רצח בשדרת הצברים
הסיפור הטראגי אותו אציג בפניכם, כמה משונה שנראה ונשמע ולא מתקבל על הדעת, תחילתו במחול ההורה.
מקורה של ההורה בריקוד עממי רומני שנפוץ לארצות מזרח אירופה, הגיע לישראל עם העליות החלוציות והיה למחול ולמקצב מדבק בחבורות, בהכשרות, בתנועות הנוער ובאירועים המוניים. ההורה הסוחפת יצרה מעגל ששר ורקע וככל שההתלהבות גברה היו המובילים משמיעים קריאות עידוד או מחאה והמשתתפים חזרו עליהם בהתלהבות. הקריאות הרמות הזכורות לי מילדותי הן: "אל יבנה הגליל", "נוער הזהב יורד לנגב", "המתבן של מזרע עולה באש", "לבן גוריון יש קדילאק" ועוד ועוד.
אחת הקריאות המוזרות שנשמעו הייתה "אין כמוך בן-ציון סמוכה אונס הילדות". משום מה קריאה זו נצרבה בזיכרוני, כנראה מפאת אופיה הנוראי. ברבות השנים חיפשתי את מקור הקריאה, מי האיש סמוכה ועל מה "זכה" בקלון. בשורות הבאות אשתף אתכם בכרוניקה מדכאת על אנשי שוליים בחברה הישראלית.
משפחת לוין התגוררה בשכונת נווה יהושע ברמת גן. במוצאי שבת ה- 14.2.1953 ביקשה אם המשפחה מבתה רחל, בת הארבע וחצי, לקרוא לאב המשפחה, אשר התארח אצל ידיד בסמוך לביתם.
זה היה ערב חורפי וקריר ורוחל'ה יצאה מהבית לבושה במעיל בצבע אדום. חלף זמן מה, הבן הבכור הגיע לבית ואילו הבת והאב בוששו לשוב. הסתבר שהאב עדיין היה בבית החבר והבת הצעירה כלל לא הגיעה לשם. המשפחה פתחה בחיפושים בשכונה וקראה לילדה, שכנים ותושבים הצטרפו, אך ללא הצלחה. החשש הלך וגבר. לקראת חצות של אותו ערב נמסרת הודעה על היעלמות הילדה למשטרת רמת גן.
מפקד התחנה ארגן וגייס תוך זמן קצר כוח משמעותי של שוטרים שפשטו בשדות הסמוכים לשכונה, מלווים בכלבי גישוש. מדי פעם הם ירו מנשקם באוויר על מנת להבריח תנים או שועלים שעדיין היו בסביבה. כלבי הגישוש עצרו במרחק של כ-200 מטרים מבית המשפחה.
התעוררה סברה כי רחל נחטפה והוסעה מהמקום. די היה בהערכה זו כדי לזרוע בהלה בארץ. הדאגה והחשש לשלום הילדים עמדו בראש סדר היום של המשפחות, שמועות איומות צצו, פרחו ופינו במהירות את מקומן לידיעות מסמרות שיער אודות פגיעות וניסיונות חטיפה.
בה בעת המשטרה הגדילה את מספר היחידות המחפשות, העבירה למקום חניכי קורסים ואף נעזרה בחיילים ממחנות באזור.
עיתון "קול העם", 16.2.1953
כזכור, התקופה היא ראשית שנות החמישים. הסביבה, שכיום היא צפופת אוכלוסין, עדיין הייתה דלילה בישובים ובתושבים. הכביש המוליך דרך יהוד לשדה התעופה לוד היה קיים, אולם כביש גהה המוכר, שהוא חלק מכביש 4 הארצי, היה סלול רק בחלקו וסביבת השכונה הייתה שדות בור ושרידי הכפרים הערביים חירייה, כפר ענ'ה וסקייה.
