזית המזרחית מוכה הצבא הגרמני ע"י הצבא האדום הרוסי.
חודש מאי 1945 הוא חודש הניצחון על המפלצת הגרמנית-נאצית ביבשת אירופה ובמזרח התיכון. בדרכי הארצות עקורים ופליטים בני לאומים רבים המנסים לחזור לביתם. בכלל ציבור זה רבים הם יהודים, שרידי משפחות ובודדים שהבינו כי עולמם וביתם חרב והמגמה הציונית להגיע לארץ ישראל לבנות ולהיבנות בה אינה מבטיחה חיים נוחים, אך מבטיחה עצמאות וזקיפות קומה.
המגדלור שאליו נהרו כולם היה "המוסד לעליה ב'", גוף שפעל על אדמת אירופה, בימים ובחופי ארץ ישראל תחת מרות "מטה ההגנה". המוסד פעל משנת 1938, מערב המלחמה, אבל עיקר פעילותו היתה מ-1945 ועד הקמת המדינה. באותם ימים שילח המוסד לחופי הארץ 65 הפלגות שהשיטו כ-70.000 מעפילים.
פעילי ופעילות "המוסד לעליה ב'" מקימים מרכזי קליטה בערים ובארצות אירופה אליהם הגיעו העולים לשיקום ולהתאוששות טרם עלייתם לאוניות. הרשת שפעלה במדינות רבות היתה מבוססת על שליחים מארץ ישראל, אליהם הצטרפו רבים מחיילי הבריגדה וכן חיילים יהודים ששרתו בצבאות בנות הברית. על מה שכונה עליה ב' נחקר ונכתב רבות, כך שלא נרחיב כאן.
יהודה ארזי, ראש המוסד לעלייה ב' באיטליה (משמאל) ועובדים במתפרה להכנת ערסלים עבור אוניות המעפילים (צילום באדיבות הארכיון לתולדות ההגנה)
מכאן נעבור לאירועי חודש נובמבר 1945, שבמרכזם המצור והירי בקיבוץ גבעת חיים.
ספינת המעפילים "ברל כצנלסון" הפליגה מיוון ממעגן בקרבת אתונה בלילה שבין 16-17 לנובמבר כשעל סיפונה היו 211 עולים שהובאו לכאן במסע רגלי ובהסעות מרחבי אירופה ע"י פעילי העלייה. הצוות המקצועי שאמור לתפעל היה יווני, פיקוד הספינה והקשר היה באחריות הפלי"ם והמוסד לעליה ב'.
מפאת ים סוער נאלצה ההפלגה להתעכב פעמיים במפרצים של איי יוון. ביום ה-21.11, בהיותם בדרכם לכיוון מזרח, התגלו בשעות אחה"צ ע"י מטוס סיור בריטי, מטוס נוסף חג מעליהם בבוקר המחרת. האונייה עשתה דרכה לחופי הארץ והתקרבה לקטע החוף בין סידנא-עלי לקיבוץ שפיים. בשעה 21:30 החלה פעולת הורדה מסודרת. במהלך המבצע נקלעו למקום כמה דייגים בדואיים, לביטחון יתר ולשמירת סודיות הושמו במעצר ושוחררו לקראת גמר ההורדה. הדייגים "המשוחררים" מיהרו למשטרת סידנא-עלי ודיווחו על הורדת המעפילים. תוך זמן קצר הגיע לאיזור ההורדה משחתת בריטית, החיילים שעלו על הספינה הצליחו לעצור את הצוות ועוד 11 מעפילים. 200 העולים טופלו במהירות ופוזרו בבתי המשפחות באיזור.
הורדת מעפילים אל החוף (צילום באדיבות ארכיון הפלמ"ח)
העם היהודי בעולם ובארץ קיבל בשאט נפש את מה שקרה בבריטניה שלאחר המלחמה. כזכור, עלתה לשלטון מפלגת הלייבור שאנשיה טרם הבחירות הבטיחו מדיניות אוהדת למפעל הציוני וכי יקלו במתן סרפטיקטים והנה הם בשלטון והמצור על החופים מתחזק והראייה לכך התקיפה של האונייה "ברל כצנלסון".
