קסם בין אבן העזר לאפק
מאז שהחילונו לפרסם את רשימותינו באתר "מכל מקום" עסקנו בעיקר באירועים בגבולות ארץ ישראל בעת החדשה. הפעם אנו חוזרים לשרשרת אירועים שקרו בארץ, באזור מרכזי ומוכר, אשר השפעתם הייתה רבה על קורות עם ישראל. משנה תוקף לחשיבותם נותן ספר התנ"ך, המספר בפרוט רב את מהלכיהם.
אנו נעסוק ב"קרב אפק" על שתי מערכותיו. מדובר על מאבק בין הפלשתים לבין שבטי ישראל על הטריטוריה שמשתרעת מהירדן עד לים התיכון.
טרם שנדון במלחמה עצמה - תזכורת קצרה על מעבר אפק וחשיבותו. כזכור, ארץ ישראל שימשה כבר בעולם העתיק למעבר בין מצרים בדרום לבין מסופוטמיה שבצפון (ארצות הסהר הפורה). דרך הים, או בכינויה "ויה מאריס", חצתה את סיני לאורך חוף הים התיכון, חלפה בעזה, באזור יבנה פנתה לכיוון לוד ומכאן, למרגלות ההרים, הצפינה דרך מעבר אפק לכיוון ואדי ערה או ואדי מילך.
משם, דרך עמק יזרעאל, ירדה לבקעת הירדן, עלתה לרמת הגולן או הצפינה ללבנון. מאחר ובמרכז א"י התפתל נהר איתן בשם "ירקון", נהר אדיר שעד מחצית המאה העשרים היווה מכשול למעבר, נאלצו משתמשי הדרך, האזרחיים או הצבאיים, לעבור ממזרח למעיינות ראש העין, במרווח הצר המוכר כמעבר אפק.
גם כיום, בשלהי 2018, בקומפלקס המהווה את "מחלף קסם", צירי תנועה מרכזיים כמו כביש 6, כביש 444 ומסילת הרכבת חוצים את המעבר בכיוון צפון דרום וכביש 5 בכיוון מערב מזרח.
תוואי "דרך הים" (בסגול)
ראשית נשאל מי הם הפלשתים? אויב מר לישראל?
לפי התנ"ך מוצאם מאיי כפתור וכרתים שמסיבות שונות הגיעו לכנען והתיישבו באזור השפלה. הדבר ייצר מתח מתמיד בין שבטי ישראל היושבים בהר לבין הפלשתים בשפלה, כאשר כל אחד מהעמים האלו ניסה להשתלט על הטריטוריה של שכנו.
חוקרי התקופה מציגים תמונה שונה מזו המוצגת במקרא. בתעודות מצריות מן המאה ה-14 לפנה"ס, שהתגלו במאה השנים האחרונות, יש תיאורים וכינויים של שבטים ששימשו כלוחמים שכירים, שודדים ופיראטים. בשלב מסוים הם יצאו למסעות כיבוש והרס ביושבי מזרח הים התיכון. המסע נמשך מצריימה ורק רעמסס השלישי (1182-1151 לפנה"ס) יצא לקראתם עם צבאו והביס אותם. לאחר הניצחון המוחץ הבין המלך המצרי את חשיבותם של הפלשתים ככוח שומר ולוחם ויישב אותם בגבול הצפוני של ממלכתו, כלומר במישור החוף הדרומי של א"י.
אבות האומה, אברהם ובנו יצחק, קיימו קשר עם הפלשתים. גם שמשון, כזכור, ניהל יחסי אהבה שנאה איתם, לכן ניתן להניח כי התיישבותם בארץ הייתה במקביל לישראלים.
בתנ"ך מוזכרות חמש ערים פלשתיות - אשדוד, אשקלון, גת, עזה ועקרון. על הדת הפלשתית ידוע מעט. בארץ התגלו שרידי מקדש בתל קסילה (מתחם מוזיאון הארץ בת"א) ובשרידי עקרון. למרות כלי הפולחן לא ניתן ללמוד על דתם בנוסף למה שמסופר במקרא, שם מוזכרים האלים דגון ובעל זבוב.
ההתיישבות המקבילה, אינטרסים מנוגדים וקו גבול פרוץ גרמו למלחמה מתמשכת. בשורות הבאות אתייחס לאחד הקרבות במלחמה זו.
