"אבטיחים כהר ההר כאן ..."
"אֲבַטִּיחַ, אֲבַטִּיחַ לֹא עַל עֵץ וְלֹא עַל שִׂיחַ; עַל הָאָרֶץ הוּא גָּדֵל גַּם בַּשֶּׁמֶשׁ גַּם בַּצֵּל"
אני מניח כי כל אלו מבנינו שזכו להכיר ולשיר את השיר הנ"ל זוכרים בערגה את התחנות הייחודיות שעשה הפרי העסיסי עד שהגיע לשולחן.
בניגוד לפירות ולירקות אחרים, אותם ניתן היה לקנות אז וגם כיום בחנות ירקות או בדוכן הסופר מרקט, האבטיח קיבל תמיד יחס מועדף.
חברותי וחברי זוכרים בערגה את סוכות הממכר שהוקמו בשולי הערים. רצפתם רופדה בקש וקירותיהם נמתחו מבדים ששימשו קודם לכן ככרזות ענק המקדמות סרט קולנוע חדש.
ערוץ שיווק נוסף לאבטיחים הייתה עגלה רתומה לסוס עייף ורעב שסובבה ברחובות העיר, לא התייחסה לחוקי התנועה כאשר הרכב/המוכר מכריז על מרכולתו הטרייה והטעימה ומתחייב לטיבה "על הסכין".
בסוכות האבטיחים המתינו ה"מומחים" לקונים. המו"מ היה זהה. המוכר היה בורר את האבטיח לפי גודלו, מניפו, מקרב לאוזנו, מפעיל לחץ, מהנהן בסיפוק ואז נותן לקונה את האפשרות להאזין לקולות הבשלות. כאשר הקונה היה מראה סבר פנים מרוצה היה מתחיל החלק הדרמטי של הטקס. בסכין חדה היה המוכר בוצע חלון מרובע או משולש, שולף את חריץ האבטיח ומגישו לקונה לטעימה, כפי שהוכרז – "על הסכין".
סוכת אבטיחים בשדרות. צילום: אדי ישראל
מה שחשוב בנושא שאנו עוסקים בו הוא שרידותו ומרכזיותו של הפרי במזונו של האדם. לאורך ההיסטוריה ועל פני כדור הארץ משמש האבטיח כמאכל או ספק נוזלים וזנים שונים שלו בויתו לצורך האבסת בהמות המשק.
חוקרים מניחים כי מקורו של האבטיח באפריקה שמצפון לקו המשווה. במצרים הקדומה, למשל, נמצאו עדויות לגידול אבטיחים כבר באלף השני לפנה"ס. בהמשך התגלו ממצאים נוספים המעידים שבאותה תקופה ברוב ארצות המזרח התיכון נאכל הפרי.
לאחר יציאת מצרים, במסעם במדבר, באו נציגי שבטי ישראל בטענות אל משה על הקשיים. הם הזכירו "את הדגה אשר נאכל במצרים חינם, את הקישואים ואת האבטיחים....". טיעון זה מעיד כאלף עדים על צריכת אבטיחים בארץ גושן.
גם בארץ ישראל גידול אבטיחים היה נפוץ בימי בית ראשון ושני וכן בתקופת המשנה והתלמוד. בתקופות מאוחרות, כמו לכל ארצות האזור, הגיעו זנים של אבטיחים גדולים יותר, עסיסיים וכמובן מתוקים יותר. זהו כנראה פרי המקשה המוכר כיום.
בשנים האחרונות חוקרים ומגדלים מציעים לציבור אבטיח עם כמות גרעינים קטנה יותר, פרי בצבע שונה, במשקל ובצורה הנדסית שונה, זאת בביטחון שהפרי המהונדס והמרוענן ישוב למקומו על השולחן.
אין לתלות את מיעוט הפרי במגדלים. גרמו לכך תנאים אובייקטיביים שלחקלאות לא הייתה שליטה עליהם. משך מאות בשנים גידול האבטיחים בארץ ישראל וברחבי האימפריה העותמאנית היה בכמויות קטנות יחסית ואת הפרי צרכו תושבים מקומיים.
בארצות מרוחקות שמעו על האבטיח, אולם שם מחירו היה גבוה באופן יחסי. עלות ההובלה הייתה גבוהה כי נעשתה על גב בהמות משא. גם משך המסע היה ארוך והפרי איבד את טריותו.
פתיחת תעלת סואץ בשנת 1869 שינתה את כללי ההתנהלות ונתיבי השייט בעולם כולו ובעיקר במזרח התיכון. הפעלת התעלה הנגישה את האזור, מעצמות גילו עניין בחלק עולם זה. לבד ממסחר שהלך והתפתח, החלה תיירות לפקוד את ערי המזרח. כל אלו יחד הביאו לגידול מהיר של האוכלוסייה, תהליך שגרר עיור מהיר, בניה וסלילה וכמובן פיתוח אמצעי שינוע.
