לילות שחורים בחולות לבנים
ברשימות הקרובות של "מכל מקום" נעסוק באיזור המשתרע מראשון לציון בדרום ועד הרצליה בצפון. לכאורה חבל ארץ מאוכלס בצפיפות ומכאן הסקרנות להכירו טרם היותו כזה.
נעסוק ונתייחס לקו החוף ונעלה מן השכחה אירועים ותהליכים שהותירו משקע בהיסטוריה הישראלית.
מיותר להזכיר כי חופי הארץ מכוסים היו חולות לבנים מרפיח בדרום ועד ראש הנקרה בצפון. חדירת החולות לפנים הארץ לא היתה אחידה, כאשר לשוני גרמו גורמים גאולוגים או שינויים בידי האדם.
מאז שנות החמישים של המאה הקודמת, חצי משטחי החול נכבשו והפכו לאזורי תעשייה ושכונות מגורים.
לצער רבים על אף שעם השנים הוכר החול כמשאב טבע ונוף שחייב לעמוד לרשות האזרחים ולדורות הבאים, מחצית מהנותר בסכנת הכחדה בעקבות פיתוח דורסני.
דילוג מהיר על עידנים גאולוגיים ותקופות מביא אותנו לתחילת המאה ה-21. מים החולות הנרחב נותר משולש מוגבל שבבסיסו נמצאות הערים חולון ובת ים וקודקודו בראשל"צ. דיונות החול שנותרו עדיין חשופות, הפכו למוקדים של פשע וחיסול חשבונות בעולם התחתון.
בחודש אפריל 2004 מתארת העיתונאית רוני זינגר בעיתון "הארץ" סיור באזור ההפקר הזה בליווי אנשי משטרה בכירים המכירים את המקום היטב ויודעים להצביע על אתרי הפשע הרבים ושמות הנרצחים והרוצחים שהיוו את חיי הפשע במרחב.
היום, 17 שנים מאוחר יותר, הסיפורים עדיין מצמררים וטוב שכל זאת מאחור כמאמר השוטרים "רק בנייה ופיתוח יסלקו מכאן את מוקדי הפשע".
מנקודה זו נדלג פעם נוספת, הפעם לאחור לתחילת שנות הארבעים של המאה ה-20.
הימים ימי טרום המדינה, מלחמת העולם השנייה במלוא עצמתה ובצמוד לה מתנהלת השמדת היהדות בידי השלטון הנאצי הגרמני.
כאן בארץ מתקיימות שתי המחתרות אצ"ל ולח"י, שתיהן תנועות פורשים. אנשיהם לא מקבלים את מרות הנהגת הישוב והן מנהלות את מאבקן במנדט הבריטי לפי תפיסת עולמן.
בשנת 1940 אברהם שטרן "יאיר" פורש מאצ"ל עם חברים ומקים עם מצטרפים נוספים את לח"י.
יאיר המפקד הנערץ נרדף ע"י הבולשת הבריטית ונרצח בדירת מסתור בתל אביב ביום ה-12.2.42.
מות יאיר ערער את הארגון והפרשה שנעסוק בה היא פועל יוצא של המשבר.
למרות שסיומה של הפרשה ההיסטורית העוסקת בלח"י התרחשה במרחב חולות זה, אין דמיון או קשר לכל אשר התחולל כאן עשרות שנים מאוחר יותר.
מימין: דירת המסתור ברחוב מזרחי ב' 8, ת"א (באדיבות מכון ז'בוטינסקי),
משמאל למעלה: אברהם "יאיר" שטרן. משמאל למטה: שלט הנצחה בבניין (באדיבות העמותה להנצחת מורשת לח"י)
הגיבור הטראגי בעלילה הוא אליהו גלעדי. שם שלא היה מוכר לציבור בימי פעילותו במחתרת וגם כיום מעטים מכירים את פעילותו למען עצמאות ישראל. גלעדי היה ממפקדי הארגון, לוחם אמיץ ויחד עם זאת אדם בעייתי ושנוי במחלוקת.
אורח חייו התזזיתי של גלעדי החל כאליהו גרין בשנת 1915 כבן למשפחה חרדית בכפר ביקאלווה שבמזרח טרנסילבניה.
בגיל צעיר פרש מלימודיו בישיבה ופנה לעבודת כפיים. בהמשך הצטרף לתנועת בית"ר וזו מסייעת לו לעלות לא"י בשנת 1937.