בספר שמואל א' בפרק ד' מסופר כי
"וַיְהִ֥י דְבַר־שְׁמוּאֵ֖ל לְכׇל־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּצֵ֣א יִשְׂרָאֵל֩ לִקְרַ֨את פְּלִשְׁתִּ֜ים לַמִּלְחָמָ֗ה וַֽיַּחֲנוּ֙ עַל־הָאֶ֣בֶן הָעֵ֔זֶר וּפְלִשְׁתִּ֖ים חָנ֥וּ בַאֲפֵֽק".
מהכתוב מסתבר כי לשמואל, המנהיג המקובל, הגיע מידע אודות כוונה של הפלשתים להגיע לצפון הארץ. מאחר וזה היה בניגוד לאינטרס השבטים, הוא הוציא קול קורא ללוחמים להתכנס אל "אבן העזר", מקום המוכר כעיזבת-צרטא. השרידים המזוהים של הישוב הקדום נמצאים בצמוד לגבולה הצפוני של ראש העין המתחדשת, בסמוך לכביש 5.
אכן צבא ישראל נאסף במקום, מולו חנה הצבא הפלשתי באפק, המוכר גם בשמו המאוחר של המבצר העותמני "אנטיפטריס". המרחק בין המחנות עמד על כמה מאות מטרים, כרוחבו של מעבר אפק שכיום מוכר לכל כ"מחלף קסם".
לאחר התארגנות הכוחות פרץ הקרב במרחב שבין המחנות. צבא ישראל נחל תבוסה ואיבד 4,000 לוחמים. "...וַתִּטֹּשׁ֙ הַמִּלְחָמָ֔ה וַיִּנָּ֥גֶף יִשְׂרָאֵ֖ל לִפְנֵ֣י פְלִשְׁתִּ֑ים וַיַּכּ֤וּ בַמַּֽעֲרָכָה֙ בַּשָּׂדֶ֔ה כְּאַרְבַּ֥עַת אֲלָפִ֖ים אִֽישׁ..." (שמואל א' ד', פסוקים 1,2).
הקרב בין ישראל לפלשתים. פרט מתוך ציור שנתגלה בבית הכנסת בדוּרָה אֶוּרוֹפּוֹס, סוריה
לאחר המפלה החליטו זקני ישראל, שהיו הסמכות העליונה בציבור, להביא את ארון הברית ממקום הצבתו בשילה, המרכז הדתי של שבטי ישראל באותה תקופה, ולהציבו בראש הלוחמים. הם סברו כי הימצאות אלוהים בראש הלוחמים תשלהב אותם ותביא להבסת צבא האויב.
משלחת יצאה לשילה. עלי הכהן, שהיה איש מבוגר בן 98, חלש גופנית ועיוור, נענה לדרישה והארון יצא למחנה ב"אבן העזר", מלווה בבניו חופני ופינחס.
ההערכה הייתה נכונה. בהגיע הארון למחנה נוצרה אקסטזה מדבקת
"...וַיְהִ֗י כְּב֨וֹא אֲר֤וֹן בְּרִית־יְהֹוָה֙ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיָּרִ֥עוּ כׇל־יִשְׂרָאֵ֖ל תְּרוּעָ֣ה גְדוֹלָ֑ה וַתֵּהֹ֖ם הָאָֽרֶץ"
(שמואל א' ו').
הפלשתים, שכזכור חנו באפק, שמעו את קולות ההתלהבות. לאחר שהבינו את הסיבה, ובהכירם את הסיפורים אודות העזרה והניסים שעשה אלוהים למאמיניו העברים, נתקפו בחרדה. הם חששו כי גורלם נחרץ, כי הם יובסו בקרב, יילקחו בשבי ויחד עם בני משפחותיהם יהפכו לעבדים ונחלותיהם יילקחו מהם. ואולם, מנהיגות נבונה הפיחה בלוחמים הפלשתים את ההבנה כי לוחמה אמיצה של כל איש תטה את הקרב לזכותם. לצערנו הרב כך קרה. בני ישראל הוכו בקרב. שלושים אלף לוחמים נפלו, בהם בני עלי הכהן, וארון הברית - הסמל הלאומי הדתי הראשון במעלה, נלקח כשלל ע"י המנצחים הפלשתים.