בא"י כתגובה על המדיניות הבריטית מוקמת "תנועת המרי" - שיתוף פעולה של ההגנה עם המחתרות אצ"ל ולח"י (על המניעים ועל ההסכם ניתן לקרוא ברשימה קודמת שעסקה בליל וינגייט בת"א בלחיצה כאן). בהמשך לפעילות האקטיביסטית של המרי מחליטה מפקדת ההגנה לפוצץ ולהשבית את תחנות הרדאר בגבעת אולגה ובסידנא-עלי.
לוחמי הפלמ"ח לקראת היציאה למבצע הפיצוץ בסידנא-עלי (צילום באדיבות אתר הפלי"ם)
כוחות פלמ"ח תקפו בליל ה-24.11.1945 את שתי התחנות הנ"ל. בפקודת המבצע ניתנה הוראה כי טרם פיצוץ המתקן יש להעביר אזהרה טלפונית ובכך לאפשר לשוהים בבניין למלט את נפשם. בשני המקרים הכוחות נהגו כך, אך השוטרים הבריטים יצאו ופתחו באש על כוחות הפלמ"ח בשני המקומות. מובן שהתוקפים השיבו באש תוך נסיגה מזרחה. בחילופי האש נפצעו קל שוטרים בריטיים ואחד מהתוקפים.
בבוקר יום המחרת הגיע כוח משטרה מתוגבר בחיילים בריטיים לקיבוץ שפיים. שער הקיבוץ נסגר בפניהם והחברים, בעזרת תושבים מתנדבים מהאיזור ואף מתל אביב, מנסים למנוע את הפריצה לישובם. לאחר מאבק עיקש החומה החיה נפרצת והבריטים נכנסים, עורכים חיפוש ויצאים בידיים ריקות. במושב הסמוך רשפון התהליך היה דומה. גם כאן פרצו למושב, חיפשו ולא מצאו כל דבר מפליל. במהלך המאבק נורתה אש שפצעה קשה את המתנדב אליהו חינסקי מפתח תקווה, שלאחר מכן מת מפצעיו. במקביל לאירועים בשפיים וברשפון מפעילה המשטרה גששים המביאים את הכוח למאהל עזוב ששימש את משטרת הישובים והיה ממוקם בין מושב חוגלה לקיבוץ גבעת חיים.
מנקודת זמן זו, קיבוץ גבעת חיים (שבאותן שנים היה אחד טרם פילוגו בין התנועות "איחוד הקבוצות והקיבוצים" ו"הקיבוץ המאוחד") הפך למוקד מרכזי של המשטרה בחיפושיה אחר תוקפי תחנות הרדאר.
מפקד מבצע החיפוש הבריטי היה מפקד מחוז חיפה ריימונד קפרטה. הנ"ל דרש לערוך מסדר זיהוי לתושבים וכן לבצע חיפוש בדירות ובמבני המשק. מרכז הקיבוץ דחה את הדרישה בטעון שהוא ממתין להוראת המוסדות הלאומים. במהלך הוויכוח התאסף סביבם קהל רב שנראה לקרפטה ככוח עויין ובהתאם לכך נסוג משער הקיבוץ, שם המתין לתגבורת.
הידיעה על הקורה בגבעת חיים ותנועות הצבא למקום פשטו במהירות באיזור השרון ובהמשך לרחבי הארץ. פיקוד ההגנה עודד את ההגעה והמונים עזבו את עיסוקיהם ויצאו אל הקיבוץ הנצור. הבריטים ניסו לעצור את הבאים ע"י הצבת מחסומים בדרכים, זה לא עצר את הנהירה וקבוצות ובודדים הגיעו למקום דרך שדות מטעים ופרדסים.
ההתכנסות ההמונית בקיבוץ גבעת חיים הנצור (צילום באדיבות ארכיון גבעת חיים)
שוטרי מרחב חיפה בפיקודו של הקצין קרפטה זכו לתגבור של כוח צבאי בסדר גודל של חמישה גדודים. חשוב לציין כי לאנשי הצבא אין ניסיון במאבק עם אזרחים כך שאצבע ידם קלה על ההדק. מפקדי ההגנה בשטח שהיו ערים לכך הורו לציבור שנאסף רובו בקיבוץ עין החורש, הנמצא מרחק מאות מטרים מגבעת חיים הנצור, להישמע להוראות, לשמור על רוגע לא להיכנס להתנגשות עם הצבא וחשוב ביותר לא לפתוח בירי בכל מצב. כל אותו זמן מתנהל מו"מ עם מפקד בכיר יותר שאיזור צפון הארץ באחריותו עם הנהגת גבעת חיים, שבראשה עומד יצחק בן אהרון, לימים ח"כ ושר בממשלת ישראל, באותם ימים קצין בצבא הבריטי הנמצא בחופשת שחרור.
