חיי הספינה שבדרך

בתחילתו של רח' אבן גבירול בתל אביב, מרחק קצר מהצומת בה הוא פוגש את הרחובות מרמורק ויהודה הלוי, נמצא רח' קצר שכיוונו למערב ואשר הופיע במפות ובפרסומים תחת המספר534.


התקופה שמדובר בה היא ראשית שנות החמישים. מדינת ישראל צעירה בימים ותל אביב הופכת "מעיר לבנה" למטרופולין מרכזי במדינה ואזרחיה חווים מעבר מקהילה סולידארית למערכת ממלכתית.


דיירי הרחוב באותן שנים מכירים וזוכרים את האירוע שהיה חלק "מליל וינגייט" שהתרחש מרחק קצר מבתיהם, בליל ה-25.3.1946, ובו נהרגה לוחמת הפלמ"ח ברכה פולד (Fuld).


התושבים פונים לעיריית ת"א בבקשה להנציח את הנופלת בשם קבוע לרחובם, אך הרשות לא ממהרת למלא את בקשתם. התושבים לא מרפים, מכריזים על הרחוב כרחוב "ברכה פולד", משלטים אותו וממשיכים להציף את עת"א במכתבים בעניין. המאמצים נושאים פרי ובסוף 1950 הפך שם הרחוב רשמית לברכה פולד.


פנייתו של אהרון זאב בן ישי, מזכיר הכבוד של ועדת השמות של עיריית תל אביב, לראש העיר דאז רוקח, לשינוי שם הרחוב בעקבות לחץ התושבים



כיום המקום ידוע ומוכר, מצוי במרכזה של העיר, אך לא רבים מהחולפים במקום יודעים מהו האירוע ההיסטורי שאירע בו ומי היא ברכה פולד שהרחוב נושא את שמה.


סיפור נפילתה הטרגי של פולד הוא תוצאה של פעולה מחתרתית וייחודית במאבק לעלייה חופשית לארץ ישראל, המוכרת כ"ליל וינגייט". בטרם נעסוק בה, נאזכר מספר אירועים ותהליכים היסטוריים שקדמו לה.


תנועת המרי העברי

עם סיום מלחמת העולם השנייה בהנהגת התנועה הציונית בארץ ובעולם היתה תחושת תקווה כי הנה יקוימו ההבטחות והצהרות התמיכה מפי המדינאים הבריטים, יבוטל "הספר הלבן", שערי הארץ יפתחו לעלייה והמערכת כולה תפעל להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. לזאת יש להוסיף את ניצחון מפלגת הלייבור בבחירות, שראשיה חזרו וציינו את תמיכתם בהקמת מדינה יהודית בפלשתינה א"י.


האכזבה בתנועה הציונית היתה מהירה וקשה. שר החוץ הבריטי החדש ארנסט בווין (Bevin) התכחש לכל, המשיך ואף הקשה את מדיניות "הספר הלבן" והצהיר כי אינטרס בריטי הוא קשר חם עם ערביי המזרח התיכון וכי אין קשר בין יהדות אירופה ניצולת השואה לארץ ישראל.


התגובות בעולם היהודי ובממשלות באירופה ואמריקה להתנהלות ממשלת בריטניה היו קשות ביותר. בווין וראש ממשלתו קלמנט אטלי נבהלו מתגובת העולם ופנו לנשיא ארה"ב הארי טרומן שייאות להקמת ועדה משותפת לבדיקת המצב בפלשתינה והם הבריטים יקבלו את מסקנותיה. הנשיא נתן את הסכמתו וכך הוקמה הועדה "האנגלו-אמריקאית", עליה נדבר בהמשך.


הנהגת היישוב בארץ קראה את המפה המדינית בבהירות ובמהירות. בן גוריון וראשי היישוב המאורגן פנו לפעילות מחאה אגרסיבית כנגד מוסדות ומתקנים בריטיים ברחבי הארץ, כשלמרותם עמד ארגון "ההגנה", שתחתיו פעלו "הפלמ"ח" "החי"ש" "הגדנ"ע" ועוד יחידות מתנדבים, ואלו החלו לנהל מו"מ חשאי עם הנהגות המחתרות "אצ"ל" ו"לח"י" על הקמת ארגון גג לתיאום הפעילות.


