מפעל אשלג מקלייה לסדום

ים המלח וחופו המערבי אינם ממוקמים במרכז הארץ, אך נמצאים על סדר היום של מדינת ישראל ותושביה כל העת.


כותבים. מצלמים ועוסקים רבות בנסיגת המים ובתופעת הבולענים לאורך החופים. אזור של נופש ותיירות שוקקת הפך למרחב של עזובה וחדלון וזאת טרם תופעת הקורונה.

השיח על הקורה באזור זה של השבר הסורי אפריקני קיבל תאוצה כאשר מפעלי ים המלח שינו ברגל גסה ובשיני טרקטורים, כאשר הם יוצרים מציאות חדשה של הנוף בסביבה. זאת למגינת ליבם של אזרחי המדינה שהביעו זעם ותסכול.


ברשימה זו נחזור בזמן עשרות רבות של שנים לאחור ונספר על תחילת המפעל התעשייתי, ההתיישבותי והציוני במקום.


ים המלח ממוקם בלב השקע הסורי אפריקני, קו הגבול בין ירדן וישראל עובר במרכז הים לכל אורכו. מליחותו של הים גבוהה פי עשר ממליחות ימים אחרים בעולם ולכך גרמו שתי סיבות: הראשונה, כי לים אין מוצא או חיבור, היותו סופני באזור. השנייה, בשל טמפרטורה גבוהה ואידוי מהיר נשארת באגם כמות גדולה של מלחים, תהליך שמביא להקטנה משמעותית של שטח הים. דבר שניכר היטב בסביבה.


ברשימה זו לא נעסוק באזור ים המלח ומדבר יהודה, אבל מי שעסק בלימוד, בטיול, בנופש או בתעסוקה במקום מודע לעולם העשיר של הטבע. פוגשים במקום תופעות גאולוגיות, גאוגרפיות וכמובן חיי האדם בחבל ארץ קשה זה לאורך ההיסטוריה.


אנו ננסה להתמקד בהתפתחות התעשייה והמסחר וכמובן ההתיישבות היהודית מתחילת המאה העשרים.


משה נובומייסקי הוא האיש שלאור חזונו ופועלו הוקמה תעשייה מודרנית לחוף ים המלח.

נובומייסקי נולד בשנת 1873 למשפחה יהודית במזרח סיביר. המשפחה עסקה בכריית זהב, כך שמסלול הלימודים הביא אותו לאוניברסיטת קניגסברג, שם למד הנדסת מכרות.


עם שובו לעירו לאחר לימודיו, בצד עבודתו בחקר ובכרייה עסק בפעילות ציבורית. דבר שהביא אותו לתפקיד של ראש מועצת יהדות סיביר.


משפחת נובומייסקי בעיר ברגוזין (מזרח סיביר, רוסיה), 1893. משה נובומייסקי עומד שני מימין


בפגישה בשנת 1905 עם המנהיג הציוני אוטו ורבורג, ממשיכיו הנאמנים של תאודור הרצל, מתוודע נובומייסקי למחקר של הגיאולוג בלאונקהורן הסוקר את המחצבים ואוצרות הטבע בים המלח וסביבתו.


המפגש עם אוטו ורבורג וההכרות הראשונית עם הציונות המעשית ואוצרות הטבע סביב ים המלח מביאה לתפנית בחייו של נובומייסקי. ממהנדס ואיש מכרות הוא הופך לציוני נלהב ומאמין פעלתן בפיתוח תעשייתי של ארץ ישראל.


האיש לא ממתין להזדמנות. בשנת 1906 הוא מקים חברה בשותפות עם ורבורג בשם סינדיקט לתעשיות כשהמטרה הפקת מחצבים.


בשנת 1908 הוא בודק התכנות הפקה עם ארתור רופין ובהמשך, בשנת 1909, הוא מקבל רישיון מהממשלה הטורקית לניצול הירדן וים המלח לכריית מחצבים.


