הר התקווה בקדמת תל אביב
העלילה בה נשתף אתכם הפעם תחילתה במחצית המאה ה-19, אך היא חיה, נושמת ומתחדשת בסביבתנו הקרובה, למרות שמעטים מודעים אליה.
המושג "תקווה" מרבה להופיע בשמות ישובים בארץ (לדוגמא פתח תקווה, שכונת התקווה, גני תקווה, שערי תקווה ועוד). עם מלוא הערכה לאופטימיות היהודית, קדמה לנו קבוצה נוצרית שהקימה כאן ישוב בשם "הר תקווה" - ובו עיסוקנו. קבוצת המייסדים נאלצה לעזוב את המקום בשיברון לב לאחר אסון שפקד אותה ואת סיפורה נפרוס בהמשך.
בתולדות העיר ת"א מוכרת היוזמה בה בשנת 1935 הקימו חברי קבוצה מקרב עובדי עריית תל אביב שכונה חדשה על גדות ואדי מוסררה, בסמוך לשרידי הבתים, וקראו לה בשם '"שכונת התקווה". כך שהשכונה המוכרת נושאת בגאווה את זיכרון "הר התקווה".
רעיון ההתיישבות על גבעת הכורכר באזור יפו החל להתגבש בשנת 1849 בעיר דיסלדורף בגרמניה, כשקבוצה של נוצרים פרוטסטנטים האמינה כי עתיד האנושות בארץ ישראל. החבורה התלכדה סביב משפחת גרוסטיינבק, שבראשה עמד האח הבכור פרידריך.
קבוצה זו דבקה באמונה כי שיבתו של ישו לעולם תביא לתחילתה של תקופה בת אלף שנים של שפע ופריחה לכל, וכי מהלך זה יקרום עור וגידים רק לאחר שהעם היהודי יתנצר ויחזור למולדתו ההיסטורית. על מנת להניע מהלך זה היה עליהם לצאת לארץ הקודש ולהכשיר את הקרקע.
בדרכה לא"י עברה הקבוצה בברלין, וינה, טרייסט, איזמיר וביירות - שם בנמל עלו על ספינה והגיעו לנמל יפו. את התקופה הראשונה בארץ עשו בירושלים ובשנת 1851 שבו ועברו לעיר יפו.
ביפו רכשו המתיישבים חלקת אדמה בת 30 דונם בקרבת המוסררה - נחל איילון, בנו עליה את בתיהם, נטעו עצי פרי והחלו לגדל ירקות. המשק הצנוע התפתח יפה ועורר אווירה אופטימית בחברים שאף כתבו על כך במכתבים למשפחות ולחברים בגרמניה.
שרידי הר התקווה בשנת 1933. צילום: יוסף בן יוסף
בשנת 1853 הצטרפה אל הקבוצה הגרמנית חבורה אמריקאית מהעיר פילדלפיה בראשם עמדה קלורינדה מיינור. הגעתם של הפרוטסטנטים האמריקאים הוסיפה תנופה לישוב שבחר בשם "הר התקווה". קלורינדה מיינור, מנהיגה כריזמטית וסוחפת, הגדילה את תחומי העיסוק של התושבים, חכרה חלקת אדמה נוספת וקיבלה על עצמה לעיבוד את פרדס מונטפיורי.
בשנת 1854 הגיעו תושבים נוספים ממדינת מסצ'וסטס, הקהילה גדלה וגם זכתה בהיווצרות זוגות נשואים מעורבים מבני ובנות הדור השני.
בשנת 1855, לאחר שסבלה ממחלה ממארת, הלכה לעולמה מנהיגת הישוב מיינור וניהול המקום ועיבוד פרדס מונטפיורי עבר לבנה צ'רלס. הסתלקות המנהיגה הכריזמטית, קשיים כמו מחלות, יבול דל, אקלים קשה ומעל לכל התנכלויות וגנבות מצד ערביי הסביבה הביא לזליגה של תושבים שארזו את מטלטליהם וחזרו לאמריקה.
בהר התקווה נותרו שלוש משפחות, שתי משפחות האחים גרוסטיינבק ומשפחת דיקסון .קבוצה קטנה זו נאחזה במקום ועל אף הקשיים הצליחה לשרוד, כל זאת עד ה-11 בינואר 1858 - ערב טראגי בו התנפלו חמישה בני עוולה מהכפר סלמה על השוהים במקום, אנסו נשים ורצחו גברים.
האסון זעזע את תושבי הארץ ואף התפרסם מחוץ לגבולות הארץ באירופה ובאמריקה. ידוע כי הקבוצה הטמפלרית מגרמניה שחוללה מהפך בשיטת ההתיישבות עיכבה את בואה בעשר שנים בעקבות כך.
בלחץ הקונסוליה האמריקאית על השלטון העות'מני נתפסו הרוצחים, הועמדו לדין ונדונו למאסר עולם. שרידי המשפחות עזבו את ארץ ישראל בחודש יוני 1855 בדרכם לארה"ב.
בשנת 1935, כשישים ושש שנה לאחר אירוע הזוועה בהר התקווה, הקימו יזמים מקרב עובדי עריית תל אביב שכונה חדשה בקרבת מקום וקראו לה שכונת התקווה, שם הנושא זכר ההתיישבות החלוצית במקום.
רחובות שכונת התקווה בימיה הראשונים צילום: בנו רותנברג. באדיבות הספרייה הלאומית
במתחם הר התקווה הקימה עריית תל אביב בשנת 1942 בית ספר מקצועי בשם "שבח". בביה"ס פעלו מגמות מסגרות, מכונאות ונושאים טכניים מגוונים. עם העלייה הגדולה ממדינות בריה"מ לשעבר בתחילת שנות התשעים שינה המוסד את תוכניות הלימודים והפך לרב תחומי, שמו שונה ל"שבח מופת" ומשנתו מדעית טכנולוגית. "שבח מופת" מצליח וזוכה למוניטין ומושך אליו תלמידים מכל הארץ.
טקס יום הזיכרון בבית הספר שבח, ברקע עץ השקמה העתיק, שריד אחרון ל"הר התקווה"
סיפור מתיישבי הר תקווה בארץ ישראל הסתיימה לפני 165 שנה, לא כך סיפורה של מש' גרוסטיינבק, שעם הגעתה לארה"ב קיצרה המשפחה את שמה לשם קצר יותר והסתפקה בסטיינבק.
נכד למשפחה ששרדה את טבח הר תקווה הוא הסופר הדגול, חתן פרס נובל, ג'ון סטיינבק. ספריו כמו "על עכברים ואנשים", "ענבי זעם" וכמובן "קדמת עדן" הומחזו להצגות תיאטרון ובהמשך לסרטי קולנוע אלמותיים, שאף זכו בפרסי האוסקר.
ג'ון סטיינבק ביקר בישראל בשנת 1966 וכמובן הגיע לחצר ביה"ס שבח, מקום שהיה בית אבותיו. גבעת הכורכר שעליה נבנו בתי הר התקווה שבזמנו היו בודדים בסביבה הפכה למרכז עסקים ומלאכה במרכז תל אביב, בסמוך לצומת הרחובות המסגר ולה גווארדיה.