לאחר מו"מ הושגה ההסכמה ותנועת המרי העברי שילבה ידיים (החוקר דר' ניר מן טוען כי בין שלושת המפקדים ילין-מור מלח"י בגין מהאצ"ל וסנה מההגנה היתה היכרות מוקדמת מתקופת לימודיהם באוניברסיטת ורשה, דבר שהקל על ההידברות).


בסעיפי ההסכם של תנועת המרי היה פירוט של שיתוף הפעולה וכן תחומי העצמאות של השותפים למסגרת. לצורך כך הוקמה ועדת תאום עליונה שחבריה מנהיגי ציבור ידועים ומעורכים וזו אישרה בכלליות את הפעולות מבלי להיכנס לפרטים.

כרזה של תנועת המרי (באדיבות הספרייה הלאומית)


תנועת המרי פעלה במשותף עד לאחר "השבת השחורה" ופיצוץ מלון "המלך דוד". בעקבות הוראת חיים ויצמן נשיא ההסתדרות הציונית ובתמיכתו של בן גוריון הושהו פעולות ההגנה כנגד הבריטים. הלח"י והאצ"ל סרבו וכך סיימה את דרכה תנועת המרי.


ההסכם לשיתוף הפעולה בין הארגונים נחתם בסוף חודש אוקטובר 1945 והיה בתוקף עד לסוף אוגוסט 1946 (ההסכם לא בוטל מעולם באופן רשמי). כאמור, ההגנה הפסיקה את הפעילות הכוחנית כנגד הבריטים וריכזה את אמצעיה במוסד לעלייה ב' באירופה, בעלייה ובהעפלה, בעוד שהארגונים האחרים המשיכו במאבקם בכח הבריטי בא"י.


בזמן פעילות המסגרת המשותפת בוצעו כנגד הבריטים 11 פעולות. המרשימות ביותר היו שחרור המעפילים ממחנה עתלית, "ליל הגשרים", ופיצוץ הרדאר בסטלה מאריס, זאת ע"י ההגנה. האצ"ל והלח"י ביצעו את "ליל הרכבות", פיצוץ מטוסים בריטיים בשדות התעופה לוד, חצור וסירקין, ההתקפה על משטרת רמת גן וכמובן פיצוץ מלון "המלך דוד" בירושלים, פעולה שההחלטה לביצועה נמצאת במחלוקת עד היום.


הוועדה האנגלו-אמריקאית

כפי שציינו קודם לכן, נשיא ארה"ב נענה לבקשת ממשלת בריטניה ואישר את הקמת הועדה המשותפת.

ההתכנסות הראשונה של הועדה היתה ב-5.1.1946 בוושינגטון ומשם דלגה ללונדון ונפגשה עם ראשי שלטון ללמוד מקרוב את עמדתם. מלונדון ביקרו בכמה מחנות עקורים באירופה ושמעו מהניצולים היהודים כי משאת נפשם היא א"י. את עמדת מדינות ערב המתנגדות בתוקף, רוויות בשנאת יהודים, שמעו בביקורם בקהיר ובריאד. ביום ה-6.3.1946 הגיעה הועדה לירושלים.


מקום מושבה של הועדה בירושלים היה בניין ימק"א. בפני הוועדה הופיעו מנהיגי הציבור הערבי המקומי, את העם היהודי בעולם ובארץ ייצגו בצורה מרשימה פרופ' חיים ויצמן ודוד בן גוריון, בנוסף להם הופיעו אנשי ציבור בשם קהילות שונות. ארגונים שלא זכו להזמנה לוועדה שיגרו תזכירים עם הצעות ודרישות. כמו כן נעזרו בוועדה בסקרים ובמחקרים שהוכנו להם ע"י שלטון המנדט.