עם הגיעו ארצה הצטרף מיידית לאצ"ל ופעל בשורותיו עד שנת 1940. באותה עת אברהם שטרן "יאיר" פורש מהארגון הצבאי לאומי ומקים את לוחמי חרות ישראל- לח"י. תוך זמן קצר אליהו, ששינה את שם משפחתו לגלעדי, מצטרף אל יאיר ולחבורה שהלכה איתו.
אליהו גלעדי (צילום באדיבות אתר משרד הביטחון)
בתנועת המחתרת הצעירה הוא בוחר לעצמו את הכינוי "שאול". גלעדי מתגלה במהרה כלוחם אמיץ ביותר, הוא משתתף בפעולות המחתרת ומוכיח כל פעם מחדש כי היסוס ופחד אינם מוכרים לו. הבעיה היתה התנהלותו חסרת המעצורים שהביאה את חבריו לנשק שהיו איתו להיקלע למצבים מסוכנים שלא לצורך.
במקביל לפעילותו המבצעית פיתח גלעדי אידאולוגיה קיצונית של מאבק טוטאלי בכובש הזר הבריטי ואם במקרה גורם מקומי בהנהגת היישוב יעכב את תכניתו יש לסלקו ללא היסוס.
מובן שגישה כוחנית זו באה לביטוי בתוך המחתרת, חברים נאמנים נפגעים מהדברים והאיומים שהנ"ל משמיע כלפיהם. נוצרת תסיסה, כל אשר יוחס לו קודם בלחישה צף ועלה בבוטות מאוחר יותר.
בהמשך לפעולות המחתרת נעצר גלעדי ע"י המשטרה הבריטית ונכלא בכלא "מזרעה" (שהוקם בקירבת נהריה). כשהגיע למחנה המעצר מצא חברים מהלח"י, ביניהם יצחק יזרניצקי (שמיר) ונתן ילין- מור שניהם מצמרת הארגון. זמנם של הימים האפלים אכן הגיע והם קודרים וקשים.
כאמור ביום ה-12.2.1942 נרצח יאיר בידי אנשי בולשת בריטיים וכתוצאה מכך נקלע הארגון למשבר קשה והיה נתון בסכנת התפוררות.
הנהגת המחתרת, שנאלצה להתפזר ברחבי הארץ ולהסתתר, ראתה בחילוצם של שמיר וילין-מור צורך עליון, מאחר ובישובים נותרו כמה עשרות פעילים ללא מנהיגות מוכרת.
חילוצם של שמיר וילין -מור והברחתם היתה מקובלת על הכל, נוצרה בעיה כאשר ילין-מור ביקש מסיבות אישיות לדחות את בריחתו והדבר התקבל על חבריו.
יצחק יזרניצקי (שמיר) מימין ונתן ילין-מור (צילום באדיבות מכון ז'בוטינסקי)
שמיר, מחוסר ברירה, החליט לצרף אליו את גלעדי. חבורת האסירים ראו בכך צעד מובן של שמיר שרצה לצידו "מקצוען", אך האמת היתה קצת שונה. בכל ימי המאסר חזר והכריז גלעדי על רצונו להימלט ושיתף בכך את חבריו שלא הביעו צער על עזיבתו הקרובה.
שמיר חשש משתי אפשרויות כתוצאה מבריחה עצמאית של גלעדי.
האחת, שאם הבריחה תכשל תיפגע פעילותו בתוך הכלא כתוצאה מתגובת יתר של שומרי המחנה. הנחה שנייה, שבדיעבד נראית נכונה, בהכירו את אופיו והתנהגותו, חשש שמיר כי גלעדי ינצל את היעדר מנהיגות פעילה בלח"י וישתלט על הארגון ויפעיל אותו בדרכו הקיצונית והתוקפנית.
המאמץ נשא פרי ואכן ב-2.9.1942 הצליח שמיר יחד עם גלעדי לברוח ממחנה המעצר. הדבר נעשה בסיוע ובחיפוי החברים למאסר.
לאחר רדת החשכה עברו את הגדר והצליחו להגיע לחיפה, לביתו של הפעיל ירחמיאל אהרונסון.
במקום שינו זהות, גלעדי מחופש לנוטר ואילו שמיר קיבל תעודות של קצין פולני מצבא אנדרס, שחייליו שהו אז בארץ.
