הים השחור, הים האכזר

07.09.2018

המושג "סטרומה" מופיע בפרסומים היסטוריים העוסקים בימי מלחמת העולם השנייה ובעיקר מוכר לתושבי המדינה כשמם של רחובות, כיכרות ואתרי הנצחה.
מעטים מאיתנו חיו את התקופה וזוכרים את קרות האסון. הרוב, בעיקר הצעירים, לא מכירים את הפרשה הטראגית של אוניית המעפילים "סטרומה". לכולם יחד מכוונת רשימה זו.

 

בשורות הבאות אנסה להביא את תיאור מסעה של האונייה, שיצאה מרומניה לארץ ישראל אך לא הגיעה לייעדה, זאת בשל שרשרת של תקלות שרובן יזומות, ציניות ואכזריות, מעשי ידי אדם.

 

ארץ ישראל היתה נתונה למשמרת למנדט בריטי, תקופה שהחלה בשנת 1922, עת "חבר הלאומים" חילק את המזרח התיכון לאזור תחת מנדט בריטי, שכלל את א"י ועבר הירדן. סוריה ולבנון היו נתונות במקביל למנדט בידי צרפת.

 

בפלשתינה א"י מערכת היחסים בין שלטונות המנדט ובין הנהגת הישוב היהודי ידעה עליות ומורדות. החיכוכים באו לביטוי בעיקר בתחומים של ביטחון, רכישת אדמות ועלייה.

 

מאחר ועיסוקנו בנושא עלייה, נזכיר כי מסיבות גלובליות, ובעיקר בלחץ ערבי, פרסמו הבריטים במהלך שלטונם בארץ החלטות הפוגעות בגידול ובפריסה של הישוב היהודי, גזירות המוכרות כ"ספר לבן".

 

לצורך ההתגברות על הגבלת הכניסה לא"י מצא הישוב דרך לעקוף את האיסור והקים את תנועת "ההעפלה" או בשמה הנרדף "עלייה ב". אלה הכינויים שניתנו למבצע שנועד להכניס מהגרים בלתי לגאלים יהודים לארץ. במפעל העפלה נטלו חלק כל התנועות הציוניות החלציות.

 

חוקרים והיסטוריונים מציינים שלוש תקופות של תגבור בתנועת ההעפלה לא"י:
 

א. 1934-1939 - ימי עליית הנאצים לשלטון בגרמניה
    
האנטישמיות מתגברת באירופה והיהודים מבינים כי כל החפץ חיים דרכו לא"י.

 

ב. 1939-1945 - ימי המלחמה
    
הנהגת הישוב נכנסת לנושא ויוזמת את את הקמת "המוסד לעלייה ב'".

 

ג. 1945-1948 - שיא של עלייה והעפלה
   
מאות אלפי יהודים, שורדי השואה, מתדפקים על שערי הארץ והבריטים עושים כל שביכולתם למנוע
   את הכניסה. תקופה זו נמשכה עד הקמת מדינת ישראל.

 

טרם נעסוק במסעה של "סטרומה", נזכיר כי רומניה באותם ימים נתונה תחת משטר פשיסטי.
בראש המדינה עומד יון אנטונסקו, קצין צבא לשעבר, בן ברית ושותף להיטלר, פירר גרמניה הנאצית.

אונטנסקו תופס את השלטון ברומניה ואודות לברית עם גרמניה הנאצית הוא מרחיב את גבולות ארצו לבוקובינה בסרביה ואף לחלק מאוקראינה.

 

הצטרפות רומניה למלחמה לצד גרמניה מכניסה את האוכלוסייה היהודית למעגל הרצח וההשמדה. עוד קודם לכן השלטון הפשיסטי מטיל גזרות המגבילות את זכויות היהודים ובהמשך מעודד פרעות בהם, בהן נרצחים כ-400,000 נפש גברים, נשים וילדים, הן ברומניה עצמה והן באזורים שסיפחה לעצמה. בהמשך למדניות זו מגורשים יהודים למחנות השמדה כאשר הם נכללים בתכניות אייכמן ל"פתרון הסופי".

 

מעצר יהודי העיר יאסי, רומניה, במהלך פוגרום שהתרחש ב-28 ביוני 1941
במהלך הפוגרום רצחו שוטרים וחיילים רומנים, לצד חיילים גרמנים והמונים מקומיים, אלפים מבני הקהילה ובזזו את רכושם

 

 

מתחילת שנת 1941 לא התאפשרה יציאת יהודים מרומניה, מה שהתאפשר היה מסע רגלי בהתגנבות לבולגריה. דרך שנוצלה ע"י בודדים בעלי קשרים מיוחדים.

 

הדרך הסבירה בתנאי התקופה היתה בשייט על הים השחור, מנמל קונסטנצה ברומניה לנמל איסטנבול שבתורכיה, מהלך הפלגה של יום אחד בתנאים רגילים.

