עטופים באהבה - חלק ב'
כחלק מתהליכי סיום מלחמת העצמאות, החלו שיחות בין מדינת ישראל לבין המדינות הפולשות אודות קביעת קו הפסקת האש, בתקווה שבהמשך ייקבע גבול מדיני של קבע בין ישראל לשכנותיה.
עם המשלחת המצרית, שאזור עזה נותר בשליטת צבאה, נחתם ההסכם בתחילת 1949, אך בפועל הוא קיבל את אישורו הסופי בחודש פברואר 1950 לאחר עדכון נוסף שכונה "פשרת שעה" שעיצב סופית את תחום הרצועה.
במערב - הים התיכון, בצפון - הקו נמתח מהים ועובר דרומית ליד מרדכי, במזרח קו הגבול נקבע כשלושה ק"מ מהציר הראשי ונמשך דרומה במקביל לדרך צלח א דין, זאת עד הכפר עבסאן שם פונה הגבול מזרחה ונוצרת "ברך". מקצה הברך פונה קו הגבול למערב ופוגש את הגבול הבינלאומי בין א"י למצרים (שנמתח מחוף הים ברפיח ועד לטאבה לחוף מפרץ אילת).
אורכה של הרצועה כ-41 ק"מ, רוחבה בין 6 ל-12 ק"מ ושטחה 365 קמ"ר.
עד מלחמת העצמאות התגוררו באזור, שמכאן והילך מוכר כרצועת עזה, כשישים אלף תושבים. בעקבות המלחמה הגיעו ע"פ הערכות כמאה ותשעים אלף פליטים שנמלטו מבתיהם בדרום א"י ומצאו מקלט במחנות פליטים שהוקמו ברחבי הרצועה.
בשלב זה האזור מכפיל בארבע את מספר התושבים החיים בתחומו ומתקיים מצב של טריטוריה ללא קשר למדינה ריבונית, כשמצרים רואה בה חלק מהמדינה הערבית המתוכננת ואין לה עניין לקבלה לתחומה ומדינת ישראל אינה בתמונה. באופן זה נוצרת סוגייה שמסתבכת והולכת, לתושבים הוותיקים אין אזרחות כלשהי, ודאי לא לפליטים. האוכלוסייה מתרבה ואז נכנסות לתמונה כמה סוכנויות סיוע כמו אונר"א, שפועלת עד היום וממשיכה לעורר ויכוחים על תפקידה ומקומה.
עד כאן כמה שורות על היווצרות הרצועה. על ההתפתחויות במקום ומערכת היחסים העויינים עם מדינת ישראל דובר ונכתב רבות, ענייננו הוא מפעל ההתיישבות הישראלית למול הרצועה כחלק מפיתוח דרום הארץ והנגב.
את פריסת הישובים נעבור מצפון ונרד דרומה ע"פ מקומם בשטח. למעט מושב נתיב העשרה, שהתיישב במקום בשנות השמונים לאחר שפונה ממקומו הראשוני בעקבות הסכם השלום עם מצרים, רוב רובם של הישובים הם קיבוצים שבחלקם הוקמו כהאחזויות נח"ל ובהמשך אוזרחו. קיבוצים אחרים התיישבו במקום ע"פ הנחיית הגופים המיישבים של ממשלת ישראל, כל זאת במהלך שנות החמישים של המאה העשרים.
קיבוץ זיקים
קיבוץ זיקים הוקם מאיחוד של קבוצות של חניכי תנועת השומר הצעיר ברומניה. התקופה היא שלהי מלחמת העולם השנייה באירופה וימי העלייה והעפלה לא"י. הקבוצות עוברות נדודים וטלטלות עד לחיבורם לגרעין אחיד.
העלייה על הקרע התרחשה ביום ט"ו בשבט 15.2.1949. המקום בדרום ישראל אל מול הרצועה בסמוך לים. הקיבוץ התמקם על אדמות הכפר הערבי הרביא שננטש קודם לכן. במהלך שנות החמישים עבר המקום זעזועים חברתיים קשים בעיקר על רקע אידאולוגי, דבר שהביא לעזיבות וחילופי חברים באופן מואץ.