בחזות זו הם מצליחים להגיע למרכז הארץ ופוגשים מספר חברי לח"י שורדים נאמנים בהנהגת יהושע כהן ויחדיו הם מניפים מחדש את דגל המחתרת.
הגעת הבורחים לאזור ת"א והתערותם בקרב הפעילים הביאה להתעוררות מהירה של לוחמי חירות ישראל והשורות התמלאו במהרה.
בין השניים נקבעה חלוקת אחריות, שמיר עסק בארגון, בגיוס אנשים ובהסברה והיה מקובל גם מחוץ למחתרת כמנהיג ומפקד יחיד עד להשלמת ההנהגה ע"י ילין-מור וישראל אלדד. גלעדי היה קצין המבצעים, מתכנן ומשתתף במרבית הפעולות.
מהר מאוד התברר כי נתינת האחריות המבצעית לידיו של גלעדי היתה טעות והנ"ל מוליך את לח"י ואת כלל הישוב בארץ למרחץ דמים בעיצומה של מלחמת העולם.
מיקומו של גלעדי בראש הזרוע המבצעית שחררה את אופיו הגס והתוקפני.
עוד טרם שעסק בפעילות כל שהיא הוא שיחרר אגרסיה וגסות רוח, השמעת גידופים ואיומים כלפי נשים וגברים. יחסו המחפיר כלפי חברות לח"י באה לביטוי בהצעתו "השוביניסטית" כי אחד מתפקידי הנשים בארגון הוא לשמש פורקן לגברים ובהמשך הציע שנשים שבמחתרת יעסקו בזנות למימון פעילות הלח"י.
במקביל לכך גלעדי מתכנן מבצעים שחלקם הגדול נסוב סביב שוד כספים, פעילות כנגד המשטרה והצבא הבריטי ואף פגיעה במנהיגי הישוב.
כל הפעולות הללו הצריכו תעוזה ואומץ ומזה היה לו בשפע. יחד עם זאת, מסיבות של חוסר ניסיון ומודיעין שגוי שהגיע, חלק מהפעולות בוטלו וחלקם נכשל.
מבין התוכניות שלא יצאו לפועל היו גם כאלה שבוטלו ע"י שמיר, דבר שהביא את היחסים ביניהם לסף פיצוץ. הדבר שהדאיג את יצחק שמיר ומקורביו היה כי בתוך הארגון היתה הערכה לאומץ הלב ולמנהיגותו של גלעדי, זאת למרות התנהלותו הבעייתית, והיתה קיימת האפשרות שהרוב ינהה אחריו אם המצב הפנימי ידרדר.
יצחק שמיר חש שהוא מאבד את שליטתו בלח"י, הסתגר בחדרו ותכנן את הצעדים שיחזירו אותו למקומו בראש האירגון ואת הלח"י לדרכו ולתפקידו הראשוני.
עשרות שנים מאוחר יותר אנשי לח"י שהיו בקרבת הנהגת האירגון באותם ימים סיפרו והעידו על הפרשה. למרות שהדברים נאמרו בזמנים שונים ובמקומות אחרים, העדויות הלמו אחת את השנייה ואם בדברים היו סטיות קלות יש לייחסן לזמן הארוך שהיו צרובות בזיכרון.
ימי ההליכה על הסף ביחסים בין השניים נמשכו כשנה. מה שהביא להכרעה וסילוקו של גלעדי היה אירוע שתוכנן והוכן ללא ידיעתו של שמיר ע"י גלעדי.
מדובר בעצרת המונים של תושבים נגד השילטון הבריטי שסגר את שערי הארץ לעולים יהודים במהלך השואה והמלחמה. כוונת גלעדי היתה להוציא למקום פעילים אשר יישאו עליהם חומרי חבלה ובהינתן הפקודה יטילו את הפצצות לעבר השוטרים הבריטים. מובן היה לו כי תתפתח מהומה וההפגנה תזכה לתהודה הרצויה לו. העובדה כי פעולת טרור זו תביא לפצועים והרוגים לא הרתיעה אותו.
מי שהביא לסיכול הפעולה הוא דוד בלאו, בחור צעיר ונלהב, יליד חיפה שהגיע לת"א, פעיל בלח"י שהיה מקובל על חבריו והתגורר בדירה עם שמיר, כך שהיה עד מכלי ראשון לכל שהתרחש באותם ימים.
