הירדן שבין הסכרים
"ראיתי את הסכר פתוח לרווחה וכל שפעת המים נוהרת בשמחה..." שורה זו לקוחה משירה המוכר והמושר של נעמי שמר "הכל פתוח". שמר המנוחה, בת קבוצת כנרת הסמוכה, מן הסתם ידעה והכירה היטב את הסכר במוצא הירדן מהכנרת, כך ששירתה אותנטית ואוהבת. אנו ננסה ללכת בעקבותיה וללמוד כמה דברים אודות המקום והאתר שפתיחתו או סגירתו תופסים מקום חשוב במורל הלאומי.
רבים מהחולפים בכביש טבריה-צמח לא תמיד מבחינים כי הגשר בקטע הכביש בין כנרת לדגניה הוא חלק מהסכר שאודותיו עולה השאלה בכל חורף "האם ייפתח?".
ברשימתנו הפעם נעסוק בכניסת המים לאגם הכנרת וביציאתם ומדוע יש לסכרם?
מוצא הירדן מהכנרת לפני סכר דגניה, 1944 (צילום באדיבות הספרייה הלאומית של ישראל, ארכיון יד בן-צבי)
אומנם על פני כדור הארץ יש כמאה אלף אגמים של מים מתוקים, כשלכל אחד מהם יש אפיון משלו לדעתם של החיים לחופיהם, אבל אין כל ספק כי אגם הכנרת שלנו הוא היפה, הטוב, החכם והמייטיב מכולם. דברים אלו נאמרים מעמדה אובייקטיבית ואין טיעון שיערער אמירה זאת.
בעולם לא קיימת ימה שתרכז בתוכה ולחופיה כל כך הרבה נושאים החיים בכפיפה זה לצד זה ואנו ננסה למנות כמה מהדברים. ראשית, הכנרת מהווה מקור למי שתייה, יש בה שדות דייג והיא משמשת להשקיית גידולים חקלאיים. שנית, הים וסביבתו רצופים באתרי קדושה לדתות שונות והכנרת היא מוקד תיירות ופולחן לנצרות ולעוד דתות, ושלישית, מי הכנרת שימשו להפעלת תחנת כח לייצור חשמל וכמובן מפעל המוביל הארצי שסיפק שנים רבות מים חיוניים למרכז ולדרום מדינת ישראל.
בצד רשימת מעלותיה של הכנרת יש להוסיף נתון אחד יחיד ומיוחד - מאז ימי מלחמת העולם הראשונה הכנרת וסביבתה היו אזורים של לחימה והתמקחות פוליטית עד ימינו אנו, אמנם הקרבות שככו, אך טענות לזכויות וריבונות עדיין נשמעות וכנראה יישמעו בעתיד.
מבחינה גיאומורפולוגית, צורת הכנרת וחופיה המוכרים כיום ומזכירים צורת כינור לא היו כך מתמיד. מאז התהוות הימה בעידן קדום חלים כל העת שינויים במבנה הכנרת. ע"פ גאולוגים עם התהוותה צורתה היתה ריבועית בצמוד למורדות ההרים שהקיפו אותה ורק עם היווצרות הבקעות קיבלה את צורתה האובלית.
בזאת לא הסתיים עיצוב הים. עד היום הכנרת נעה לכוון דרום ומאז התיישבות בני האדם בסביבתה היא נעה בקצב של 10 ס"מ לשנה. על פי שרידי ישוב מתחת לפני המים הכנרת זחלה כ-2 ק"מ דרומה. החוקרים מציינים כמה סיבות לכך. ראשית, החוף הדרומי עשי מסלע רך אשר מתפורר מהגלים החותרים תחתיו וגורמים לסחיפתו. לזאת יש להוסיף כי גם לאדם חלק בכך, מאז הקמת סכר דגניה בשנת 1932 ויותר מאוחר בשנת 1964 עת הופעל המוביל הארצי, שני מפעלים אלו הצריכו מפלס גבוה של מים וגובה זה נטרף לרוחות החורף העזות שהרימו גלים שהיכו בחוף וגרמו לנסיגתו דרומה.
בחופה הצפוני של הכנרת המצב הפוך מדאיג ומטריד את האחראים ואת שוחרי האגם. משך דורות הירדן הביא את מימיו לאחר שהסחף שנע איתו שקע באגם החולה. עם גמר מפעל הייבוש והעמקת אפיק הירדן המים בזרימתם נשאו איתם מטען של חול, עצים וצמחיית ביצה שאמורה היתה להיעצר, אולם כל זאת המשיך דרומה בכמויות שהלכו ונערמו ויצרו איים בצפון הכנרת שהלכו והתחברו ביניהם והביאו לדלתה בגודל של מאות דונמים. זהו שטח בוצי המכוסה צמחייה צפופה. שינוי נוסף שנוצר מ"השטח החדש" הוא התארכות הירדן במאות מטרים.
טרם חזרתנו למוצאה הדרומי של הימה חשוב לציין כי הירדן מזרים מים בשתי עונות השנה, בחורף מי הגשמים והפשרת השלגים ממלאים באמצעות נחלים ופלגים את אפיק הנהר ומביאים כמויות גדולות של מים, מה שלא כך בקיץ כשהזרימה איטית וצלולה.
