מהיוצק וחזרה

ביום ה-29 לנובמבר (כ"ט) 1947 קיבלה העצרת הכללית של האו"ם החלטה שמספרה בפרוטוקול 181, כשבהצבעה היסטורית קיבלה העצרת את ההחלטה המורה על סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל. בעקבות זאת תחולק הארץ לשתי מדינות, יהודית וערבית, וירושלים תישאר מחוץ לחלוקה ותהיה עיר בפיקוח בין-לאומי.

מתאריך זה ועד יום העזיבה, שהוא גם יום הכרזת המדינה, ה-14.5.48, חוותה הארץ תקופה רוויית קרבות ודמים בין יהודים וערבים, המכונה בצדק "מלחמת אזרחים". בעוד הבריטים עסוקים בפינוי הציוד והרכש הצבאי, הנהגת היישוב בראשות בן גוריון מעמידה תשתית אזרחית למדינה מודרנית ובמקביל מגייסת ורוכשת נשק ותחמושת לרגע בו תוכרז המדינה, שאז כצפוי תחל פלישת צבאות ערב לתחום המדינה היהודית.

בפועל זה מה שקרה, למחרת הכרזת המדינה, בהחלטת הליגה הערבית פלשו צבאותיהם לתחום המדינה הצעירה. מכאן ועד להסכמי שביתת הנשק המאבק ייקרא מלחמת העצמאות.

רשימה זו תעסוק בתקופת הביניים בה היה ברור כי המנדט הבריטי בסופו ,ולמרות, ואולי בשל כך, כנופיות ערביות וארגוני פורשים ביצעו פעולות טרור ורצח בתוך מעגל דמים מתמשך.

פיגוע ברחוב בן יהודה בירושלים

ביום ה-22 בפברואר 1947, בשעה 6:30 בבוקר התרחש פיצוץ ברח' בן-יהודה בירושלים. אל המחסום, שנשמר ע"י כוח יהודי, הגיעו שלוש משאיות מלוות בשריונית בריטיות. המשאיות והרכב המלווה הופעלו ע"י חיילים בריטיים, שבהמשך התברר כי היו אלה עריקים שפעלו תמורת בצע כסף.

לאחר בדיקה קצרה וחילופי דברים עולבים ניתן לרכבים אישור למעבר. "השיירה הקטלנית" נעצרה בפינת רח' בן-הלל, הנהגים משאירים את הרכבים ונמלטים בנסיעה מהמקום בשריונית המלווה תוך ירי על השוהים במקום. מעוצמת הפיצוץ נהרס בניין בן ארבע קומות בו ממוקם היה מלון "אטלנטיק", נזק רב גם נגרם למבנים ועסקים שכנים. האסון הותיר 49 חללים ועוד 140 פצועים.

פיצוץ רכבי התופת ברחוב בן יהודה. צילום: אפרים אילני

פעולת הטרור תוכננה ע"י עבדול קאדר אל חוסייני, מנהיג מוכר של הכנופיות באזור ירושלים, ובוצעה כאמור בידי עריקים בריטיים. בכוונת המתכנן היתה לפגוע באנשי פלמ"ח מלווי שיירות שבזמן פעילותם בירושלים התגוררו במלון "אטלנטיק". רצף של פעילות לא איפשרה שינה או מרגוע ללוחמי הפלמ"ח, כך שלמזלם היו בפעילות מבצעית מחוץ למלון בעת הפיצוץ.

העריקים הבריטים לא זכו  בגמול הכספי המובטח ולא באריכות ימים. כל השותפים לפשע פגשו ביד נוקמת שגבתה את מחיר הדמים.

פעולת הטרור הערבית-אנגלית שינתה את נהלי הביטחון האישי בעיר, הבריטים ריכזו את כוחותיהם במרכז העיר במתחמים מוגדרים ומבוצרים שזכו לכינוי הנלעג "בווינגרד". הם התבצרו במקום עד לעזיבתם, במחצית מאי 1948.

"בווינגרד" ברחוב כורש (אז רחוב סְטוֹרְס), ירושלים. צילום: פול אלמאשי (Paul Almásy)

הציבור היהודי המשיך בחיי היום-יום תוך שמירת אמצעי ביטחון, אך למרבה הצער זה לא הספיק ולא מנע אירועי טרור נוספים, וביום ה-11 במרס 1948, מכונית תופת התפוצצה בחצר המוסדות הלאומיים במרכז ירושלים.

