"בדרך אל העיר"

02.06.2019

משתמשי דרך מעריכים את משך הנסיעה מת"א לירושלים או בכיוון ההפוך בכשעה. כנראה שזה נחשב לזמן ארוך בתקופתנו, לכן פועלים כל העת הגורמים המקצועיים לקיצור זמן הנסיעה ולבטיחותה.

 

עד כאן הכל מוכר ומובן. לא על כך באתי לספר. אצלי, כמו אצל רבים מבני דורי, ככל שהולכים וקרבים ימי הזיכרון והעצמאות מקבלת המורשת ההיסטורית של חיינו חיזוקים והערכה גוברת למאבק שניהלו המייסדים והלוחמים כאן בימי תש"ח.

 

כל העם לחם וכל הארץ הייתה חזית. לא נוכל כאן להתייחס לכל החזיתות, לכן נעסוק בשתי הרשימות הקרובות במאבק על הדרך לירושלים, אשר לדברי בן-גוריון זה היה הקרב שייקבע את הישרדותה של המדינה הצעירה.

 

בפרק הראשון נספר אודות הערים והכפרים שסובבו את תל אביב ופעלו ברצחנות יתרה כנגד תחבורה עברית. הרשימה הבאה תעסוק באלטרנטיבות ובפתרונות שניתנו למעבר עד להתחברות לדרך בורמה, שסיפורה מוכר.

 

 

דרך המלך שהפכה לשדה קרב
 

בימים שקדמו לכ'ט בנובמבר 1947 תנועת כלי הרכב הפרטיים והציבוריים בדרכם מת"א לירושלים ולישובי הדרום ובחזרה יצאה מת"א דרומה דרך רחוב הרצל, אבו-כביר ואז מזרחה לכיוון צומת בית דג'אן, ציר המוכר כיום ככביש 44.

 

אז התפצלה הדרך לכיוון דרום לעבר המושבות, המושבים והקיבוצים בדרום ולנגב, ומזרחה אל עבר ירושלים, דרך רמלה, לטרון, באב אל וואד והקסטל.

 

לקראת סוף שנת 1947 וביתר שאת לאחר קבלת החלטת האו"ם על חלוקת הארץ, העוינות גברה מצד תושביה הערבים של הארץ, דבר שבא לידי ביטוי בתקיפות בדרכים ובישובים.

 

בהמשך הרשימה אציין במספר שורות את הכפרים והשכונות הערביות מהן יצאו הכנופיות לפיגועים בתנועה העברית ולקשיים והסיכונים שהיו בנסיעה בציר זה.

מתוך: אתר קרבות מבואות תל אביב. מאת: אוריה בן ישראל (משרד החינוך)

 

 

אבו כביר - הוקמה בשנת 1840 ע"י מהגרים מיצרים שהובאו לכאן והפכה לשכונה של יפו. תושביה של השכונה עסקו מיעוטם בחקלאות וברובם בעבודות פשוטות ביפו.

 

עם הקמת ת"א הועסקו בשכונות היהודיות בעבודות שונות ואף היו ספקי תוצרת חקלאית למשפחות בעיר הנבנית. בשנות ה-30 של המאה ה-20 התיישבו בשולי השכונה "חורנים" שהגיעו לא"י מהגולן ועסקו בעבודות מזדמנות.

 

אוכלוסייה חלשה זו הוסתה בקלות כנגד תושבי ת"א והם היו הראשונים לבצע פיגועים בודדים. סה"כ מספרם הוערך בכ-5,000 איש.

 

לאחר הכ"ט בנובמבר 1947החלו אנשי השכונה ליידות אבנים על רכבים שנעו ברחוב הרצל.
ב- 2.12.47 נרצח נהג יהודי במקום ו-4 נוסעים שהיו איתו ניצלו ע'י סיור בריטי. למחרת היום כוחות "ההגנה" תקפו את השכונה ופוצצו בניין ששלט על המעבר ברחוב הרצל.

 

הפורעים הערבים הגיבו בירי מתמשך לעבר השכונות שפירא ופלורנטין ולבתים בדרומו של רחוב הרצל. מובן שהתחבורה לא יכלה לעבור ברחובות אלה והיא הועברה לדרך עוקפת שנסללה וכונתה "דרך הביטחון", אליה נשוב בהמשך

מחסום בריטי במרכז אבו כביר, 1947 (צילום: הנס חיים פין. באדיבות לעמ)

 

 

החל מ-13.3.48 ניסו כוחות ההגנה לכבוש את השכונה. מבצעים אלו הצליחו בחלקם. כל פעם נכבשו ונהרסו חלק מהבתים, אולם הגרעין ומפקדת הכנופיות נשארו במקום והמשיכו להטריד.

 

רק במבצע "מרכז", ב- 31.3.48, נכבשה אבו כביר סופית. לקראת סוף אפריל 1948 נטשו אחרוני התושבים את השכונה.
 