מכל האמור נוצר רושם כי הירדן הוא ספק המים העיקרי של האגם, אולם בפועל אל הכנרת ממזרח וממערב מובילים נחלים וערוצים שהם אלה שממלאים את האגם בכמויות גדולות של מים במהלך השנה, ובכך נשמר המפלס לכל אורכה.
משך דורות היתה הכנרת "ימת מעבר”. כפי שציינו, המים הגיעו מאפיקים רבים בעוד שהמוצא הוא בדרום להמשכו של הירדן. פתח היציאה על יד דגניה במצבו הטבעי היה רדוד וצר ובמשך עידנים ויסת את גובה המים לשביעות רצון כולם, זאת עד למאה העשרים, כשהאדם התערב והפך את הכנרת למאגר.
בנייתה והפעלתה של תחנת הכוח בנהריים הם שהביאו לתמורות בזרימת הירדן. חשוב לציין כי קודם לכן, בהסכם הגבולות הבריטי-צרפתי, נקבע כי הכנרת כולה תהיה תחת מנדט בריטי, כאשר ממשלת צרפת מודעת לצורך בהקמת מפעל לייצור חשמל לטובת תושבי האזור.
האיש שעמד במרכזם של אירועים ומפעלים אלה הוא פנחס רוטנברג, שזכה לכינוי הזקן מנהריים, זאת למרות שעדיין לא היה קשיש. כבר בשנת 1919, בשלהי המלחמה, החל לטפל בקבלת הזיכיון להקמת מפעל החשמל שהגיע לאחר מאמצים והשתדלויות רק בשנת 1926.
תחנת הכוח נהריים (באדיבות ארכיון חברת החשמל)
שלא כמקרה המוביל הארצי שהוקם עשרות שנים מאוחר יותר, שם נאלצו "לייצר" מחשמל מים, המפעל בנהריים אמור היה לפעול מכוח אנרגיית המים של הירדן והירמוך ולייצר חשמל.
ע"מ ליצור זרימה אחידה ורציפה המים הובלו ממוצא הנהרות (ירדן וירמוך) בתעלות בטון וזרימתם הוסדרה באמצעות סכרים. הסכר המרכזי במערכת היה סכר דגניה שתפקידו היה, בין היתר, לקבוע את גובה המפלס ולשמור על סביבת הימה, על בתי התושבים, מקומות התעסוקה והבילוי.
שם המקום והמפעל נהריים ניתן כציון למפגש הנהרות ואין לו כל קשר ל"ארם נהריים" המקראית. על פועלו של פנחס רוטנברג בחשמול א"י נספר בהמשך ברשימה מיוחדת.
סכר דגניה פעל בהתאם לתפקידו המקורי - ויסות מפלס הכנרת ואספקת מים סדירה למפעל בנהריים כל עוד תחנת הכוח פעלה. עם פרוץ מלחמת העצמאות נכבש המקום ע"י הלגיון ועבר לשליטת מלך ירדן עבדאללה.
מבט על נהר הירדן וסכר דגניה (צילום באדיבות ארכיון מקורות)
פרשה מעניינת הקשורה לסכר התרחשה במהלך הקרבות הקשים בתש"ח בגזרת עמק הירדן.
כאשר עמדה על הפרק אפשרות של פלישה סורית עיראקית לתחום מדינת ישראל הצעירה הורה הפיקוד באזור על פתיחה מרבית של הסכר. המים השוצפים מילאו את אפיק הירדן ומנעו את מעבר כוח האויב לשטחנו.
כפי שציינו בתחילת הרשימה, הכנרת והירדן בנוסף לכל התפקידים של נהר ואגם, הפכו לגורמים מדיניים אסטרטגיים החיוניים למדינה וכל פגיעה בהם כפי שהתבטאה ראשת הממשלה גולדה מאיר היא "קאזוס בלי"- עילה למלחמה.
הפעלת המוביל הארצי בשנת 1964 השיבה את הסכר לחשיבותו המקורית. המפלס נשמר, אך הזרימה בירדן הדרומי הלכה ופחתה לדאבון ליבם של תושבים משני עברי הגבול והנהר. כמו מקרים קודמים לא שקטה הארץ ארבעים שנה. בשנת 1967, "מלחמת ששת הימים" משנה את מפת האזור, מצד אחד פותרת בעיות ומן הצד השני יוצרת סוגיות חדשות. "מלחמת ההתשה" שבאה בהמשכה התחוללה באזור לאורך הבקעה מעמק הירדן בואכה ים המלח, זאת עד שנת 1970, שבנוסף למראות המיקוש וההפצצות הביאה לאזור התפתחות כלכלית מעניינת.
לצורך עניין זה נקפוץ דרומה למקום המוכר כקאסר אל- יהוד. מתחם זה נמצא מזרח ליריחו על גדות הירדן בדרכו לים המלח. ע"פ המסורת היהודית כאן חצו בני ישראל את הירדן ושנים אח"כ מכאן עלה אליהו הנביא השמיימה.
