ממרכז העיר הלבנה לשלד מפוייח

לפני מספר ימים הגעתי לליבת "העיר הלבנה" של תל אביב, אל בית ליבלינג. המקום, שהוקם ומוחזק ע"י עיריית ת"א, מהווה מרכז לימודי ותרבותי בתחום האדריכלות, השימור והפיתוח העירוני.

במקום התקיימה תחת השם "חי, צומח, עיר" תערוכה המציינת מאה שנה להגשת תוכנית האב לעיר שהוכנה ע"י האדריכל הסקוטי פטריק גדס. מאיר דיזינגוף, כראש העיר באותם ימים, פנה מספר שנים קודם לכן אל גדס בבקשה לעצב את חזות העיר למאה השנים הבאות.

והנה חלף הזמן. תל אביב חיה, מתפתחת, בועטת, וזה הזמן לבחון את החזון בן מאה השנים אל מול המציאות בשנת 2026.

בדרכי חזרה, מרחק הליכה של מאות מטרים, הגעתי למתחם הרוס, שלזכרוני פעם עמד כאן קולנוע מוגרבי. לשאלה המתבקשת "מה הקשר?" - התשובה היא האנשים. דיזנגוף, המנהיג המיתולוגי שהזמין את גדס, הוא זה שגם שכנע את היזם מוגרבי לבנות את מרכז התרבות של העיר שנשא ונושא עדיין את שמו.

ההיסטוריה, ככל שתהיה מפוארת, לא יודעת רחמים. בעוד כשבועיים, ביום ה-17 ביוני, יחלפו ארבעים שנה לשריפה בה אולמות הקולנוע והתיאטרון עלו באש, זאת בליל ה-17.6.86. במקום נותר שלד מפוייח שסולק מהמקום. רק כעבור שלוש שנים ועם פינויו נפתח במקום מגרש חנייה.

השריפה באולם הקולנוע, 1986

צילום: ישראל סימיונסקי. באדיבות הספרייה הלאומית

כוחות הכיבוי משתעשעים בכניסה לאולם הקולנוע, 1986

צילום: ישראל סימיונסקי. באדיבות הספרייה הלאומית

זה המקום והזמן לחזור לימי הבראשית של הכיכר והמתחם כולו שהיוו משך שנים רבות מרכז תרבותי וחברתי של תל אביב.

כיכר ב' בנובמבר מי מכיר?

ביום ה-2 בנובמבר 1917 הגיעה לידיו של לורד וולטר רוטשילד, מראשי יהדות בריטניה, איגרת משר החוץ ג'יימס בלפור ובה ההצהרה כי ממשלת בריטניה תומכת בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. איגרת צנועה זו זכתה לשם "הצהרת בלפור".

מכתב רשמי זה נכנס לתולדות עם ישראל כאבן פינה ביישום האידאולוגיה הציונית ושימש את התנועה היהודית הלאומית בהמשך כהצהרת כורש מודרנית. הלורד בלפור והצהרתו זכו בשנים הבאות להוקרה שבאה לביטוי בקריאת ישובים ורחובות על שמו.

תל אביב באותם ימים מתנערת ממוראות מלחמת העולם הראשונה (אז לא צפו שתהיה גם שנייה) ובשלב זה מכריזה וקוראת רחוב ע"ש בלפור, ואילו הנצחת התאריך ב' בנובמבר נידחת עד שנת 1935.

מסתבר שהעיר הדינמית לא ממתינה להחלטת פרנסיה, בינוי ופיתוח מואץ של שכונות שהפכו למרחב עירוני הביאו לפריסה מואצת של "דרך הים", שהופכת בהמשך לרחוב אלנבי.

כמודל ראוי לשגשוגה של "אחוזת בית" חברו יזמים והקימו ארגון בשם "חברה חדשה", כשמטרתם הייתה רכישת קרקעות ובניית שכונות מגורים מודרניות.

האדמות נרכשו החל מקו מסילת הרכבת יפו-ירושלים מדרום, בהדרגה התקדם הפיתוח במהירות צפונה, כאשר בקטע מסוים הרחוב מתפצל לרח' פינסקר ולרח' הגליל, שיותר מאוחר שונה שמו לרח' בן יהודה.

התקופה היא ראשית שנות העשרים, יזמים ובעלי הון מגלים נכונות להשקיע בתל אביב. משקיע בשם קרנובסקי שמקים את "קפה קזינו" על קו מי הים מצליח לשכנע את מאיר דיזנגוף להאריך את רח' אלנבי ולהביאו עד מדרגות הקזינו.