בשנת 1911 מגיע נובומייסקי לראשונה לארץ. הוא עורך מחקר במדבר יהודה ובים המלח. לאחר בדיקת הדגימות הוא מוצא שהמים במקום עשירים במינרלים מכל מקום אחר המוכר לו. כשהוא שלם עם מחקרו המדעי והסיכוי הכלכלי הוא עולה עם משפחתו בשנת 1920 ומשתקע בגדרה.


בעזרת משפחת רוטשילד מסתער נובומייסקי על בקעת ים המלח. לביצוע תכניות אלה הוא מחייה את חברת סינדיקט ומתחיל לבצע רכישות.


הוא רוכש זיכיון להובלה ושייט בים המלח, כרייה בהר סדום וכן מעגן ושטח אדמה ליד העיר כרך במזרח הים, כל זאת מאיברהים חסבון, סוחר חברוני.


בעצם ימים אלה, לאחר מלחמת העולם, כל המזרח התיכון משתנה. ארץ ישראל תחת מנדט בריטי וסדרים חדשים משפיעים על החיים וההתנהלות כאן.


יזמנו מקים חברה נוספת לצורך חיפושי נפט בשם "הירדן". שלטונות המנדט עורכים סקרי כדאיות בשטח לקראת פרסום מכרז. עם זכייתו בזיכיון חייב נובומייסקי להוכיח כי לחברותיו יכולות כלכליות וכי הוא מגובה בכל האסמכתאות המשפטיות.


עד למתן האישור המשיך נובומייסקי בבדיקת דרכי הייצור, הובלה וכוח אדם, כאשר הוא מפעיל את משה לנגוצקי, מהנדס ירושלמי אמין (אביו של של יוסי).


בינואר 1930 חברת האשלג הארץ ישראלית בניהולו של נובומייסקי קיבלה את הזיכיון לעבודות כרייה לתקופה של 75 שנים.


כבר בשנת 1931 החלה החברה להפיק ולשווק אשלג וברום מהמפעל שהוקם בצפון ים המלח. בשלב זה משרדי החברה היו בירושלים. הייצור ממשיך כאמור בקליה ואילו בסדום החלו ההכנות להקמת מפעל נוסף.


חלוצי הכרייה בחופי קלייה


האינטרס של החברה בהקמת המפעל הדרומי בסדום היה ברור. עומק המים באגן הדרומי היה רדוד ביותר, מטרים בודדים, בעוד שעומק המים של האגן הצפוני הגיע למאות מטרים - דבר שמייקר משמעותית את ההפקה.


למפעל הצפוני יתרון מוביל והוא מיקומו הגאוגרפי בסמוך לציר המחבר את עבר הירדן עם ירושלים, שממנה הגיעו העובדים מדי יום.


המפעל הקטן בסדום היה מרוחק ומבודד, ההגעה אליו היתה בשייט איטי בים, כנ"ל שינוע מזון, מים וכמובן אשלג.


משה נובומייסקי, עומד במרכז, עם מנהלים ועובדים יהודים וערבים במפעל האשלג בסדום (באדיבות ארכיון יד בן צבי)


על המפעל בסדום והסוגיות המורכבות המלוות אותו עד היום נחזור ונעסוק בהמשך, זאת לאחר שנספר על ההתיישבות המופלאה "בית הערבה".


החיבור של סדום למרכז הארץ היתה באמצעות דרך עפר שהובילה לבאר שבע.

הוותיקים מבייננו זוכרים כי כביש 90 המוכר בקטע קליה, עין גדי וסדום נפרץ ונסלל רק לאחר מלחמת ששת הימים.


הנהלת המפעל פעלה רבות אצל השלטון הבריטי לקבלת אישור לבניית מגורים לעובדים ומשפחותיהם בסמיכות. עם מתן האישור הוקמו מבני מגורים אשר הפכו עם הזמן לישוב קהילתי.


לשני המפעלים היתה בעיה למצוא כוח אדם מיומן ומתמיד שיהיה מסוגל לעבוד ולחיות בתנאים קשים ביותר. למפעל המתפתח בסדום הקושי היה רב בעיקר בגלל הבידוד.