הקיבוץ הארצי דאג לחזק את המקום בגרעין ישראלי ואכן הדבר הועיל. המשק התייצב כלכלית וחברתית, עם השנים נקלטו תושבים נוספים, נוספה הרחבה והמגורים והחיים במקום הפכו למבוקשים, כל זאת עד השבת השחורה.
נתיב העשרה
מושב נתיב העשרה הוקם בראשיתו בשנת 1973 בצפון סיני כחלק מגוש ישובי "שדות" באזור ימית. השם שניתן לישוב, כמו האנדרטה שהוקמה בקרבתו, בא להנציח את עשרת חללי צה"ל שנהרגו כתוצאה מהתרסקות מסוק יסעור שטס לבסיסו לאחר פעילות מבצעית. כתוצאה מכשל טכני המסוק פגע במי הים וכל שהיו בו נספו.
עם פינוי הישובים בשנת 1982 עבר המושב למקומו הנוכחי אל מול רצועת עזה, כשני ק"מ דרומית ליד מרדכי. עם יציאת צה"ל מרצועת עזה בשנת 2005 הפך המושב לישוב גבולי היושב כ-100 מטר מרשות עויינת. למרות תקריות הירי והטלת הפצצות המושב גדל מספרית ושגשג כלכלית, כל זאת עד השבת השחורה בה חדרו מחבלי החמאס למושב ורצחו עשרים ואחד אזרחים.
הקמתו מחדש של מושב נתיב העשרה בנגב המערבי, מאי 1982
צילום באדיבות אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
קיבוץ ארז
עם שחרורם בסיום מלחמת העצמאות התארגנו צעירות וצעירים יוצאי הגדוד השלישי בחטיבת יפתח בפלמ"ח להקמת ישוב חדש במסגרת קיבוצית. חלק מהחברים לחם במרחב כחיילים במבצע "יואב"" ומכאן זיקתם לאזור.
הקיבוץ עלה על הקרקע בחודש אוקטובר 1950 באזור דימרה שננטש במהלך הקרבות. כמו בישובים צעירים אחרים התקשה הקיבוץ בשנים הראשונות לעלייתו, נוסף לכך השסע שפקד את התנועה לא פסח על ארז, גם כאן חל פילוג על רקע אידאולוגי וקבוצה עזבה את המקום ועברה לקיבוץ צובא בפרוזדור ירושלים.
קביעת קו הגבול בין מדינת ישראל לרצועת עזה בתום מלחמת העצמאות קטע את רציפות כביש החוף (כביש 4) המוליך דרומה ואח"כ מערבה בתוואי דרך הים ההיסטורית. מאחר והחיים ממשיכים ובין מדינות שכנות למרות האין קשר יש קשר, קיימים מצבים ואירועים שיש צורך במעבר של אנשים או ציוד. לשם כך נקבע כי על הכביש תהיה נקודת מעבר, "מעבר ארז", שתפתח בעת הצורך בלבד.
הצבת כוח או"ם לאחר מבצע סיני ב-1957 הפך את המעבר לשמיש יותר וממחסום בודד הפך המקום לפעיל בעיקר לצורכי החיילים והקצינים בכוח הבינלאומי. לאחר מלחמת ששת הימים בוטל המחסום והתנועה עברה ללא כל עיכוב.
התגברות הטרור ברצועה הביא את צה"ל לחידוש המחסום ולפקח על הכניסה והיציאה לתחום ישראל וחזרה לרצועה. במהלך השנים האזור כולו שסביב המחסום עבר שינויים. מביתן קטן התפתח מסוף ענק שדרכו עברו רבבות עובדים לתחום ישראל, זאת בנוסף לסוחרים ואנשי עסקים שנכנסו ויצאו. בשנות השבעים היה ניסיון להקים במקום אזור תעשייה, אך הרעיון לא צלח והמקום נעזב לאחר כמה פעולות טרור בתחומו.
