המוביל יסוב לאחור
ברשימה הפעם נעסוק במובילי המים הארציים. הכוונה היא ל"קו ירקון נגב" ולאחיו הבכיר, מפעל "המוביל הארצי הצפוני".
בימים אלה כולנו מייחלים לשנה גשומה, כפי שהייתה אשתקד. זהו ללא כל ספק מרכיב בדנ"א המשותף של תושבי המדינה מאז קום המדינה. במקביל לכך, הציבור נחשף מדי פעם לפיסות מידע אודות המפעלים להתפלת מי ים. לאחרונה פורסם כי גם בתחום חדש זה השחיתות מצאה מקום ומחולליה חוגגים על בריאות הציבור.
מים חיים היו תמיד מצרך חיוני לתושבי ארץ ישראל שחיו וחיים בספר המדבר. מאז אבותינו הקדמונים אורח החיים הוכתב ע"י הימצאות מקורות מים להם, לבקר ולעדרים. סימוכין לכך אנו מוצאים בתפילות, בחגים, במנהגים ובטקסים.
עוד מעידים על כך הממצאים הארכאולוגיים שחשפו מעבירים ומפעלי מים בכל סדרי הגודל, בימי שלום ובעיתות מלחמה.
עם הקמת המדינה המושג "גבולות ברי הגנה" היה מושג בכל חזון או מו"מ לשלום. מרכיבים אחרים של עצמאות נדחקו לזמנים אחרים.
לא כך היה 100 שנים קודם לכן. אבות הציונות ראו באנרגיה ובמים את התשתית לקיום המדינה ורק המצאותם תבטיח עצמאות.
עם הצהרת בלפור, מנהיגי הישוב והנהגת ההסתדרות הציונית פעלו להשפיע על המדינות המחליטות, אנגליה וצרפת, לקבוע את גבולה הצפוני של ארץ ישראל על נהר הליטני עם שתי גדותיו ובכך לתת פתרון לכל בעיות המים שיתעוררו בעתיד.
התביעה לא התקבלה ומני אז חשה ההנהגה הציונית כי דרום לבנון, שלהבנתם היא חלק מא"י ההיסטורית, נותקה ממנה.
נהר הליטני, 1934 (צילום: יהודה בן דוד. באדיבות "ביתמונה")
לצער כולנו הליטני לא נכלל בתחום א"י. אולם בניגוד לכך ההתיישבות היהודית הלכה והתרחבה והגיעה לאזורים שבעבר לא נחשבו לראויים לעיור או לחקלאות. תנופת פיתוח זו, שהלכה וגברה מתום מלחמת העולם הראשונה ועד ימינו אלו, הצריכה כל העת מחשבה ופתרונות כיצד מביאים את המים המצויים בשפע בצפון הארץ אל מחוזות הדרום המיועדים להתיישבות.
דמות מפתח, שמקומה שמור בכותל המזרח של ההתיישבות, הוא מהנדס המים שמחה בלאס. הוא חיפש פתרונות מאז שנות השלושים של המאה הקודמת והעלה הצעות לפתרון כולל של ניצול נכון של משק המים בארץ ישראל.
כבר ב-1943 הציג את תוכניתו להזרמת המים לדרום בפני ראשי הישוב. הרעיון נראה להם, אבל בשל צוק העיתים (מלחמת העולם ומלחמת העצמאות) בפועל לא קרה דבר.
התכנית המקורית למפעל הירדן, משנת 1943 (באדיבות ארכיון "מקורות")
עם קום המדינה שבה ההנהגה לדון בסוגיית המים ושוב - שמחה בלאס היה האיש הדומיננטי שחזר והעלה הצעות בנושא זה.
מתחילת שנות החמישים קלטה המדינה הצעירה עלייה המונית שהייתה זקוקה לדיור ותעסוקה. אחד הפתרונות היה הקמת מושבים. סה"כ הוקמו 300 כפרים חקלאיים שהיו זקוקים למים.
שמחה בלאס כיהן כראש מחלקת המים במשרד החקלאות והגיש הצעה לביצוע בשני שלבים:
שלב ראשון – "מפעל ירקון נגב". מוביל המים יונח במהירות ובעלויות נמוכות יותר ובהמשך יהווה חלק ממפעל המים הארצי.
שלב שני – "מפעל הירדן". במסגרתו יתפסו את מי הירדן דרומה לגשר בנות- יעקב ומשם יוזרמו המים דרומה וגם ייצרו אנרגיה.
בשורות הבאות אספר את קורות מפעל המים הצפוני. אל קו ירקון נגב אשוב ואפרט בהמשך.