נובומייסקי פנה לקיבוץ רמת רחל בהצעה שהמשק יארגן קבוצת עובדים ושהמפעל יתגמלם כראוי והוא כבעל קשרים יפעל אצל השלטונות להקצות להם קרקע להתיישבות בסביבה.


בעת שהות הקבוצה בסדום, שעם הזמן גדלה ונוספו אליה חברות, התקבלה הצעה לעבור להתיישבות קבע בצפון ים המלח על אדמות שבשליטת המפעל.


בינואר 1939 החל נציג הקיבוץ לבדוק טיוב הקרקע המלוחה ע"י שטיפה במים והתאמתה לגידול חקלאי. בחודש פברואר 1940 הוקם ישוב הקבע "בית הערבה".


הקמת קיבוץ "בית הערבה"



ע"מ לעקוף את האיסורים הבריטים ואת מדניות "הספר הלבן" הצהיר נובומייסקי כי הקיבוץ הוא שכונת עובדים וכי גידולי הירקות הם לתצרוכת המשפחות. עם התפתחות גן הירק הפכה בית הערבה לספקית ירקות של ירושלים ועוד ישובים בארץ.


מפאת בידודו של הקיבוץ הוא שימש לאירוח יחידות פלמ"ח שערכו במקום אימונים במסווה של מחנות עבודה תנועתיים ובהמשך המקום שימש בסיס יציאה לפעילות מבצעית.


מפעל האשלג בים המלח היווה סיפור הצלחה תעשייתי. המפעל הצנוע שפעל בתנאים קשים סיפק כבר במהלך המלחמה בשנת 1940 את מחצית תצרוכת האשלג של האימפריה הבריטית, המהווה במקביל כמחצית הייצוא של ארץ ישראל.


נתוני הרווח הנקי של המפעל בשנת 1942 שעמד על 294,404 ליש"ט - הון עתק.

ניהול מפעל מצליח בסדר גודל זה פתח דלתות במסדרונות השלטון בלונדון ובארמון המלך בעמאן, קשרים שנוצלו היטב לטובת המפעל ועובדיו.


עובדים נוסעים לבריכות האידוי במפעל האשלגן, 1944 (צילם: זולטן קלוגר)


בתחילת שנת 1948, כשפלישת מדינות ערב למדינה היהודית הופכת לממשית, עושה נובומייסקי מאמצים דיפלומטיים מורכבים מלווים בתכניות כלכליות משותפות לירדן ולישראל ע"מ לעורר עניין וכדאיות אצל המנהיגות ולהביא לעצירת המלחמה באזור.


למירוץ המכשולים הדיפלומטי נגד מחוגי הזמן, כאשר טיוטת הסכם ההצלה למפעל מוכנה, נוספה פציעתו של נובומייסקי בתאונת דרכים, דבר שבלם באחת את פעולות החסינות.


בלילה שבין 19 ל20 במאי 1948 פונו עובדי המפעל, איתם גם ברי בית הערבה ואנשי פלמ"ח ששרתו באזור. כולם הושטו בסירות המפעל אל המחנה בסדום.


מבט ממבט ממעוף הציפור על המחנה הנידח

(צילום: דוד רובינגר)

הלגיון הירדני שהגיע למקום מצא אותו שדוד והרוס. במצב כזה גם היה קיבוץ בית הערבה. תושבי האזור עסקו בפרוק המפעל ובתי המגורים ומה שנותר האקלים סייע לבלייה.


כך הגיע לסיומו פרק מרתק ומוצלח בהתיישבות יהודית בצפון ים המלח. לאחר עזובה של 19 שנים בשנת 1967 חודשה במקום ההתיישבות.


הגעת המפונים לסדום הביאה לצפיפות, למחסור במגורים ובמזון לאנשים ששהו במקום.

כזכור, באותם ימים סדום מנותקת ממרכז הארץ מבחינה טריטוריאלית ודרך העפר העולה לכורנוב ולבאר שבע היתה קשה ביותר לנסיעה. למרות זאת הצליחו לפנות אנשים למרכז הארץ בעוד שבסדום הנצורה נותר כוח אדם לתחזוקה והגנה.