התכנסות ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית בירושלים, 1946



הוועדה סיימה את עבודתה ופרסמה את מסקנותיה ביום ה-30.4.46. הנוסח לא סיפק אף אחד מהלאומים הנאבקים במזרח התיכון. להלן כמה מההמלצות:

1. בשל האיבה בין הערבים ליהודים אין אפשרות להקים כאן מדינות נפרדות ולכן בריטניה תמשיך לשלוט ולשמור על זכויות העמים עד שהאו"ם יקבל החלטה אחרת.

2. יש לאפשר עלייה של 100.000 עקורים מאירופה עד סוף שנת 1946.

3. יבוטלו הוראות ה"ספר הלבן".


4. יפורקו ארגוני המחתרות מנשקם.


כאמור הצדדים דחו את ההמלצות. הערבים הסתייגו, אטלי ובווין נסוגו מההבטחה ליישם את ההמלצות וכמשנה תוקף לכך שיגרו לארץ יחידות צבא נוספות.


הנהגת היישוב היהודי בארץ קיבלה החלטה היסטורית, שספק רב שעם קבלתה הבינו המחליטים את התהודה שהיא תעורר ועד כמה הקשר עם השלטון הבריטי תלוי על בלימה. במשפט קצר ניתן לומר שביצוע של ההוראה משמעו יציאה בנשק גלוי מול חיילים ושוטרים בריטיים ובשעת הצורך לפתוח באש - מצב שלא היה לו תקדים. המטרה המדינית פוליטית היתה להוכיח לוועדה האנגלו-אמריקאית, ששהתה באותם ימים בארץ, כי העם היהודי בעולם כולו וכמובן בא"י נחרץ ולא יסכים להגבלת העלייה ולא על איסור רכישת קרקעות.

תוכן ההוראה קבע כי בצעד הפגנתי יש להנחית בחוף תל אביב אוניית מעפילים. נוסעיה יורדו לחוף ושם יתערבבו בהמון התושבים שימתינו וכך כוחות השיטור הבריטי לא יוכלו לאתרם. ההוראה הועברה למטה "ההגנה" ומשם למטה "הפלמ"ח", הכח הצבאי המאורגן המשמעותי שנתון היה לפקודתו. למפקד הפעולה מונה יצחק שדה, ראש מטה "ההגנה".


"מנוריס" "לוינגייט"

טרם שנעסוק ב"קבלת הפנים" המחכה לספינת המעפילים בחוף ת"א, כמה שורות אודותיה.

האונייה, בשמה המקורי "נוריס", נבנתה בתחילת המאה ה-20 והיתה מצוידת במנוע דיזל בכח של 100 כ"ס וכן מפרשים לסיוע. ב-1946 נרכשה ע"י פעילי עלייה ב' באיטליה והוכשרה להסעת 210 נוסעים. שם האונייה הוסב ל"אורד וינגייט" על שמו של הקצין הבריטי הידיד שבאותם ימים צויינו שנתיים למותו.

על האונייה עלו 238 מעפילים, מפקד האונייה היה דוד בן-חורין ואיתו צוות איטלקי ואנשי פלי"ם, כעשרה איש שעמדו לפקודתו.


ביום ה- 14.3.1946 לפנות בוקר יצאה האונייה לדרכה מהאי פלסטרינה בקרבת ונציה באיטליה, כאשר היעד היה חוף תל אביב. מפקד האונייה לא עודכן בפרטים נוספים ולא ידע מה מכינים לו. בקרבת כרתים התעכב השייט ביומיים עקב סערה.


בבוקר ה-25.3 בשעה 7.00, בהיותם באיזור פורט-סעיד, דוד בן-חורין מפקד האונייה מודיע למטה "ההגנה" כי מטוס סיור בריטי גילה את היותם בים. כל ניסיונות ההסוואה וההטעיה לא הועילו והמטוס שב וטס מעליהם במהלך היום. בן-חורין הבין כי אין סיכוי להגיע ולעגון מול ת"א ומציע נחיתה מיידית בחוף ניצנים. כמובן שההצעות נדחות והוא נקרא לסדר ולהמשיך צפונה.