התפתחות זו הביאה איתה צורך במזון. החקלאות שדשדשה דורות רבים פרצה לעידן חדש של גידול צאן ובקר, תבואות, ירקות, ובוסתני פרי. אלו הימים בהם צצו פרדסים שפריים זכה למוניטין ולביקוש בערי אירופה. גם גידול האבטיחים זכה לעדנה ושטחי המקשאות הלכו וגדלו.
מוכרי אבטיחים ליד שער יפו בירושלים, המאה ה-19. צילום באדיבות אתר ALL ABOUT JERUSALEM
להפיכת ארץ ישראל לספקית אבטיחים מובילה היו מספר תנאים:
א. משך מאות בשנים מרכז הארץ, מהירקון בדרום ועד מישור חוף הכרמל בצפון, היה ריק מישובים למעט הכפרים ג'יליל, סידנא עלי ואום חלד, בעיקר בגלל חוסר בטחון לתושבים.
השרון של אז שרץ כנופיות שודדים ורק חמולות בדואיות שרדו באזור. בנוסף, לתושבים לא היו ידע ואמצעים להגיע אל מי התהום. החקלאות האפשרית הייתה רק פלחה מסורתית. מסיבה זו לא הייתה באזור זה התיישבות יהודית. הפריצה הגדולה, רכישת האדמות והקמת הישובים, החלה בשרון בשנות השלושים, עם כניסת מכונות הקידוח שהגיעו לאקוויפר עמוק יותר עשיר במים. צרוף המים השאובים, אדמות החמרה הנוחות והאקלים הפכו את האזור לגן ירק, בנוסף לפרדסים שנטעו כאן בהרחבה.
ב. אדמות האזור ברובן הן גבעות ומישורים של חול וחמרה, סוג קרקע שאינו טוב לתבואות, אך מתאים ביותר לגידול אבטיחים. כך היה עד התפתחות המודרניזציה שאפשרה להפוך שטחי בור לאדמה חקלאית של שלחין. גם גידול האבטיחים נהנה מהפתוח הכללי.
ג. כפי שהוזכר, הערים והכפרים בארצות סביב הים התיכון הגדילו את אוכלוסיותיהם בקצב מוגבר וצרכו מזון טרי. האבטיח היה פרי מבוקש בכל חלקי האוכלוסייה, אצל משפחות עם יכולת כלכלית וגם שכבות חלשות יכלו להרשות לעצמן לקנות את הפרי העסיסי.
כל הגורמים הללו דחפו אוכלוסייה חדשה לשרון השומם והם הפכו לפלחים מגדלי אבטיחים שראו ברכה בעמלם וויתרו על גידולי תבואה אחרים. חשוב לציין כי הכדאיות היא תוצאה של עלות גידול נמוכה ביותר. עלות הזרעים בדרך כלל גבוהה, אבל הפלחים הפיקו זרעים בשפע מהפרי שלא נקטף וכך הורידו את מחירי הזרעים לסוחר ולצרכן.
תושביה הערבים של הארץ והחל מסוף המאה ה-19 גם חקלאים מפתח תקווה ומחדרה גילו את האפשרויות הכלכליות בענף חקלאי זה. על מנת לפתור את בעיית ההובלה המסורבלת והיקרה, שהיוותה צוואר בקבוק במערכת השיווק, החלו להעביר את הפרי המיועד לייצוא לנמלים שביפו ובעכו. תוך זמן קצר הסתבר כי מיסי הנמל היו גבוהים ואז נמצאה האלטרנטיבה ששינתה את חופי הארץ והפכה אותם ל"שרשרת נמלים".
שטחי הגידול השתרעו במישור החוף בקרבת חוף הים. עונת הקטיף והאיסוף היא במהלך הקיץ. בתקופה זו מזרח הים התיכון רגוע וספינות קטנות ומפרשיות יכלו לשייט בבטחה, להעמיס פרי ולהגיע לאירופה וצפון אפריקה.
הפתרון אם כן היה הקמת נמלי אבטיחים. הנמלים הוקמו בהתאם לצרכים. מיקומם מדרום לצפון היה רפיח, חאן יונס, אשקלון, יבנה ים, נבי רובין, סידנא עלי, ואדי פאליק, אום חאלד,שפך נחל אלכסנדר, קיסריה, טנטורה, עתלית.