נציין כי בלאו ז"ל הלך לעולמו לפני מספר חדשים, בשנים האחרונות היה אחד מהחברים שהעמידו את זכרונם לידיעת הציבור.
דוד בלאו (צילום באדיבות העמותה להנצחת מורשת לח"י)
לדבריו של בלאו, באותו יום הגיע לאיזור ההפגנה ולהפתעתו הוא זיהה בקהל כמה מחבריו.
חבר קרוב ונאמן סיפר לו כי אנשי המחתרת הפזורים בשטח מחכים להוראת גלעדי להשליך את חומרי הנפץ שהיו מוסתרים בכליהם.
בלאו הבין את העלול להתרחש אם הפקודה תינתן ומיהר ליידע את שמיר שלא היה בסוד העניין. שמיר העביר מיידית פקודת ביטול ללוחמים בשטח, זאת כמובן מעל ראשו של גלעדי.
כצפוי, גלעדי הגיב במהירות. הוא הגיע לדירתו של שמיר והכריז שאם פעם נוספת תבוטל פקודתו אקדחו יופעל מול שמיר. האחרון לא נבהל והשיב כי גם לו יש אקדח.
בהמשך להתנגשות זו נפלה אצל שמיר ההחלטה כי אין מנוס מסילוקו של גלעדי. הוא שיתף בכך את נאמניו ולאחר שיחות שכנוע קיבל את אישורם וכך הפעולה החלה להתגלגל.
בלאו סיפר אחרי שנים על התכנון וביצוע החיסול. לדבריו, שמיר אישר את תוכניתו, שמרכיב חשוב בה היה התגברות על הזהירות והחשדנות של גלעדי.
העילה להבאתו לחוף הים היתה בדיקת אפשרות להעביר נשק ותחמושת לאנשי לח"י בצפון הארץ באמצעות סירות. מאחר והבריטים באותם ימים הגבירו את הפיקוח בכבישים ואף הקימו מחסומים וקיימו פעילות סיור, נבדקו אפשרויות נוספות וסירות של ארגון "זבולון" נראו כאפשרות סבירה.
מאחר שבין חניכי התנועה הימית זבולון היו גם צעירים חברים או אוהדים של לח"י הירתמותם למשט צפונה נראה ודאי.
גלעדי נענה להצעה לצאת לשטח ולקדם את הפעולה. ביום שנקבע, 7.8.43, הובא למקום הפגישה ברחוב בלפור בתל אביב ע"י בלאו. כאן פגשו בשני לוחמי הלח"י "צפוני" "שומרון" וירחמיאל אהרונסון. בלאו פרש והשלושה יצאו לדרכם במונית מתחנה סמוכה.
מכאן סיפור חיסול גלעדי הולך ומתערפל, אך ברור שנרצח בגבעות החול בדרכו ליעד.
השלושה נעו בשורה כאשר גלעדי במרכז. בשלב מסוים האחרון בשורה שולף את אקדחו וירה בגבו של גלעדי. באותו רגע מצטרף גם המוביל ויורה באיש.
מלכתחילה כל שהתרחש הושאר חסוי, זו הסיבה שגם מקום קבורת הגופה לא ידוע - האם זה קרה בחוף הצפוני של תל אביב או בחולות ראשל"צ.
שני המחסלים נפגשים לאחר מספר שעות עם בלאו, מוסרים לו את אקדחו של גלעדי והלה מדווח ליצחק שמיר כי הפעולה בוצעה בהצלחה.
לאחר זמן מה מכנס שמיר את הנהגת הארגון, מכניס אותם בסוד הדברים ומקבל בדיעבד את תמיכתם ואישורם על סילוקו של גלעדי.
מסיבות מובנות, לשמיר וחבריו היה ענין שהפרשה תצלול לתהום הנשייה.
זיכרונות ופרסומים של ותיקי לח"י העלו את הפרשה כזיכרון רחוק, כך שלחלק מהציבור היה מושג קלוש על הפרשה.
במהלך השנים הסיפור צץ ועלה בכמה הזדמנויות. משפחתו של גלעדי עלתה ארצה ודרשה בהמשך לחקור את המקרה, דרישה שהביאה להכנסת שמו של אליהו גלעדי לאתר ההנצחה של לח"י.