מתוך דף ידיעות פנימי שהופץ בין חברי "ההגנה" ובו דיווח על הפעולה ועל הנשק הכבד שנמצא
(באדיבות הארכיון לתולדות "ההגנה")

 

 

תל-אריש - מוכרת לכל כשכונה מרכזית בעיר חולון ושמה מאז הקמת המדינה "תל גיבורים". תל-אריש הייתה שכונה של יפו, מזרחית לאבו כביר. מאחר והייתה ממוקמת על גבעה, הייתה לה שליטה על האזור כולו. ואכן, מפקדי הכנופיות ניצלו זאת והציבו בבניינים סמוכים 2 מקלעים אשר ירו באופן חופשי על בתי היהודים שהיו בטווח. כתוצאה מירי זה נטשו תושבים את בתיהם בחולון השכנה וגם כביש ירושלים נחסם לתנועה.

 

ב-13.12.47 פלוגת חי"ש מחולון כבשה את הגבעה, אולם נאלצה לסגת אל מול כוח ערבי עדיף שתקף אותה. בפעולה זו נפל חייל אחד.

 

תל-אריש המשיכה לפגע בסביבתה. במבצע "חמץ", בליל 28.4.48, גדוד 52 של חטיבת גבעתי תקף את הגבעה. הכוח תוגבר בנשק ארטילרי של אז. מסיבות שונות של חוסר תיאום ואיחורים של כוחות נוצר אי סדר בכוח התוקף.

 

היחידה הערבית הייתה קטנה וחלשה והיא נסוגה מהגבעה. כוח גבעתי הצליח, למרות התקלות, להשתלט על המקום.

 

פלוגה ב' גדוד 52 של גבעתי לפני הקרב (צילום: מיכאל נצר. באדיבות ארכיון ומוזיאון לתולדות חולון)

 

 

שמחת הניצחון היתה גדולה, אבל הביאה כנראה גם לשאננות והמפקדים לא דאגו להתחפרות ולארגון הגנה.

 

כוחות של "צבא ההצלה" שהגיעו ליפו יצאו מיידית לתל-אריש. הם נעו בשני טורים והסתייעו בשריוניות. ההפתעה של אנשי "גבעתי" הייתה מוחלטת. מפקדים לא שלטו במצב וחיילים נסוגו בבהלה לכוון מקווה ישראל שבמזרח. באותו יום קרב עקוב מדם איבד גדוד 52 של חטיבת גבעתי 36 חיילים, בהם גם הרוגים שגופותיהם לא נמצאו.

 

מבצע "חמץ" שחרר את האזור כולו מכוחות עוינים, למעט את גבעת תל-אריש. היא נשארה מובלעת ערבית ופונתה סופית עם עזיבת ערביי יפו ב- 12.5.48. לאחר מלחמת העצמאות חלק מהכפר שימש את צה"ל ואילו על חלקה הדרומי הוקמה, כאמור, שכונת "תל גיבורים".

 

 אזכרה לזכר הנופלים שנה לאחר הקרב (באדיבות ארכיון ומוזיאון לתולדות חולון)

 

 

כפר סלמה - זה הכפר הערבי הנוסף שפגע ותקף ללא הרף את הסביבה העירונית של ת"א ור"ג וכמובן פגע בתחבורה היהודית בכבישים הסמוכים לו, כביש המוכר היום כ-461, ליהודייה ולשדה התעופה לוד וכביש 44 לירושלים.

 

כפר סלמה שכן ממזרח לשכונת התקווה ועד לצומת מסובים של היום, שאז עוד לא היה קיים. חלק מתושבי הכפר חברו לכנופיות שבשליטת חסן סלמה ומדצמבר 1947 יזמו והשתתפו בפעולות נגד הישובים היהודים והתחבורה.

 

ב-8.12.47 הותקפה שכונת התקווה ע"י כנופיות חסן סלמה. התקפה זו נהדפה ע"י כוחות "ההגנה" רק לאחר שהתוקפים בזזו ושרפו בתים בשכונה, טרם סילוקם.

 

באפריל 1948 התבצעו שתי פעולות של כוחות "ההגנה" כנגד הכפר סלמה. לקראת סיום אותו חודש, במהלך מבצע "חמץ", תקפו אותו ברצף יחידות מחטיבות קרייתי ואלכסנדרוני והביאו לנטישת הכפר מתושביו.  

 

בתחילת שנות ה-50 הוקמו על שרידי הכפר סלמה שכונת כפר שלם בת"א ושכונת רמת השקמה בר"ג. דרך סלמה ביפו-ת"א שינתה שמה לדרך שלמה.

 

כפר סלמה הנטוש לאחר כיבושו
צילום: פאול גולדמן (באדיבות אתר "תל אביב 100 - האינציקלופדיה העירונית")

 

 

יאזור - למרות שעברו ההיסטורי של הישוב מרשים, אנו נתייחס רק לשנים 1947-8, אז יאזור היה כפר ערבי גדול שמנה כ- 4,000 תושבים.

 

מיקומו הגיאוגרפי של הכפר איפשר לתושביו רווחה כלכלית, יחסית לכפרים אחרים. במקום היתה חקלאות, תעשייה קלה, מסחר והתושבים הועסקו בערים היהודיות הסמוכות.