הצטלבות הרחובות בן יהודה ואלנבי, היורד לים, 1930 (לערך) צילום באדיבות תל.אביב.פדיה

התוואי החדש של הרחובות יוצר מרחב עירוני שקיים גם כיום והזמין בניית מבנה מרשים כראוי לכיכר מרכזית בעיר. ראוי לציין כי על אף הפיתוח המואץ והמהיר של רחוב אלנבי הושקעה מחשבה בעיצוב הבנייה, תכנון רחובות שהסתעפו ממנו ובעיקר הכיכרות שנקבעו לאורכו: כיכר המושבות, כיכר מגן דוד, כיכר ב' נובמבר וכיכר הכנסת.

מתתם התרבות מוגרבי

יעקב מוגרבי, יליד 1894, בן למשפחה יהודית אמידה מדמשק, סוריה. האיש, הנודע בכישוריו ובקשריו העסקיים, הגדיל את נכסי משפחתו הודות לפעילות ענפה וחכמה. משפחת מוגרבי עלתה לארץ בשנת 1925 והתיישבה בתל אביב.

יעקב, אבי המשפחה, העתיק את עסקיו לעיר הצעירה והחל ברכישת מגרשים ומתחמים לבנייה, תחום שהיה בקיא בו. בין היתר רכש חלקה בסמוך למפגש הרחובות אלנבי, בן יהודה ופינסקר, כאן תכנן להקים מרכז מסחרי ובמפלס שמעליו בית מגורים למשפחתו.

בשלב זה יוזמת מוגרבי פוגשת את תוכנית דיזינגוף להקמת מרכז תרבותי לעיר תל אביב. ראש העיר משכנע את היזם לשנות את תוכניתו ובמקום מתחם מסחרי להפוך את המקום למרכז תרבותי של העיר. האדריכל התל אביבי הידוע יוסף ברלין מקבל לידיו את תכנון המרכז.

בניית קולנוע מוגרבי, ספטמבר 1929.

צילום: שמואל יוסף שוויג. באדיבות תל אביב הווירטואלית, VTLV

במקום נבנה מתחם מודרני ובו אולם קולנוע גדול במתחם העליון, עם אפיון בלעדי של גג שנפתח ומאפשר בימי הקיץ ישיבה באוויר קריר, זאת בתקופה של טרום המזגנים.

"האולם הגדול" שהיוזמים הועידו אותו לבית אופרה לא הצליח לעמוד במשימה זו בשל מיעוט הפקות ומיעוט חובבי אופרה בעיר. בעקבות כך הוא הפך לאולם המרכזי בעיר, ונערכו בו עצרות עם, קונצרטים ובעיקר הוקרנו בו סרטי קולנוע. עם השנים, כאשר הוקמו ברחבי העיר אולמות מותאמים לנגינת תזמורות, הפך המקום למוקד הקרנה של סרטים חדשים טרם הצגתם ברחבי הארץ.

כרזה לרגל פתיחת בית הקולנוע והקרנת הסרט "ריאו ריטה" (Rio Rita), 1930

בית הקולנוע, 1938 צילום באדיבות חברת רם־מוגרבי־ארדיטי

"האולם הקטן" והצנוע שימש שנים ארוכות כבמת הבית לתיאטרונים ולהקות. טרם השלמת ביתו, תיאטרון הבימה הציג במקום, כמו גם תיאטרון האוהל ותיאטרון הקאמרי, מהיווסדו ועד מעברו לאולם נחמני. הלהקות הסאטריות "המטאטא", "הקומקום" ו"לי-לה -לו" גם הן ראו במקום את ביתם. כנער, אי שם בשנות השישים, זכיתי לצפות במקום בשתי תוכניות של להקת "בצל ירוק" המיתולגית.

לוח הצגות תיאטרון הקאמרי באולם מוגרבי, 1954 צילום: וילי פולנדר. באדיבות הארכיון העירוני ת”א-יפו

בשנות השבעים שינה האולם הקטן את אופיו והפך לעוד אולם קולנוע תחת השם "סטודיו".

קולנוע מוגרבי לכיוון רחוב בן יהודה, 1978.

צילום: וילי פולנדר. באדיבות הארכיון העירוני ת”א-יפו

כפי שציינו בראשית הרשימה, המקום סיים את פעילותו ביום ה-17 ביוני 1986, כשפרצה שריפה שכילתה את מתחם מוגרבי והותירה במקום שלד מפוייח.

מבנה התיאטרון טרם הריסתו, 1988

צילום: אלישע מרכוס. באדיבות ארכיון ישראל נגלית לעין, יד בן צבי

עברו עוד מספר שנים וגם שרידי השריפה סולקו והמקום הפך למגרש חנייה.

לאחר כמה שנים גובשה תוכנית להקמת בניין חדש במקום, אולם מסיבות שונות התוכנית קפאה ומגרש החנייה שכבש את המקום המשיך בפעילותו.