באותן שנים בן-גוריון כיהן כראש הממשלה, לוי אשכול היה שר החקלאות והפיתוח, משה שרת היה שר החוץ. מהנדס המים שמחה בלאס היה, כאמור, בכיר במשרד החקלאות ואחראי מתוקף תפקידו על משאבי המים.
בקיץ 1953 החלה ישראל בבניית מפעל המים על יד גשר בנות-יעקב. לפי התכנון אמורים היו לתפוס את מי הירדן מאות מטרים דרומה לגשר, חלקם יוזרם ישירות דרומה וחלקם יועבר בתעלה בנויה לאגם שיוקם באזור כורזים. משם יפלו המים מגובה רב ויניעו טורבינות לייצור חשמל. אנרגיה זו תשמש את המשאבות שיזרימו את המים דרומה.
התוכנית המהפכנית יצאה לדרך בספטמבר 1953. ממשלת ישראל הפנתה משאבים גדולים, תקציב, כוח אדם וציוד מכני רב. היה רצון לסיים במהירות את פרויקט ההטיה, אך הדבר לא קרה.
מקבלי ההחלטות שכחו או התעלמו מכך שכל האזור היה מוגדר כ"שטח מפורז" בהסכם הפסקת האש עם סוריה. סוריה ראתה בפעילות הפרה של ההסכם בכך שישראל ביצעה לטענתם שינויים משמעותיים בפני השטח.
תיעוד העבודות שבוצעו להטיית מי הירדן (צילום: פוטו שדה. באדיבות ארכיון "מקורות")
מועצת הביטחון של האו"ם קיבלה את העמדה הסורית. ממשלת ישראל העלתה הצעות פשרה שונות וכולן נדחו. פעולות החפירה והבניה נעצרו כליל כאשר ארה"ב איימה בהפסקת הסיוע (יש חוקרים הטוענים שזה היה מקרה אחד ויחיד בו נעצר הסיוע ליום אחד וחודש למחרת).
לאחר עיכוב של כשלוש שנים הגיעה הממשלה למסקנה שאין היתכנות שיתקיים מצב בו תוכל להטות את המים במקום, הציוד פורק ותוכנית המים עברה לתחנה הבאה.
כיום המטיילים העושים דרכם מגשר בנות יעקב לירדן ההררי פוגשים את שרידי החפירה והבנייה הנראים היטב בשטח ששיקם את נופו.
שרידי תעלת ההטיה והמתקן ששימש לבנייתה (צילום: יובל מרון)
לאתר השאיבה החלופי נבחר חוף "טבחה" בצפון מערב הכנרת. בהמשך המקום זכה לשם הרשמי "אתר ספיר" והמפעל שינה שמו ל"מוביל הצפוני". מפעל "המוביל הצפוני" היווה חלק משמעותי מהתכנון הארצי לשימוש במקורות המים.
המדינה חולקה לאזורים שהזרימו את מקורותיהם למוביל ואזורים שצרכו מים. המוביל התנהל בצורה חכמה ויעילה, מפעיליו חיברו את מרבית המדינה למקור המים ששימש "בנק" מרכזי שידע מתי לשאוב ולאן להוביל בהתאם לשפייה ולצריכה.
תכנית "ירקון-נגב", שחלקה בהזרמת המים לדרום משמעותי, קיבלה האצה בעקבות עצירת העבודה במפעל הירדן. בסוף 1952 החלה העבודה במעיינות הירקון בראש העין במטרה לספק את הצריכה שהלכה וגדלה בדרום.
כשבאזור גשר בנות-יעקב נעצרה הבנייה, לאורך תוואי המוביל נמשכו העבודות, כך שעם העברת השאיבה לכנרת בנייתו של מרבית תוואי ההולכה כבר התקדמה.
העברת השאיבה ישירות לכנרת הצריכה חקיקה מיוחדת. לאחר מספר ישיבות אושרה התוכנית כחלק מחוק המים הארצי. במסגרת זו אושר גם ההסדר עם מדינת ירדן על חפירת תעלת הרו'ר, לפי המלצתו של שליח נשיא ארה"ב, אריק ג'ונסטון.
שמחה בלאס (מימין) עם אריק ג'ונסטון, "שגריר המים" של נשיא ארצות הברית, על רקע בקעת הירדן
מאתר ספיר, הנמצא כ-215 מטר מתחת לפני הים, נשאבים המים ומוזרמים לגובה של כ-40 מטר מעל פני הים, כלומר הפרש גובה של למעלה מ-250 מטר. מכאן נחצה נחל עמוד ע"י הסיפון דרכו גולשים המים ועולים בכוחם המשלב לגדה השנייה וממשיכים בתעלה פתוחה לאורך 16 ק"מ עד מאגר צלמון. ממנו ממשיכים המים ועוברים דרך מנהרת עילבון, שוטפים בתעלת נטופה לאורך 17 ק"מ עד למאגרי אשכול שהוקמו במערב בקעת נטופה.