בשעה 22:00 מגיע קשר מהאונייה כי כח בריטי עלה לאונייה ומתכנן להובילה לנמל חיפה.

ואכן כך קרה. עם הגיעם לחיפה הועברו המעפילים והצוות אל מחנה המעצר בעתלית והאונייה נגררה למזח צדדי.

אוניית המעפילים "וינגייט" בנמל חיפה (באדיבות ארכיון יד ושם)



תל אביב ביום 25 בחודש מרס 1946


חלקה של האונייה במבצע הסתיים עם תפיסתה. לכאורה ניתן לומר כי המבצע כולו נכשל ברגע שלא ניתן היה להוריד את המעפילים בחוף העיר העברית הראשונה, כאשר המוני תושביה מקבלים את פניהם עם ירידתם לאדמת הארץ.


ההיסטוריון ד"ר ניר מן אשר העמיק בחקר האירוע טוען כי "ליל וינגייט" היה הישג מרשים כשהוא מנתח את התכנון והביצוע. לדעתו, מבצע זה היה הגדול בפעולות "ההגנה" מאז הקמת הארגון ועד מלחמת העצמאות.

יצחק שדה מפקד המבצע שלצידו יגאל אלון ויגאל ידין מפיקים לקחים מפעולות קודמות, ליום המבצע מגוייסים כ-7000 איש, יחידות הפלמ"ח, חברי "ההגנה", החי"ש, הגדנ"ע, יחידות רפואה, צוותי קשר ואנשים טכניים. לצורך החימוש נפתחים סליקים והנשק מועבר למרכזי חלוקה בעיר. ע"פ התכנון האונייה תעגון דרומה מהנמל, מרחק של כמה מאות מטרים, ואת המקום תקיף חגורה של אנשי פלמ"ח שבנוסף לאבטחה יסייעו בהורדת האנשים. החגורה השנייה תתפרס בתוואי רח' דיזינגוף מצפונו ועד צומת פרישמן והחגורה השלישית תוצב במבואות העיר ותפקידה יהיה למנוע הגעת סיוע לכוחות הבריטים.

מפת המבצע (באדיבות ארכיון הפלמ"ח)

כאמור הכוחות המבצעיים מצויידים בנשק, מודעים היטב להוראות הפתיחה באש, כשיש לזכור כי זו פעם ראשונה שניתנת הרשאה לירי על כח בריטי אם המצב יחייב.


ההכנות למבצע נמשכו כמה ימים וביום ה-25.3, המועד שנקבע, הפעילות מקיפה ומואצת יותר. כל המודיעין והבילוש ומערכות השיטור הבריטי לא חשות בדבר, כך גם תושבי העיר שלא מבחינים במה שמתארגן מול עיניהם, למעט אלה המגוייסים.


מפקדי המבצע למודי מבצעים קודמים היו בטוחים ובצדק כי ברגע שראשוני העולים יגיעו לחוף תושבי העיר שהוכיחו סולידריות במקרה קודם יגיעו לחוף וייצרו מעטפת אנושית שתקלוט את המעפילים ולא תאפשר זיהויים ע"י הכח הבריטי באם יצליח להגיע.


"שעת השין" נקבעה ל-20:00. בשעה זאת המטה הבין כי האונייה לא תגיע לחוף ת"א והשעה נדחתה ל21:30. בהמשך לידיעות שהגיעו מהאונייה החלו לצאת פקודות ביטול ליחדות בשטח.

יחידות השיטור הבריטיות, שבסיסן היה ב"שרונה", מבחינות במהלך נסיעתן ברחובות העיר בשעות אלה בפעילות בלתי מובנת. המידע שמצטבר במפקדה הבריטית מביא אותה לתגבור הכח ברחבי העיר. בשלב זה כעשרים מגוייסים צעירים נעצרו בחשד להתנהגות חריגה.