ביום שני בשבוע, היום השלישי לחיפושים, בשעות אחה"צ, טייס מטוס סיור של חיל האוויר שהיה שותף לחיפושים דיווח על בד אדום התלוי על גדר צברים. מאחר ובאותם ימים לא היה למטוס קשר אלחוטי עם כוחות הקרקע, נאלץ הטייס לנחות בשדה סמוך ולמסור בע"פ לכוחות על הממצא.
בתיאום עם מפקד הכוח הוא המריא וחג מעל לכתם האדום וכך סימן למחפשים לאן להגיע. הכוחות הגיעו במהירות למקום וזיהו מיידית את מעילה האדום של הילדה רחל.
בבדיקה מהירה של השטח גילו השוטרים את גופת הילדה. נמצא כי היא עברה התעללות אכזרית, נאנסה טרם הרצחה ומותה נגרם ממכות של מכשיר כבד בראשה. המראה היה נורא. העיתונאי נתן דונביץ שסיקר את המקרה כתב כי ותיקי השוטרים והקצינים התקשו לעמוד בזירת הפשע, למרות ניסיונם.
עיתון "חרות", 17.2.1953 (לקריאת הכתבה המלאה לחצ-י כאן)
כאן אציין כי ברשימתי זו אני עוקב אחר כתיבתו של העיתונאי נתן דונביץ ז"ל על הפרשה וכי הדברים מובאים בספרו "נאשמים". בנוסף, ניתן למצוא חומר בקטעי עיתונים מהתקופה.
עם מציאת גופתה של הילדה, נסרק השטח הקרוב למקום הפשע והתגלה בו מפתח שוודי מחורץ. בהמשך הסתבר כי הוא שימש לרצח וכן זוהו סימני גלגלי אופניים שגם להם היה תפקיד בחקירה.
בשלב זה כמובן החיפושים הנרחבים הופסקו והמאמץ הופנה לאיתור הרוצח.
תיאור מציאת הגופה ומצבה פשט בארץ כאש בשדה קוצים. כמו במקרים דומים, התווספו תיאורים על מקרים נוספים שזרעו פחד ובהלה אצל הורים. כבר ביום שלישי באותו שבוע, בין מיני מידע שונים, מסר אזרח למשטרת רמת גן תיאור של אדם תימהוני שהתגורר במבנה הרוס בחלקו בשייח מוני'ס (רמת אביב כיום) ושעל פי התרשמותו הוא הרוצח האכזר.
במערך מאורגן וסודי יצאו כוחות המשטרה למקום ולכדו את החשוד האולטימטיבי. הכל נראה מתאים לתשבץ החקירה. בית מוזנח, גזרי עיתונים עם תמונתה של רוחל'ה הנרצחת ותמונת ילד נוסף שגם הוא נעלם לפני מספר חודשים.
כמו כן היו במקום נעלי ילד, כמה קמעות וזוג אופניים. בגדיו של האיש היו מוכתמים בדם ועל ראשו נמצאה שערה זרה בגוון בהיר. נראה היה למפקדי המשטרה, וכך גם הוצהר, כי הרוצח בידיהם והתיק סגור. גם שמו של החשוד פורסם ותושבי ישראל זכו לראשונה לשמוע את השם "בן ציון סמוכה".
פרסום שמו של החשוד, שבעיני החוקרים נראה כרוצח הוודאי, הפיג את אווירת החרדה בארץ. התפוגגות זו הביאה איתה אנחת רווחה, טפיחות הידד למשטרה ובעיקר סיסמאות בגנות הרוצח.
יש הטוענים כי מקריאות העידוד של חיילים בתרגול יצאה הסיסמה "אין כמוך בן ציון סמוכה אונס הילדות". הקריאה זלגה מהבסיס לציבור, התחברה ונקלטה בחבורות, בתנועות נוער ובאירועי הרקדה וזכתה לתהודה ולשימוש בריקודי ההורה.
מהר מאוד, בחדר החקירות, הסתבר כי אנחת הרווחה הקדימה את זמנה. קריאת ה"בן ציון סמוכה" היא אמנם קיצבית ומשחררת אבל לאיש עצמו אין כל קשר לרצח.