קיבוץ ארז, 1950. צלם: רודי ויסנשטין. צילום באדיבות צלמניה פרי-אור
האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
קיבוץ ניר-עם
קיבוץ ניר-עם הינו קיבוץ ותיק שעלה לכותרות עם סיפור קרבות הגבורה שניהלו חבריו כנגד רוצחי החמאס ביום הנורא 7.10.2023. חשוב לציין ולהזכיר כי לקיבוץ הצנוע יש היסטוריה עשירה של מאבקי הישרדות מול קשיים כלכליים מקומיים וביטחוניים אל מול כוחות כיבוש עוינים.
הקיבוץ עלה למקום בחודש ינואר 1943. האדמות נרכשו ע"י קק"ל מתושבי הכפר בית חנון, זה היה גם השם הראשוני שניתן לישוב, כשבהמשך הוסב שם המקום ל"שדמות". גם שם זה שרד, עד שתוקן ועודכן בשנת 1946 לשם ניר-עם.
טרם הקמת המדינה לא היה כל ישוב עברי בסביבה, במאי 1948 הצבא המצרי במסעו צפונה פגע במבני הקיבוץ בירי של תותחים, מרגמות ואף בהפצצות מהאוויר. הקיבוץ שרד ויותר מאוחר עם התארגנות צה"ל מרחב המשק הפך לשטח של פריסה והתארגנות לקראת המערכה לסילוק הכוח הפולש. חשוב לאזכר דבד שנשכח - בתחום הקיבוץ הוכשר מינחת שממנו יצאו מטוסי חיל האוויר הראשונים לתקיפת הכוח המצרי.
מגדל המים ובתי קיבוץ ניר-עם בשנותיו הראשונות. צילום באדיבות הארכיון הציוני המרכזי
קיבוץ מפלסים
קיבוץ מפלסים הוקם בחודש יוני 1949, כשהקבוצה המייסדת מורכבת מבוגרי תנועת הנוער "דרור", יוצאי מרכז אמריקה, ארגנטינה, ברזיל, אורוגואי וצ'ילה. קיבוץ מפלסים היה הקיבוץ הראשון בארץ שהוקם בידי צעירים חלוצים יוצאי דרום אמריקה. נקודת ההתיישבות הראשונית היתה ממערב למיקום של היום, אך מאחר ומבני המשק שהוקמו על גבעה נחשפו לירי מהרצועה, לאחר כשנה הועבר הקיבוץ למיקומו הקבוע.
חברי קיבוץ מפלסים מדרום אמריקה נחים במדשאות הקיבוץ
צילום: זלוטן קלוגר, לע"מ
קיבוץ כפר עזה
קיבוץ כפר עזה החל את דרכו כהאחזות נח"ל, אחת מרצף האחזויות שהוקמו לאורך קו הגבול שנקבע ע"פ הסכמי שביתת הנשק בין מדינת ישראל למצרים בתיווך ראלף באנץ, שליח האו"ם. כפר עזה נוסד בחודש אוגוסט 1951, כשהגרעין המייסד כלל עולים צעירים ממרוקו ומצרים.
בתחילה המקום נקרא שדמה כשם הגרעין המייסד, בהמשך התפנה השם כפר עזה לאחר שהישוב השכן שנקרא כך הפך לנחל עוז. קבוצת המייסדים שרדה במקום למרות קשיים כלכליים והטרדות של גנבות וירי מעבר לגבול, זאת עד סוף שנת 1955 שאז גל עזיבה גדול שטף את המקום.
התנועה הקיבוצית עשתה מאמצים להמשך שרידות המקום, בתחילה בגיוס מתנדבים לתחזוקה שוטפת של המשק, בהמשך הופנו לכפר עזה גרעינים של תנועות נוער ישראליות שחברותיהן וחבריהם החיו את הקיבוץ ועברו את התקופה הקשה עד מבצע סיני.