אלו היו תוצאות הקרב באפק, כאמור מקום מרכזי במדינת ישראל שהכל מכירים, ומכאן הרצון להזכיר ולחבר את הסיפור ההיסטורי לשטח.
לאחר המפלה יצא אחד הלוחמים ששרדו את הקרב בריצה במעלה הדרך מאפק, כנראה בתוואי של נחל שילה, לארץ בנימין ולשילה, כדי להביא את הידיעה המרה על תוצאות הקרב, נפילת רבבות הלוחמים ואובדן ארון הברית. תחילה הוא עדכן את אנשי העיר. זעקות הכאב שלהם הגיעו לאוזני עלי הכהן, אשר ציפה לבניו שיחזרו עם הארון. למשמע תיאורו של הרץ הוא נפל, שבר את מפרקתו וסיים את חייו.
שביית הארון והמפלה במלחמה הביאו לאובדן שטחים שהיו בשליטת השבטים על גב ההר. בהמשך אנו מוצאים תזכורות בתנ"ך על חורבן שילה ועל שלטון פלישתי בארץ בנימין. גם כאשר שאול נמשח למלך בישראל מופיע אזכור על שליטה פלשתית בבנימין, כך שבפועל המכה הייתה קשה יותר מכפי שתוארה בתחילה.
חזרה לפלשתים המנצחים. ברגע שהארון היה בידם הם העבירו אותו מ"אבן העזר" לעיר אשדוד. כמנהג התקופה הציבו הפלשתים את הארון השבוי במקדש אלילם דגון, על מנת לרומם את אלוהיהם המנצח ובה בעת להשפיל את אלוהי ישראל.
עפ"י התנ"ך, אפקט מסע הניצחון שרצו הפלשתים לפתח ולהעצים נכשל. המצאות הארון בחזקתם יצר רצף אירועים קשים שגרמו לו להפוך לשרשרת טרדות ומכות. לאחר הלילה הראשון במקדש דגון באשדוד נמצא פסל האליל המקומי למרגלות הארון אותו אמור היה להשפיל. לאחר שהשיבו את הפסל למקומו מצאו אותו בבוקר שלאחריו על סף הדלת, כאשר ראשו ושתי ידיו מרוסקות.
תחריט מאת קספר לויקן (Caspar Luiken) משנת 1712, המתאר ניפוץ פסל דגון למרגלות ארון הברית
כהני פלשתים הבינו כי אלילם הושפל בידי אלוהי ישראל וכי יש לסלק את הארון ממקדשם. בנוסף להשפלת דגון ע"י אלוהים הם "זכו" למכה נוספת המתוארת בתנ"ך: "וַיַּ֤ךְ אֹתָם֙ בעפלים בַּטְּחֹרִ֔ים אֶת־אַשְׁדּ֖וֹד וְאֶת־גְּבוּלֶֽיהָ" (שמואל א' ה').
ע"פ פרשנים, "עפלים" היא התופעה המוכרת כ"טחורים", הגורמת סבל רב לחולים בה. שתי מהלומות אלו היו מעל לכוחותיהם של אנשי אשדוד. מנהיגיהם שלחו את הארון אחר כבוד לעיר גת.
ציור מאת ניקולא פוסן (Nicolas Poussin) משנת 1631, המתאר את מגפת הטחורים שהתרחשה בעיר לאחר לקיחת ארון הברית (בצד שמאל של התמונה) אל מקדש דגון
גם בגת פרצה מחלת הטחורים, התחוללה מהומה גדולה בעיר וסרני העיר העבירו את ארון הברית לתחנה הבאה - העיר עקרון. אנשי עקרון, שמן הסתם היו מודעים לפגעים שנוצרו עקב אירוח הארון, הזעיקו את סרני הפלשתים ודרשו מהם במפגיע להעביר את ארון הברית מעירם.