המים המגיעים למאגר אשכול נושאים איתם בוצה וחומרים מזהמים נוספים. לפני יציאתם דרומה הם עוברים סינון וטיהור במתקן מיוחד שהוקם לצורך זה.
אולם המשאבות בתחנת "ספיר" (באדיבות ארכיון "מקורות")
ממאגר אשכול זורמים המים בצינור דרומה עד לראש העין, מהלך של 86 ק"מ, שם המוביל הצפוני מתחבר למוביל הארצי. מסלולו של הצינור מוכר לרבים משכניו ולצידו סלולה "דרך המוביל".
בנוסף להובלת המים מהצפון לדרום המוביל הוא גם זרוע הביצוע של בנק המים הארצי. הוא מספק מים לערים ולכפרים ובמקביל קולט ממקורות מקומיים את המים העודפים.
מסיבות מדיניות וביטחוניות המליץ שר החקלאות דאז, משה דיין, להצניע את הפעלת המוביל. מסיבה זו לא ידע הציבור הישראלי וגם לא שכנים קרובים או ידידים רחוקים, כאשר יצאו מי הכנרת דרומה.
רק לאחר מלחמת ששת הימים פורסם כי המוביל הצפוני החל בפעולתו עוד בחודש יוני 1964.
נחזור עתה ונעסוק במפעל ירקון נגב.
שימוש במעיינות ראש העין היווה מרכיב מרכזי במערכת הארצית. כזכור, העבודה בצפון נעצרה ואז הואצו העבודות במקום כך שבחודש יולי 1955, ברוב עם ובהשתתפות צמרת המדינה, נפתח "השיבר" בתרועה והמים יצאו לדרכם.
כאז גם כיום מוביל ירקון-נגב מבוסס על קו מזרחי הנמשך עד מאגר תקומה בצפון הנגב, לאורך 108 ק"מ.
הקו המערבי מוליך את המים מראש העין מערבה במקביל למסילת הרכבת. בסמוך לכביש 4 הוא פונה דרומה (לאורך הכביש ניתן להבחין במתקני בקרה של המוביל), באזור גבעת שמואל בר-אילן קיימת הסתעפות במוביל כאשר הסעיף הפונה למערב מספק את המים לאזור ת"א. צינור המוביל ממשיך לאורך הכביש, חולות ראשל"צ, יישובי הדרום, הנגב הצפוני ואפילו ישובי הערבה מחוברים אליו. קו זה החל לפעול רק עם הפעלת המוביל הצפוני בתחילת 1965 לאחר ההתחברות בראש העין.
יום חנוכתו של מפעל ירקון-נגב נקבע ל-19.7.1955. הנחתו והפעלתו של המוביל הצפוני עדיין לא הייתה ודאית. חברת מקורות, שהפרויקט היה באחריותה, עשתה מאמצים רבים לארגן אירוע פתיחה מרשים כראוי למפעל פיתוח בעל ערך היסטורי.
בסמוך לאתר המשאבות הוקמה במה גדולה. בעורפה הוצבה מנורת שבעת קנים עשויה מצינורות מים. מול הבמה יושר שטח אדמה נרחב עליו הוצבו הכיסאות למכובדים המוזמנים. מאחורי שורות הכיסאות הוגבהה האדמה כך שההמונים שיגיעו יוכלו לצפות ולשמוע.
נאמו רה"מ משה שרת, שר האוצר אשכול, שר החקלאות פרץ נפתלי ובהמשך אנשי מקורות. כולם גמרו הלל על המפעל.
הקהל בטקס חנוכת המפעל צופה במופע מחול "ברית המים" (צילום באדיבות ארכיון יד בן צבי)
לאחר תכנית אמנותית הוזמן הנשיא יצחק בן צבי להתכבד בהפעלת מנוע המשאבה ואכן כך קרה. המשאבה הופעלה, הרעש נשמע למרחוק, המים פרצו משבעת הקנים ובמקביל סובבו ממטרות שהוצבו לאורך צינור שהונח בסמוך.
מימין לשמאל: פרץ נפתלי, שליש צבאי, יצחק בן צבי, שמחה בלאס ואברהם הרצפלד
(צילום באדיבות ארכיון "מקורות")
מנורת שבעת הקנים העשויה מצינורות מים (צילום באדיבות ארכיון "מקורות")
שמחת הקהל היתה ספונטנית ומדביקה, קהל הצופים הבין שהם שותפים לאירוע היסטורי בתולדות המדינה.