האמונה הנוצרית רואה כאן את המקום בו יוחנן מטביל את ישו ותלמידיו. מסורת נוצרית זו הפכה את המקום לשלישי בקדושתו בדת ומכאן עליית הרגל למקום של המאמינים במשך הדורות. לצורך קליטת עולי הרגל הוקמו במקום כנסיות, מנזרים ואכסניות, שמאז מלחמת ששת הימים עומדים שוממים ועזובים והגישה למקום נחסמה והשטחים מסביב מוקשו. במשך השנים נעשו מס' ניסיונות לחדש את המקום אך הם לא צלחו והמקום נשאר בשיממונו.
המנזר הרומני בארץ המנזרים - קאסר אל יהוד (צילום באדיבות דוברות משרד הביטחון)
מבלי להרחיב בנושאים הביטחוניים, המדיניים והקדושים נשוב ונעלה לעמק הירדן המוכר והזמין. מפעילי התיירות הנכנסת לארץ ומשרד התיירות תרו אחר אתר טבילה חלופי לקאסר אל-יהוד וכך הגיעו למוצא הירדן ולסכר דגניה. המקום נראה להם ראוי ולדעתם בהשקעה צנועה אפשר היה להקים במקום אתר טבילה חלופי ומבוקש. למרות שהאתר המקורי מצוי כמאה ק"מ דרומה, ניתן היה לספק שירותים איכותיים שיהוו תחליף נח לקדושה, שגם תגיע בהמשך, כפי שקרה בדתות אחרות במקומות אחרים.
אנשי קבוצת כנרת, שהמקום בתחומם, התבקשו לקבל לאחריותם את האתר ולאחר לבטים והתנצחויות אישרה אספת הקיבוץ את הניסוי.
בסיוע משרד התיירות, במרחק קצר מהסכר נפתח בשנת 1981 אתר טבילה חדש שזכה לשם ירדנית. בתחילה המבנים והשירותים במקום היו מאוד צנועים, גם זרם המים היה חלש, זאת בהתאם להחלטה להשאיר זרימה מינימאלית במורד הנהר. אך חרף תנאים אלה צליינים ותיירים החלו להגיע. המקום היה קטן וצפוף והגעת טובלים והצריכה הרחבה מיידית. ההנהגה הרעננה והמקצועית של קבוצת כנרת הבינה במהרה את הפוטנציאל הכלכלי במקום והחלה לפעול בנמרצות להגדלתו.
בשנת 1998 נפתח האתר המחודש שכלל מס' מקומות טבילה, ירידה נוחה, שירותים ומלתחות וכמובן חנות מזכרות וסופר-מרקט, בכניסה למתחם הוכשר חניון גדול, כך שאוטובוסים ומכוניות יגיעו ויחנו. הצליינים אכן הגיעו ועד למשבר "הקורונה" טבלו במקום כחצי מיליון מאמינים נוצרים בשנה שהכניסו לקופת האתר כ-10 מיליון דולר.
מאמינים פרנציסקנים מאיטליה וצרפת, מיריחו ומרמלה והגליל, בדרכם ממנזר יוחנן המטביל אל אתר הטבילה (צילום: אוליבייה פיטוסי)
מן הסתם נשאלת שאלה אם סכר דגניה מורד וסגור, כיצד חמש מאות אלף איש טובלים כל שנה במי הנהר שלכאורה אמור להיות רדוד? אכן כאן מסתתרת האמת. מרבית התושבים בארץ לא מודעים למצב שסכר הירדן פתוח אבל לא לרווחה.
סכר אלומות, מה כאן הסיפור?
הפתרון לכך פשוט, מוכר לתושבי האזור ונראה לעין לכל מי שמבקר בשטח. במרחק של כ-2 ק"מ מסכר דגניה דרומה חוצה ועוצר את הירדן סכר נוסף - "אלומות" שמו. בשונה מסכר דגניה היצוק בטון ושעריו לוחות מתכת המופעלים ע"י מנועים ומנופים, כאן ב"אלומות" הירדן פוגש סוללת סלעים ועפר.
רשות המים בישראל היא גוף הקובע והיא שתחליט על גובה המפלס ועל פתיחת הסכרים. הירדן הזורם בין הסכרים מאפשר את הפעלת "ירדנית" ויתרת המים מוזרמת לצרכי חקלאות.
דרומה מעבר לסכר "אלומות" המים אינם מי כנרת אלא מי "המוביל המלוח". זוהי תעלת בטון הבנויה ממערב לכנרת ואוספת את מי המעיינות המלוחים ומעבירה אותם דרומה לים.
מים נוספים המוזרמים לאפיק מגיעים ממכון לטהור שפכים שעברו טיפול, אליהם נוספים בחורף מי שיטפונות. זרימה זו היא לאורך של שישה ק"מ שם פוגש הירדן את הירמוך ומכאן מתחיל פרק חדש בזרימה ובחלוקת המים.
נחזור ונזכיר את מה שציינו כבר, סכר דגניה פתוח כל העת ולעיתים גם לרווחה.