לאחר שבעה חודשים של סבל החליטו כוהני הדת להשיב את הארון השבוי בתוספת פיצוי נדיב לעם ישראל. הפיצוי נועד לרצות את אלוהי ישראל שלא יפגע בהם כפי שעשה לפרעה במצרים . לביצוע ההעברה נבנתה עגלה חדשה. היא נרתמה לשתי פרות שעדיין לא חרשו כדי שתהיינה חפות מיידע מוקדם על הדרך לנחלת ישראל. הפרות משכו את העגלה עליה היה הארון ולצידו ארגז מלא בכלי זהב, פיצוי ותשלום פוליסת ביטוח כנגד פגיעה נוספת בעם הפלשתי. המסע יצא לדרכו כשבמאסף הלכו סרני פלשתים. העגלה עשתה את דרכה אל בית-שמש. בגבול העיר שנמצאה באותם ימים בתחום ישראל, נפרדו ממנה הסרנים והפרות המשיכו להוביל את העגלה אל עבר תושבי העיר שעסקו בקציר התבואה. התושבים שמחו שמחה גדולה בהגיע הארון. הם זבחו לאלוהים על השבת הארון וכמובן על ארגז הפיצויים ולשם כך שחטו והעלו את הפרות המובלות כקורבן, על כל המשתמע.
גם כאן, מסיבות לא מובנות, אלוהי ישראל היכה באנשי בית שמש ורבים מהם מתו. פרנסי העיר הבינו מהר מאוד כי המצאות הארון בעירם מסוכנת ביותר. הם שיגרו שליחים להנהגת העיר קריית יערים, יידעו אותם כי הפלשתים השיבו את ארון הברית וביקשו מהם לבוא ולקבל אותו. אנשי קריית יערים הגיעו לבית שמש והובילו את הארון משם ליישובם, אל בית אבינדב ומינו את בנו, אלעזר, כשומר וככוהן אחראי.
קריית יערים היא איפוא התחנה השישית במסע הארון. התנ"ך אינו מפרט את הסיבה לכך אולם ברור כי הארון שהה במקום שנים רבות. אולי מסיבה זו הוא איבד ממרכזיותו בחיי העם. הדבר השתנה רק עם עלייתו לשלטון של המלך דוד, כשזה קבע את ירושלים כבירתו וכחלק ממתן תוקף לאומי להחלטה זו הוא הביא את הארון לעיר.
את המסע לירושלים הוא הוליך במצעד של פיזוזים ומחולות. עם הגיעו של הארון לירושלים הקים המלך לכבודו אוהל מיוחד ששימש משכן עד לבניית המקדש ע"י שלמה.
דוד המלך מביא את ארון הברית לירושלים במצעד חגיגי
זה גם המקום להזכיר כי מיכל בת שאול לא זכתה לילדים בעקבות הביקורת שהטיחה בבעלה על התנהגותו כאחד הפוחזים במסע הארון לירושלים, כל זאת על פי הכתוב.
את תיאור מסע הארון ירושליימה ניתן לקרוא בפרוט בספר שמואל ב' פרק ו'.
עד כאן תיאור מסע הארון לאחר המפלה בקרב אפק-"אבן העזר" ועד שובו לירושלים.
לסיום נחזור לשדה הקרב ונוסיף לאירועים ההיסטוריים מעט נתונים מהעת החדשה.
לאחר מלחמת ששת הימים, ב-15.4.68, החלה מסורת מקורית מקומית של מרוצים בתוואי הדרך מ"אבן העזר" בגבול שרון-שומרון ועד לשרידי שילה שבארץ בנימין, המסלול אותו עשה הרץ לבשר בשילה ובאזני עלי על התבוסה ואובדן הארון. המרוץ זכה לשם "מרוץ איש בנימין". מי שעמד מאחוריו, למיטב זכרוני, היה עורך הדין והשופט בדימוס יצחק ברא"ז, ראש וראשון לצעדות ולפיתוח הספורט העממי בישראל. מפעל זה לא האריך ימים אולם הרעיון ציפה לחידוש. לאחר הפסקה של מספר שנים חזר לשטח מרוץ חדש במסלול דומה, אשר זכה לשם המחייב "מרוץ התנ"ך". מאחר ומצאתי ביקורת ציבורית ופוליטית על המרוץ, מסלולו המיוחד ואחידות המשתתפים בו, לא ארחיב בנושא זה.
כאן הושלם מסע הדילוגים בעקבות מלחמת פלשתים בישראל. בעתיד, כאשר דרכנו תוליך או תסיע אותנו דרך מעבר אפק וצומת קסם, נקדיש אולי מעט זמן להיסטוריה של עמנו. זו הרי דרכו של אתר זה.
* לצורך כתיבת רשימה זו נעזרתי בספרה של ד"ר גליה דורון "לטייל עם התנ"ך".
כמו כן, היה פתוח לצידי ספר שמואל א'.