 

מיקומו של הכפר בסמוך לכביש 44, משכה אליו כנופיות ויחד עם פורעים מבני הכפר פגעו ורצחו נוסעים יהודים כבר בשנות ה-30. הפגיעה בתחבורה היהודית התעצמה בתש"ח, בזה נעסוק בשורות הבאות.

 

מתוך רצון לשמר את המצב הנתון, נכבדי הכפר פעלו לשמירת השקט. הם הצליחו בחלק מהזמן. התוקפנות באה לביטוי ביידוי אבנים ולא בירי או מיקוש. ב-9.12.47 פוצצו אנשי האצ"ל בית קפה ביאזור על יושביו והרגו שבעה. יומיים לאחר מכן הותקפה שיירה לישובי הדרום. הנהג נהרג ונוסעים נפצעו. כגמול על כך פשטו שוב אנשי האצ"ל על הכפר והרגו שישה מתושביו.

הכביש הסמוך לכפר נחסם בהוראת השלטון הבריטי, שנעתר בהמשך ואישר מעבר רכב יהודי רק כשהוא מלווה ע"י נוטרים.                

                                   

בהתקפה שנערכה ב-21.12.47 על שיירה, נהרגו הנהג ועוזרו מקיבוץ דורות ורבים אחרים נפצעו. בסוף אותו חודש חדר לכפר כוח יהודי, פוצץ בתים ששימשו את הכנופיות ונסוג מהמקום.

 

ה-22.12.48 זכור בדברי ימי המלחמה כאחד הקשים והשאיר את רישומו על תושבי הארץ. טנדר ובו שבעה נוטרים, אשר פעל בהתאם להסכם עם הבריטים, עלה על מוקש. חלק מהנוטרים נהרגו בפיצוץ והשאר נרצחו בידי פורעים שהסתערו על הרכב הפגוע.

 

טנדר שבעת הנוטרים לפני יציאתם

 

 

רצח השבעה הביא בעקבותיו סדרה של התקפות מצד כוחות "ההגנה" על הכפר שהביאו לעזיבה מתמשכת של התושבים, נטישה שהושלמה עם הכיבוש המלא של יאזור ב-30.4.48.

 

בשנת 1951 הוכרה אזור כישוב עצמאי, מאז הלכה והתפתחה כישוב יהודי משגשג בין ת"א לחולון. כיום העיירה מונה כ-130,000 תושבים. בסמוך לכביש שבו אירע הפיגוע הוקמה אנדרטה לזכר הנופלים. כמו כן, מחלף "השבע" ומושב משמר השבעה נושאים את זכרם.

 

 

הישוב הערבי העוין הבא הוא בית דג'אן. גם הוא, כקודמיו, בכיוון הנסיעה מזרחה בואכה רמלה, היווה בסיס יציאה לכנופיות שמאז שנות ה-30, ימי המאורעות וכמובן במלחמה על הדרכים בתש"ח, שימש מוקד לפעילות עוינת לתחבורה היהודית.

 

מיקומו - בסמוך לצומת בה פוגש כביש 44 את הכביש בין ראשל"צ ליהודייה (יהוד של היום).

 

בתחילת שנות ה-40 בנו הבריטים בין הכפר לצומת "מצודת טאגרט", אך גם היא לא עצרה את התקיפות, בעיקר על בית הקק"ל שניצב בסביבה והיה עמדה קדמית להגנה על הכביש (על בניין זה, קורותיו וקרבותיו נספר ברשימה הבאה שתעסוק בפעילות כוחותינו למימוש מעבר פתוח ובטוח).

 

בחודש מרס 1948הגיעו לכפר בית דג'אן לוחמים עיראקים שתגברו את כוחותיו של מנהיג הכנופיות חסן סלאמה. ע"פ עדויות מגיני בית הקק"ל, הם השתתפו בהתקפות החוזרות על המתחם ובמהלך הקרב אף נשמעו פקודות בגרמנית.

 

ההנחה הייתה כי קצינים נאצים הגיעו לאזור לאחר התרסקות גרמניה הנאצית. עם החרפת המאבק על הכביש וסביבתו פינו הבריטים במהלך אפריל את תושבי הכפר לעיר רמלה הערבית.  

 

ב-15.5.48 כבשה חט' קרייתי את בית דג'אן ואחרוני תושביה נמלטו. מאז תחילת שנות החמישים יושבו שרידי הכפר בעולים חדשים שהפכו את המקום לישוב קהילתי משגשג.

 

צרכנייה של הסתדרות העובדים בכפר הנטוש בית דג'אן, אוקטובר 1949
(צילום: זלוטן קלוגר. באדיבות: אוסף התצלומים הלאומי)

 

 

עד כאן פרוט הישובים הערביים, מאבו כביר ועד רמלה, שהיוו מיתרס רצחני בפני נוסעים יהודים בודדים או בשיירות. כמו שציינו קודם - עמדות, ישובים ופעולות כוחותינו יסופרו ברשימה הבאה.

 

 

Please reload