בדומה למקרים דומים בהמשך, משטרת ישראל הכריזה על חשיפה ופתרון, אולם בפועל האמת הייתה במקום אחר. ממצאי החקירה היטו את המסקנות. ילד שסיפר על מבוגר שניסה לפתותו להצטרף אליו לא הכיר את החשוד במסדר הזיהוי, כתמי הדם שהיו על בגדי סמוכה נמצאו כשייכים לו, השערה הבהירה שנמצאה על ראשו הייתה שערת כלבו. בנוסף לכך, התנהגותו המוזרה, שאלותיו והערותיו על המקרה הרחיקו אותו מהאפשרות שהוא הרוצח.
עיתון "הצפה", 22.2.1953
כמו שקרה במקרים אחרים, בניגוד למציאות, הסטיגמה נשארת ומלווה את האיש לתמיד. חשוב לחזור ולציין - בן ציון סמוכה חף מכל פשע. לאחר כחודש של מעצר, לבקשת המשטרה שחרר בית המשפט את סמוכה. בהמלצת רופאים שאבחנו את מצבו הוא אושפז בבי"ח לחולי נפש ונעלם מתודעת הציבור.
הידיעה שרוצח הילדה עדיין מסתובב חופשי הטילה אימה מחודשת על תושבי המדינה. סיפורי זוועה אודות חטיפות ורציחות הופצו חדשות לבקרים וההיסטריה השתוללה ברחובות. הבהלה נפסקה לאחר חודשיים מהיום שבו הסתברה חפותו של בן ציון סמוכה. היועץ המשפטי לממשלה, חיים כהן, הצהיר במסיבת עיתונאים בהולה כי הרוצח נמצא בידי המשטרה ויועמד בקרוב לדין.
(עיתון "דבר", 21.5.1953 (לקריאת הכתבה המלאה לחצ-י כאן
הודעה זו פורסמה לציבור בתום חקירה מאומצת. בחודש השני להתנהלותה החשוד היה כבר במעצר ועד לסגירת כל הקצוות הוטל איסור פרסום על כך. המצב המביך בו נתונה הייתה המשטרה הביא אותה לפעול בסודיות, צניעות וביתר יעילות. הוקם צוות חקירה חדש שהחל את המסע המחודש מזירת הפשע עד לפיצוח הפשע.
המפתח השוודי שנמצא במקום, בעל החריצים הייחודיים, צולם ועותקיו הופצו בבתי מלאכה באזור. בנוסף לכך, שוטרים עברו במוסכים ובמסגריות וחקרו אודות עובד שהשתמש בכלי זה. ההערכה המקצועית שהתבססה על ממצא בזירה הניחה שהרוצח פסיכופת ולכן אנשים נשאלו על אדם שהפגין לאחרונה התנהגות מוזרה.
אכן, גישה זאת אומתה בהמשך. על סמך ממצאים אלו הגיעו החוקרים לביתו של אדם עם הנתונים המתאימים, אז הסתבר כי האיש היה מאושפז מזה כמה שבועות בבי"ח לחולי נפש בירושלים.
במקביל התקבלה הודעה אצל צוות החקירה כי בבי"ח טלביה בי"ם מאושפז לוקה בנפשו המספר למטפליו כי הרג ילדה בעלת מעיל אדום והשאיר את גופתה בשדה בדרום רמת גן.
ואכן זה הרוצח ושמו - ויקטור מיזאן. שילוב הפרטים, תיאור האירוע והממצא בשטח השלימו את הסיפור. ויקטור הנ"ל היה אדם עם עבר של בעיות נפשיות, אב לילד חולה במחלה סופנית שאפסו סיכוייו לחיות.
בעצת "יועצת ידעונית"' שאליה פנה ויקטור, הוא קנה תרנגול אדום, נסע לטבריה ושחט אותו על קבר רבי מאיר בעל הנס. אח"כ נשא תפילות ונדר נדרים למעשים טובים.