גם כאן הוחנתה מכונית ממולכדת נהוגה בידי אדם שהופעל ע"י עבדול קאדר אל חוסייני. במקום זה בלב הפועם של ההנהגה הציונית נהרגו בפיגוע 13 איש ואישה (באירוע טרור זה נעסוק ברשימה מיוחדת).

אל חוסייני, מפקד הכוחות הערביים באזור ירושלים ומי שעמד מאחורי פעולות הטרור, נהרג בידי כוחותינו בחודש אפריל 1948 בקרב הקסטל.

חברי ההגנה מונעים כניסה ללא אישור לבניין המוסדות הלאומיים לאחר פיצוץ מכונית התופת. צילום באדיבות הארכיון הציוני המרכזי

מיקוש הרכבת ברחובות

ביום ראשון ה-29 בפברואר 1948 יצאה בשעות הבוקר רכבת בריטית מקנטרה שעל גדות תעלת סואץ בדרכה לארץ ישראל. לרכבת רתומים עשרה קרונות נוסעים והיא אמורה בנסיעתה להגיע לא"י דרך צפון סיני תוך שהיא עוצרת בדרכה בתחנות מרכזיות הסמוכות למחנות צבא, כאשר חיפה היא תחנתה האחרונה.

את תחנת רחובות היא עוזבת בשעה 8.30 וכעבור כעשר דקות נשמע פיצוץ המחריד את כל הסביבה. מרחק מאות מטרים מהתחנה הניחו חבלני הלח"י ארבעה מוקשים, כל אחד במשקל של 45 ק"ג.

רק שלושה מוקשים התפוצצו בהפעלה חשמלית מפרדס סמוך. הפיצוץ האדיר ריסק שני קרונות מלאי חיילים וכתוצאה מכך עשרות פגועים התפזרו בשטח. הראשונים שהגיעו לסייע היו חברי הקיבוץ הסמוך שהתגוררו במקום והפעילו את מכון איילון, אך הם עוכבו לדקות יקרות כאשר הועלה חשד שהם אלה שחיבלו ברכבת.

דבר נוסף שהקשה על החילוץ היתה הסוללה בגובה של שישה מטר עליה הונחה המסילה, כשהפרש הגבהים הקשה על נשיאת הפצועים. גם קשר טלפוני לא היה בנמצא כך שהאמבולנס הראשון הגיע לשטח אחרי שעה וחצי.

באותו בוקר בפיצוץ המיותר נהרגו במקום עשרים ושמונה חיילים ועוד עשרות נפצעו.חשוב לציין כי רבים מתושבי רחובות נזעקו לשטח ופעלו רבות בחילוץ וחבישת פצועים.

במפקדת ההגנה היה חשש בימים שלאחר האירוע כי במהלך החקירה והחיפוש יעלו הבריטים על מכון איילון - מפעל לייצור תחמושת מרכזי של ההגנה שפעל מתחת לפני האדמה בגבעת הקיבוצים.

בכרוז שהוצא על ידי לח"י הוסבר לציבור כי הרכבת פוצצה כשהסיעה חיילים אל ארץ ישראל, זאת לאחר שממשלת בריטניה שהכריזה על פינויה לא עומדת במילתה ומזרימה חיילים ושוטרים לא"י.

הדי הפיצוץ ברחובות עדיין באוויר והישוב היהודי בארץ סופג מהלומה רצחנית נוספת, זאת בסביבה קרובה ובזמן קצר לאחר האסון ברחובות. הפעם המכה ניחתת בקרבת תל אביב, במקום המוכר כיום כמחלף חולון.

פיצוץ הרכבת הבריטית סמוך לרחובות

פרשת היוצק

מחלף חולון מוכר כיום כאחד מצמתי התחבורה העמוסים בארץ. מאז הקמתן של השכונות שהפכו לעיר חולון, הייתה כאן צומת דרכים צנועה בה נפגש הכביש מיפו לירושלים עם הכביש המוביל מדרום תל אביב לעיר הצעירה ההולכת ונבנית. כמה שנים קודם לאירוע מוקמים בסמוך לצומת שני מפעלים בבעלות יהודית, ביח"ר לספירט ומפעל לעבודות מתכת בשם "היוצק".