אימי אילה ז"ל שהייתה בקהל חזרה הביתה נפעמת ושיתפה אותי, הילד, בחוויה שנשאה איתה בגאווה כל חייה.
כשאני עובר על עיתוני התקופה מופיע תיאור דומה על התנהלות הטקס החגיגי וזה אכן מוסיף נחת וגאווה.
נכון אולי לסיים כאן את הרשימה, אולם בשלהי 2019 אנו בעד תקשורת מדויקת. מרחק הזמן של כ-65 שנים מאפשר לנו מבט נוסף על האירוע כפי שסיקר אותו כתב העיתון "חרות", אשר גם הוא כחבריו ב"דבר", ל"מרחב" ו"על המשמר" אינם קיימים כיום.
בעיתון "חרות" סופר כי התקנת המשאבות לא הושלמה למועד הטקס. על מנת לא לדחות ולהשבית את השמחה דאגו המארגנים ל"אפקטים". בקרבת הבמה הוצב טרקטור עם מנוע רב עוצמה. לחיצת הנשיא על מתג ההפעלה התניעה את הטרקטור שדימה מנוע משאבה, בה בעת עובד מקורות סובב את גלגל השיבר שהזרים את המים למנורת הצינורות מקו מים סמוך.
אותו כתב ציין את השילוט המפא"ניקי שהוצב לאורך הדרך והזכיר כי הבחירות יתקיימו בקרוב. עוד הוא מספר על ספסלים אחוריים שקרסו, על רמקולים לא תקינים, על קהל שנהר לעבר הבמה והפריע והסתיר לאורחים. כשאלה עזבו את מקומותיהם החלה הסתערות למושבים שהתפנו. מול כל זאת ניצבו סדרנים שלא הבינו את תפקידם ופעלו בניגוד להוראת המשטרה, סה"כ אירוע "שמח".
כפי שכולנו מכירים ויודעים, הבלגן לא נעצר בראש העין. זה עדיין חלק מחיינו. כל שקיבלנו אז בהבנה ובחיוך אסור לו להיראות כך כיום.
כאן אמורה היתה להסתיים הרשימה. סיפרתי על רעיון יצירתי לפתרון מחסור המים במדינת ישראל, החזון שהפך למפעל פיתוח אדיר אשר נבנה ונחפר ע"י מדינה שזה עתה קמה. כמו בכל מפעל בסדר גודל זה, למרות מחקרים ומאמצים מקדימים, לא תמיד ניתן להקדים פתרונות לסוגיות שלא היה ידוע על קיומן.
הטיית המים גרמה נזקים לכנרת, לירדן ובעיקר לים המלח וסביבתו. לא נעסוק פה בפירוט הנזקים, ניתן ללמוד על כך מפרסומים רבים.
עד לחורף האחרון 2018-19, חוותה הארץ רצף של 5 שנים יבשות. כתוצאה מכך דולדלו מאגרי המים עד מתחת לקו האדום. במקביל מפעלי התפלת המים השתכללו, ייעלו את הייצור והוזילו את העלויות ונתנו פתרון למים שזרימתם הופסקה במוביל.
מדינת ישראל הגיעה לצומת קריטית. מצד אחד מקורות המים הטבעיים על סף ייבוש. במקביל המים המותפלים טובים לשימוש ומכסים את המחסור. עם הקמת שני מפעלים נוספים יהיו מספיק מים לכל התצרוכת במדינה ואף יתאפשר לה לעמוד בהתחייבותה לממלכת ירדן.
בישיבת הממשלה בחודש יוני 2018 התקבלו פה אחד ההצעות ל"מהפכת המים". התוכנית קובעת כי תוגבר ההתפלה, ישוקמו נחלים בצפון ובמרכז וההחלטה המרכזית הנוגעת גם לעניינו, המוביל הארצי יסב את כיוונו ויזרים מי ים מותפלים לכנרת.
כתבה בחדשות "כאן"- הזרמת מי ים מותפלים לכנרת (23.04.18)
כשניגשתי לרשימה זו כוונתי הייתה לספר על "המוביל הארצי". תוך לימוד החומר התוודעתי למפעל שנולד כחזון עוד בראשו של הרצל, עבר ליורשיו והגיע לביצוע על ידי מנהיגי המדינה.
אם הם חשבו שבעיית המים בארץ נפתרה, באה המציאות והוסיפה פרקים נוספים בתולדות המים במדינת ישראל, פרקים שנוספים ונכתבים בימים אלה.