26 בנובמבר 1945 - יום דמים בעמק חפר
עם בוקר, כאשר לא מושגת התקדמות, המפקד הבריטי מורה על פריצה ושימוש באלות. למרות ההוראה להתנגדות הפסיבית מול האלות משיבים הקיבוצניקים במוטות עץ והמהומה גדולה סביב הכניסה. שער הישוב נפרץ בעזרת שני משמידי טנקים והכוח הבריטי "כבש" את גבעת חיים.
טנק בריטי מול מגדל המים של גבעת חיים (צילום באדיבות ארכיון גבעת חיים)
סה"כ הכוח הבריטי עוצר 1500 מהשוהים במקום ולאחר חקירה נלקחים מהקיבוץ 137 איש לחקירה נוספת. בשעה 16:30 הצבא עוזב את המקום לאחר יממה של מאבק באזרחים. כמה עשרות תושבים נפצעו קל, שניים מהם קשה, שאחד מהם, חבר הקיבוץ יוסף רוזנברג ז"ל, מת מפצעיו.
כזכור, במהלך הלילה והבוקר שקדמו לפריצה הגיעו מאות מתנדבים מישובים עבריים ברחבי הארץ והתרכזו בקיבוץ עין החורש הסמוך. עם הפעלת הכוח על גבעת חיים נותק הקשר בין הקיבוצים (אלחוט, טלפון ואיתות). המפקד הבכיר מטעם "ההגנה" שהיה במקום הורה לאנשים להסתדר בשלשות, לנוע ולפרוץ לגבעת חיים מבלי לחשוש מירי.
הכוח האזרחי הזועם התקדם בגוש אחד, מולו פרוסה פלוגת צבא שמפקדה דרש מהצועדים לעצור ולסגת ובאם לא יצייתו תפתח עליהם אש. הפקודה לא עצרה את הטור הצועד, נהפוך הוא, ההמון החל לרוץ מול הכוח כאשר הוא יורד מהשביל ומסתער לכל רוחב השדה.
מפקד הפלוגה הורה על פתיחה באש שכתוצאה ממנה נפגעו אזרחים בשדות שבצידי הדרך.
ממאות הכדורים שירו הבריטים נפגעו עשרות מתנדבים ששכבו מתבוססים בשדות הבוציים לאחר כמה ימי גשם באיזור. כהרף עין תמונת המלחמה הנוראה התחלפה למציאות של עזרה והצלה. כל הנוכחים במקום, משני עברי המתרס, מפגינים וחיילים, פשטו בשדות לפעולות חבישה וחילוץ.
המספר הגבוה של הפצועים וחומרת הפגיעות הביאו למקום רופאים, אחיות ואמבולנסים, שיחד עם מרפאת שדה בריטית שהיתה בשטח נאבקו על חיי הפצועים. למרות המאמצים המחיר היה כבד ביותר.
באותו יום רע נמהר נפלו בשדות השרון שמונה לוחמים אזרחים שנחלצו עם רבים אחרים לעזרה מתוך שותפות, אחווה וסולידריות. תכונות מאוד נדירות כיום.
ואלה שמות הנופלים המופיעים באתר ההנצחה:
1. אילה טננבוים ז"ל מהכשרת שלוחות.
2. נפתלי שטינפלד ז"ל מהכשרת שלוחות.
3. אורי אוטנהיימר ז"ל מהכשרת להבות הבשן.
4. יוסף רוזנברג ז"ל מגבעת חיים.
5. מישאל מוסאיוף ז"ל מירושלים.
6. יעקב אדטו ז"ל מגבולות.
7. שמעון קמינר ז"ל מעין החורש.
8. אלימלך שטרקמן ז"ל מעין שמר.