לוי שוחט, בעליו של בית החורשת "היוצק". צילום באדיבות אתרי מלחמת העצמאות

הסביבה ברובה היא ערבית, אלה הן שכונות יפו, תל עריש ואבו-כביר. הישוב העברי הקרוב הוא ביה"ס החקלאי מקווה ישראל הנמצא כק"מ מזרחה. עם החמרת מצב הביטחון באזור, נסגר מפעל הספירט ומפקדת ההגנה מתגברת בלוחמים ונשק את בית החרושת "היוצק", שהופך לעמדה חיונית בשמירה על "דרך הביטחון" כציר מרכזי לדרום הארץ ולירושלים, זאת לאחר שנסיעה דרך כביש יפו אבו-כביר נחסם לתחבורה יהודית ע"י הכנופיות הערביות.

במהלך החודשים ינואר-פברואר 1948 האזור שמדרום לתל אביב, בואכה חולון ומזרחה הכפרים הערביים יאזור וכפר סאלמה, היוו זירת קרבות עקובה מדם. ביום ה-28.2.48 שישה לוחמי ההגנה נפלו בכפר סאלמה במהלך פעולה נגד כנופייה מקומית.

בהמשך להצלחתם תקפה הכנופייה הערבית את עמדת "היוצק", זאת בידיעה כי על המשלט נערכה פשיטה של יחידה בריטית שהחרימה רימוני יד שנועדו להגנת המקום. ברגע קריטי של הקרב, כשהעמדה בסכנת נפילה, הגיעה תגבורת של כוח הגנה והדפה את ההתנפלות.

29.2.48 זהו יום הדמים שבמהלך שעותיו ממומש קשר הדמים שתחילתו בפיצוץ הקטלני ברח' בן יהודה בירושלים בו נהרגו 58 בני אדם, המשכו בנקמת הלח"י שאנשיה חיבלו ברכבת שהסיעה חיילים בריטים ש-28 מהם מצאו את מותם בפיצוץ המסילה בסמוך לרחובו, וכאן אנו מגיעים לסיפור הטראגי של נפילת "היוצק" על מגיניו.

באותו היום בשעות אחה"צ הגיע כוח בריטי למפעל "היוצק" מלווה בשוטרים, באזרחים ובוזזים ערבים. הכוח הבריטי פורק את המגינים מנשקם ולוקח איתו תחמושת שנועדה להגנת המקום, בנוסף אלו מנתקים את קו הטלפון ומחבלים ברכב שחנה בחצר ונועד לחילוץ.

הבריטים בעוזבם את המקום מכריזים באזני המגינים כי כל שנעשה הוא כנקמה על הריגת נוסעי הרכבת ברחובות באותו בוקר.

אנשי המקום ללא נשק ובלי הרכב מנסים להגיע למקווה ישראל, אך הדבר לא עולה בידם. אנשי הכנופייה אורבים להם בדרך, רוצחים שמונה מהמגינים ולוקחים איתם חטוף שנרצח על ידם בהמשך. גופות הנופלים שנאספו בשטח עברו כולם התעללות.

בתום ליל הקרב שתי העמדות, "הספירט" ו"היוצק", נפלו בידי הכנופיות שהחזיקו במקום תקופה קצרה, אז סולקו מהמקום ע"י הבריטים שהחזיקו במקום עד לסיום המנדט מאי 1948.

דיווח על המתקפה ב"היוצק". הארץ⁩, 1 מרס 1948⁩ לקריאת הדיווח המלא לחצו כאן

שלושת אירועי הדמים שעסקנו בהם נתנו לנו ולו במקצת לחוש את האווירה המתוחה והאלימה ששררה בארץ בחודשים של טרום הכרזת המדינה.

היו כאן שלוש פעולות עויינות שייצגו את הנעשה בכלל הארץ. פגיעה באוכלוסייה אזרחית בירושלים, חבלה כפעולת נקמה של מחתרת הלח"י ברכבת והריגת חיילים בריטיים וכמובן המאבק על משלט "היוצק" - שכאן אנו פוגשים שת"פ ערבי בריטי כנגד נקודה יהודית, כשגם כאן יצר הנקמה מוביל את הכוח הבריטי. אולם הדבר המיוחד היה כי לראשונה כוח סדיר של ההגנה ניצב מול צבא בריטי. זהו השלב בו מתנערים ממגבלות המחתרת ועוברים לצבא ממלכתי.

שלטי הנצחה לנופלי "היוצק" ולבית החרושת לספירט המוצבים בסמוך לצומת חולון. צילום: כפיר סיון