סיפור נפילתה של ברכה פולד

ברכה פולד, לוחמת פלמ"ח צעירה, סיימה קורס מ"כ בג'וערה עם חניכים וחניכות כמותה וראתה עצמה מתאימה להשתתף בפעולה. למרות התנגדות מפקדה, קיבלה ברכה וחברתה כרמלה כסה אישור מיגאל אלון המפקד הבכיר.

ברכה קיבלה לפקודתה חוליית מתנדבים בת חמישה לוחמים שעמדתם היתה בבית שחלש על מפגש הרחובות יהודה הלוי, מרמורק ואבן גבירול.

משעה עשר בערב ביום ה-25.3 המתח ברחבי העיר הגיע לשיאו ואז התחיל להתפוגג כשהמשתתפים מבינים כי בקרוב תינתן פקודת התקפלות. אזרחי העיר היו מופתעים מהיקף המשתתפים, כך גם הבריטים. המתח, ההתרגשות וחוסר הניסיון הביאו לכמה אירועים זניחים, אבל בגדול ניתן לומר כי הארגון והתאום עמדו במבחן בציון גבוה.


באותן שעות ברכה ואנשיה חלשו על ציר מרכזי בקרבת שרונה ששימש נתיב נסיעה לרכבים בריטיים. לקראת השעה 23.00 אחת השריוניות נעצרה בקרבת המארב. מפקדה חש בתנועה חשודה, השתהה קצת במקום והמשיך במעלה רח' מרמורק, שם עצר, סובב את השיריונית ושב אל אזור הבית בו שהו הלוחמים. סמל בריטי, מפקד הסיור, יצא רגלית לעבר הבית. אחד הלוחמים יצא לקראתו במחשבה שזה הרץ לו הם ממתינים. על השביל שניהם הבינו את שלפניהם, שלפו נשק וירו. בשני כלי הנשק היה מעצור, הלוחם, ע"פ הפקודה, הסתלק מהמקום ואילו הסמל הבריטי חזר לשיריונית שפתחה בירי צרורות אל הבית, אליה הצטרפה שריונית נוספת שהגיעה. המפקדת ברכה פולד נפגעה קשה מהירי. פצועה קשה נלקחה לחקירה ומשם לבית החולים, שם מתה מהפציעה.


הבריטים, למודי ניסיון ממסע ההלוויה שערכו אנשי העיר שבועות קודם לכן לארבעת נופלי "ליל המשטרות" בשרונה, אסרו על השתתפות בהלוויה למעט בני משפחה ומעגל חברים קרוב. למרות האיסור, לקריאת מפקדת ההגנה הגיעו אלפים רבים מתושבי תל אביב לבית העלמין בנחלת יצחק, הציפו את השבילים והצטופפו ברחובות הסמוכים מתוך הזדהות, כבוד ואהבה לנופלת.



ברכה פולד, חברת פלמ"ח אמיצה וצנועה, שהפכה ביום מותה לסמל למאבק הנוער העברי להקמת המדינה. בתחילת הרשימה העלנו את סיפור דרישת דיירי רחוב הסמוך למקום הקרב לתת לרחוב את שמה של ברכה פולד, מעשה הומני אזרחי זה מוכיח עד כמה דמותה של ברכה נחקקה בלבבות.

לאחר שנים, בשנת 1957, המשורר נתן אלתרמן מעלה בשיר את דמותה של ברכה פולד ובכך הוסיף נדבך חשוב לזכרה של חברת הפלמ"ח (לקריאת השיר לחצו כאן).


עד כאן סיפור "ליל וינגייט" בתל אביב, מבצע שלא הגיע לכדי מימוש פיזי (לבד מנפילת ברכה פולד) ונחשב לכישלון ע"י מנהיגות הציבור, אולם למרות זאת תוך תקופה קצרה הבינו אלה שעסקו במלאכה כי היתה כאן הצלחה מרשימה מכל זווית ראייה.


כרזה הנושאת את תמונתה של ברכה פולד, הוצאת הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל, 1946