כזכור, משנת 1956 ועד מלחמת ששת הימים האזור שקט והדבר בא לביטוי בהתפתחות הישובים. מלחמת ששת הימים שינתה את מפת האזור כולו. למעט תקריות בודדות לאורך השנים האזור שקט, שקט המביא איתו גדילה ופיתוח וזה מה שהיה בקיבוץ כפר עזה עד שהכל התפוצץ בפנים בשבעה באוקטובר המקולל.
חדר האוכל בקיבוץ כפר עזה, ליל הסדר, 1958
צלם: מאיר (צ'יטה) מרגולין. צילום באדיבות ארכיון כפר עזה
קיבוץ נחל עוז
נחלאים א' זה היה שמה של היאחזות הנח"ל שהוקמה בחודש יולי 1951 ממזרח מרחק של 2.5 ק"מ לעיר עזה. בתי הישוב ממוקמים מאות מטרים מקו הגבול שסימנו היה תלם עמוק באדמה, לכאן עלו והתיישבו חברי גרעינים מהתנועה המאוחדת בני ת"א, רחובות וקריית חיים.
עם עלייתם קיבל המקום את השם כפר עזה, בהמשך הוסב לנחל עוז וכפי שאוזכר כבר השם הוצמד לקיבוץ הצעיר שנושא אותו בגאווה מאז ולתמיד. השנים הראשונות של הקיבוץ אופיינו בסוגיות של חוסר ביטחון.
נחל עוז, כישוב ספר, סבל לאורך העשור הראשון לקיומו מפגיעות וגנבות ציוד ויבול חקלאי, מיקוש דרכים וכמובן ירי, במהלך שנים אלה נפלו ארבעה מחברי הקיבוץ.
האירוע שזכה לבולטות היה רציחתו של המא"ז רועי רוטברג ז"ל שנורה מהמארב, גופתו נסחבה אל מעבר לגבול ושם חוללה. הלוויתו ביום 30.4.1956 הפכה לאירוע היסטורי לאחר ההספד שנשא הרמטכ"ל משה דיין שהגיע להלוויה. הספד זה המובא כאן הפך למסמך קנוני המציג אל מול הקבר את ההתישבות בגבולות כעיקרון מוביל במדינת ישראל.
הערה: בחלק מעותקי ההספד ומהקלטות שהאזנתי וקראתי את תמליליהן הושמטו שורות שלדעתי פגעו במסר. להלן הדברים שנאמרו ע"י משה דיין: "אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים, מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם".
דוד בן-גוריון בפגישה עם חברי קיבוץ נחל עוז, 19.3.1957
במרכז התמונה משה דיין, ושלישי משמאלו שמעון פרס (יד ימינו על לחיו).
צילום באדיבות ארכיון נחל עוז
השנים ממבצע סיני ועד מלחמת ששת הימים היו שנות רוגע באזור וכמובן שקיבוץ נחל עוז נהנה מכך. משנת 1967 ואילך נוצר מצב אבסורדי, צה"ל שולט בחצי האי סיני וברצועת עזה ובמקביל לכך ישובי הגבול הפכו למטרות ירי מרגמות ומיקוש שבוצעו ע"י תושבי הרצועה.
לאחר חיסול תשתית הטרור בעזה זכו תושבי האזור בכמה שנות רוגע. כל זאת עד לפני כעשרים שנה כשגורם חדש, חמאס, הופיע בשטח. עזה תחת שלטון החמאס הביאה על ישובי העוטף עידן של חוסר ביטחון ודאגה מתמדת לשלומם ולחיי בני משפחתם. כל המבצעים והפעלות הצה"ליות לא הועילו והמצב הלך והחמיר עד ליום הטראגי בשבת שמחת תורה 7.10.2023.
למרות השורות הקצרות שאנו מקדישים לכל אחד מהישובים, הרשימה הנוכחית קצרה מלהכיל את ישובי הנגב המערבי סמוכי הגבול, נמשיך בסאגת ההתיישבות ברשימה הבאה.