בימי המצור הממושך נחתו במקום לעיתים רחוקות מטוסים שהביא מצרך חיוני או שנקראו לפינוי אדם. באחת הטיסות לקראת הנחיתה לחוף הים נפגע המטוס מאש אויב, טייסו ושני נוסעיו נהרגו.


רק במסגרת מבצע לוט, בחודש נובמבר 1948, שוחרר אזור סדום וחובר למדינת ישראל. בחודש מרס 1949, בשלהי המלחמה, נערך באזור מבצע נוסף בשם ייצוב.

במהלך פעולה זו צה"ל התקדם מסדום צפונה למצדה בואכה עין גדי, קבע במקום את גבול המדינה ויחד עם זאת חיבר חלק משמעותי ממדבר יהודה, תל ערד וצפון הנגב לשטח הריבוני של המדינה.


בתקופת הפעילות המואצת והמוצלחת של המפעל בצפון ים המלח מאזני החברה הראו רווחים לבעלים. למקבלי ההחלטות בארץ הדבר צרם. לא ראוי לדעתם כי עסק רווחי מסוג זה מרכזו יהיה בלונדון וחלק מהשותפים בו יהיו לורדים אנגלים.


ממשלת ישראל מקימה ועדה כבר בנובמבר 1949 שתמליץ על המשך הכרייה בים המלח.

על פי מסקנות הוועדה יש לבטל את ההשפעה הבריטית בדירקטוריון. ברוח דברים זו הוצגו התנאים לנובומייסקי ושותפיו, שנאלצו לוותר על זכויותיהם.


בהמשך, כשהכל נראה בהישג יד, מקימה ממשלת ישראל בחודש דצמבר 1951 את חברת מפעלי ים המלח וכאן נפתח דף חדש.


סדום - עבודות הכנה לסלילת כביש, 1956 (באדיבות ארכיון הצילומים של קק"ל)


בהמשך הסתבר לפקידות הממשלתית שדאגה לסלק את נובומייסקי שהפקת רווחים מהים אינה עניין של מה בכך. ממשלת ישראל העניקה לחברה שתי מתנות צנועות: האחת, הלאמת רכוש החברה הקודמת והשנייה היתה סלילת הכביש מב"ש לסדום.


כל ההטבות והטפיחות לא הועילו. הגעתו של מרדכי מקלף, רמטכ"ל לשעבר, בשנת 1955, שיפרה את מצב החברה אך הצלחת החברה הלכה והתרחקה. ברחבי הארץ סופר באותן שנים כי בים המלח לא שוקע דבר למעט השקעות המדינה במפעל.


בראשית שנות השישים ממשלת ישראל מבצעת כמה מהלכים משמעותיים שאולי יביאו בהמשכם לעליית המפעל על דרך המלך. נחקק חוק מיוחד ואוחדו מפעלים בנגב ובמפרץ חיפה. כך מוקם קונצרן כי"ל. יותר מאוחר עוברת כי"ל לבעלות החברה לישראל.


שאול אייזנברג, הטייקון הראשון, זוכה להקלות במיסוי ולתנאים משופרים ע"מ שירכוש את כי"ל. בהמשך עברה החברה לידי משפחת עופר וכך נסגר המעגל - ניהול מפעלי ים המלח נמצא בידי אדם בשם עידן עופר שמושבו בלונדון.


עד כאן הספור המרתק אודות הקמת תעשייה באזור ים המלח. לא עסקנו בסוגיות הקיום של החיים באזור. מתקיים במקום הרס מתמיד של נכסי המדינה, בנכסי טבע, תיירות ואיכות חיי התושבים.

התקשורת הישראלית לא מניחה לנושא. היא מלווה באדיקות את הקורה באזור ואם קוראי רשימה זו יגלו יתר עניין בנעשה - בזה שכרנו.


דמותו של נובומייסקי בפסל של מרדכי כפרי, המוצב במפעלי ים המלח בסדום