לכל אחד מהנמלים הייתה דלתא חקלאית שהעבירה את התוצרת על גבי גמלים וחמורים אל משטחי העגינה. הפרי נפרק ברציפי העגינה, הסוחר הקונה, שהיה בדרך כלל בעל הספינה, היה מנהל את המו"מ ולאחר שסוכמו התנאים, סבלים מומחים היו מעבירים את הפרי לסירות נמל. אלו העבירו את התוצרת לספינה הגדולה שעגנה במרחק מהחוף והיא שהייתה מפליגה לארצות הים.
גידול הביקוש בשווקים הביא להרחבת שטחי המזרע בהובלה פשוטה. האבטיח הפך לייצוא חקלאי מוביל בא"י של תחילת המאה העשרים. אמנם מלחמת העולם הראשונה פגעה במגדלים ובמשלוחים, אולם גם על זאת התגברו. בשנות העשרים של המאה הקודמת שווקו דרך נמלי האבטיחים בכל עונה כ-50,000 טון במשך של שלושה חדשים בלבד.
השותפים מרדכי זילברג וברוך בורשטיין, ממיסדי כפר מל"ל, ליד אבטיחים מזן מיוחד שיצרו (שקיבל את הכינוי "מללי")
כניסת מסילות הרכבת לארץ היא שהביאה לקריסת מערך הנמלים. תחנות הרכבת היו קרובות לשטחי הגידול. הובלת הפרי לקרונות הרכבת הייתה קצרה ומהירה וקרון הרכבת הביא את האבטיח לנמל מודרני או ישירות לשווקים.
האבטיח נשאר אותו אבטיח במהלך המאה העשרים. מה שהשתנה, בהתאם למודרניזציה של הארץ, היו אפשרויות ההובלה. תנועת הרכבות שנחשבה לפתרון האידאלי לשינוע, נפלה קורבן לגלגלי המשאיות.
בסוף שנות השלושים המשאיות עשו את מרבית ההובלות. המשאית יכולה הייתה להגיע לשטחי הגידול, להעמיס בקלות מטען בכמות שבעבר 30 גמלים היו צריכים לשאת, ולהביאו במהירות לצרכן בכל מקום במזרח התיכון ובארצות הבלקן.
שנות השלושים היו שנות השיא של יצוא האבטיחים. במהלך אותן שנים קרה משהו בא"י. הישוב היהודי גדל וצרך תוצרת חקלאית בכמויות הולכות וגדלות, הייצוא הפך לפחות משתלם והתוצרת הופנתה לשוק המקומי, בכלל זה האבטיח.
כרזה של האיגוד למען תוצרת הארץ הקוראת לקנות רק אבטיח עם סמל "אבטיח עברי". עיצוב: אוטה וליש, 1929
גורם צרכני שהשפיע על צריכת התוצרת החקלאית היה הצבא הבריטי שמחנותיו היו ממוקמים בכל המזרח התיכון. בשנים 1940-1948 רכש את פרי המקשה בכמויות גדולות. תקופת מלחמת העולם השנייה הייתה טובה ביותר לכלכלה הארץ ישראלית, הן לתעשייה והן לחקלאות.
לאחר מלחמת העצמאות וקביעת גבולות המדינה מרבית שטחי הגידול נשארו בתחום מדינת ישראל. החקלאי העברי השאיר את מרבית המקשאות בידי מגדלים מהאוכלוסייה הערבית. מגדלים אלו ראו ברכה בעמלם ותוצרתם נרכשה בשווקים ובסוכות ע"י אזרחי המדינה, שמספרם הלך וגדל.
מצב זה ביטל כמעט לחלוטין את הייצוא. במקביל, המחקר החקלאי עוסק כל הזמן בפיתוח זנים חדשים בעלי צבע, גודל וטעם שונים, חיי מדף יותר ארוכים ובעיקר עונות גידול מעבר לחודשי הקיץ.
ידיעה על האבטיחים חדשים ללא גרעינים. עיתון "על המשמר", 16 ביולי 1954
אכן המחקר נשא פרי. החקלאים הישראלים חזרו לענף בתנופה. עונת הקטיף נמשכת מחודש מרס ועד לחודש נובמבר, גידול האבטיחים, שהיה מזוהה עם מרכז הארץ, נדד לבקעת הירדן, לכיכר סדום ולערבה. בעזרת השימוש ביריעות פלסטיק פרי הקיץ האולטימטיבי הפך לפרי אכיל בחורף. גם הייצוא הפך לכדאי בזנים החדשים שהזכרנו.
ע"פ נתוני ארגון מגדלי הירקות כיום מגדלים במדינת ישראל 35,000 דונם המניבים כ-180,000 טון בשנה.