כאשר מצב הילד לא השתפר, מוחו החולני הגה את הרעיון כי רק ילד אחר שישמש ככפרה ויועלה כקורבן, ישיב את הבריאות לבנו.
לפנות ערב יצא ויקטור לדרכו על אופניו. בשכונת נווה יהושע ראה את רחל לוין הילדה, שבשליחות אימה יצאה לקרוא לאביה. כזכור, רחל לבשה מעיל אדום. ויקטור מיזאן החליט בו ברגע שזה הקורבן המבוקש והמעיל האדום הוא ממשיכו של התרנגול האדום. הוא עקב אחרי הילדה ובשלב מסויים פיתה אותה "בסיבוב" על האופניים. הילדה התפתתה והצטרפה אליו.
הוא יצא למקום הפשע, בקרבת שרידי הכפר חירייה, שם רצח אותה והתעלל בגופתה מתוך טירופו.
בית המשפט המחוזי בת"א, שם התנהל המשפט, קיבל את ראיות התביעה ודן את ויקטור מיזאן למאסר עולם. השופטים היו מודעים לכך כי הרוצח לקה במחלת נפש, אך לא הוכח כי בזמן ביצוע הפשע הוא לא הבין את מעשיו.
עיתון "מעריב", 27.6.1955
בזאת לא הסתיים ההליך המשפטי. הסנגור ערער לבית המשפט העליון ושם עלו סוגיות נוספות. בהגיע הערעור לעליון זיהה ההרכב הראשון בעיות עקרוניות - האם עדות של חולה נפש קבילה? והאם הנאשם ביצע את הרצח תוך דחף שאינו בר כיבוש?
בפסיקה שנכנסה להיסטוריה של המשפט הישראלי קבע הרכב שני של חמישה שופטים כי הרוצח ויקטור מיזאן אינו בר עונשין מאחר ועשה את המעשה תוך דחף שאינו בר כיבוש. בית המשפט הורה על אשפוז מיזאן במוסד סגור לחולי נפש להמשך חייו. כך הסתיימה הפרשה והאירוע הנוראי צלל במעמקי הזיכרון הציבורי.
עיתון "דבר", 2.6.1957
בשנת 1974, בתום 20 שנות אשפוז סגור וכפוי, השתחרר מיזאן ויצא לחופשי. התקדמות בתחום רפואת הנפש ופיתוח תרופות חדשות אפשרו קליטה של מאושפזים בקהילה, תוך פיקוח והנחיה, וויקטור מיזאן נכלל בקבוצה זו. הוא נאסף ע"י מתנדב בשם אליעזר בר לב, אשר שימש לו כחונך והכניס אותו אל ביתו.
עשר שנים מאוחר יותר פגש העיתונאי יגאל סרנה את מיזאן בבית בר-לב שעדיין סייע לו. ע"פ התיאור בכתבה שהתפרסמה בעיתון "חדשות" ביום 28.12.84, ויקטור מיזאן המבוגר היה איש מסורבל, דיבורו לקוי, מבטו בוהה, אזכור הרצח גרם לו רעד בגוף והוא התחנן לדובר להפסיק. סרנה מתאר את התנהגות האיש ונראה בברור כי הוא בהשפעת תרופות ומצבו מדוכדך ומעורר רחמים.
כאן מסתיים ספור רצח רחל לוין, שלבי החקירה, המשפט וגורל הרוצח.
עיתונאים אשר סיקרו כל השנים את פעילות המשטרה התריעו לא פעם על הפזיזות הנחרצת בה החוקרים הודיעו על פתרון לפשע כלשהו. כנראה שהרצון להרגיע את הציבור מביא לחקירות רשלניות שסופן עוגמת נפש. האזרח הישראלי מכיר מקרים דומים ששבים וחוזרים, אך אין ספק כי האשמת לוי נוייפלד ז"ל כרוצח סדרתי הוא הדמיוני ביותר, על כך יסופר ברשימה אחרת.