 

האפשרות להעביר פליטים יהודים, הנכונים לשלם כל שיידרש, לשטח תורכיה קורצת לבעל אוניות יווני בשם יאן מנדליס, תושב בוקרשט. מנדליס חוזה את הרווחים הגדולים שייעשה על גב הפליטים ורוכש ספינת נהרות מיושנת שהושקה בשנת 1867.
 

 

 האונייה "סטרומה" בטרם הפכה לאוניית העפלה

 

 

מנדליס מבצע באונייה שיפוץ חפוז בתאים ובדרגשים כך שתוכל להסיע כ-600 איש בצפיפות. מנוע הספינה המיושן והבעייתי נשאר על מכונו, דבר שבהמשך יחרוץ את גורל האונייה.

 

מנדליס מציע את שירותיו לנציגי ההסתדרות הציונית אך נדחה מאחר ובתקופה זו ההסתדרות הציונית לא פעלה בתחום העלייה הבלתי לגאלית לארץ ישראל.

 

הכתובת הבאה של מנדליס היא ארגונים יהודים ברומניה, דרכם הוא מוכר "כרטיסים" לשייט.
ארגון "אף על פי", גוף של התנועה הרוויזיוניסטית בהשתתפות האצ"ל ותנועת בית"ר, לוקח על עצמו את איתור הנוסעים ודאגה לרישיונות עלייה (סרטיפיקטים).

 

מנדליס הבטיח תנאים נוחים בשייט, לכן דרש מחיר גבוה לכרטיס. בשלב הראשון נרשמו רק כ-300 בעלי אמצעים, זאת לאחר שמומחה מטעמם בדק את האנייה ומסר חוות דעת כי היא מצויה במצב מצויין. יותר מאוחר הסתבר כי המומחה שוחד ע"י מנדליס. בפועל הספינה, שחלקה בנוי עץ, היתה מצויה בשלבים מתקדמים של ריקבון וכפי שצויין המנוע היה על סף חידלון.

 

בשבועות שלאחר מכן השלטון הרומני הפשיסטי הטיל גזירות נוספות על הקהילה היהודית הנרדפת, עובדה שהובילה לגידול במספר הנוסעים, שעמד כעת על 769.

 

למרות כל הקשיים, "סטרומה" יוצאת לדרך מנמל קונסטנצה ברומניה ביום ה-12.12.1941.
האונייה עמוסה לעייפה ולאחר מס' שעות שייט המנוע שובת. הקברניט דורש מהנוסעים שיממנו את תיקון המנוע והם באין ברירה משלמים. המנוע מתוקן לכאורה והשייט נמשך.

 

המנוע המתוקן פעל במשך כחצי שעה ואז נעצר לכמה שעות, מתוקן ופועל עוד כחצי שעה ואז שוב שובת. למרבה המזל, הים היה שקט בזמן ההפלגה כך שתלאות נוספות נמנעו.

 

ביום ה- 14.12, לאחר יומיים של שייט, הגיעה ה"סטרומה" בשעות אחה"צ למייצר הבוספרוס, כאן דמם המנוע סופית. לאחר שהייה של יום נגררה לנמל איסטנבול. בשל לחץ כבד של ממשלת בריטניה על שלטונות תורכיה האונייה עוגנה ברציף המעבר ולא איפשרו לנוסעים לרדת או ליצור קשר עם כל גורם.

 

המצב באונייה היה חמור מאוד. צפיפות, מחסור במים ומזון ותנאי סניטציה גרועים.
הקהילה היהודית התגייסה וארגנה לנוסעים הספקת מים ומזון וכן חומרי רפואה דחופים.
במקביל, הסוכנות היהודית, ארגון הג'ויינט והנהלת הקהילה היהודית ניהלו מו"מ עם שלטונות תורכיה על אישור ירידה מהאונייה או מעבר הנוסעים למחנה מעבר שיוקם עבורם.

 

 

 הפגנה בא"י למען מעפילי "סטרומה"
צילום מתוך שבועון "דבר השבוע", גיליון 51/95, דצמבר 1995

 

 

ארגוני יהדות העולם ניסו להפעיל לחץ על שלטונות המנדט לאפשר כניסה לא"י ע"פ אישורים שנותרו  ולקבל אישורים למפרע ממכסת העליה של השנים הבאות.

הן בריטניה והן תורכיה סרבו, מאינטרסים צרים וציניים, לאפשר ירידה לחוף או לאפשר הפלגה לא"י.

 

למרות הבקשות והלחץ ממדינות העולם לחוס על הנוסעים התשובה נשארה שלילית.
לאחר 10 שבועות של עגינה באיסטנבול, ביום ה-23.2.1942, נגררה ה"סטרומה" על מנועה המושבת אל הים השחור והופקרה שם לגורלה בלב הים, ללא עוגן וללא אפשרות ניווט ושייט.

 

התברר כי כל מסכת הייסורים שעברו הנוסעים עד לאותה נקודה היתה רק הקדמה לסופם הטראגי. בלילה הראשון להפקרתם, אור ליום 24.2.42, הוטבעה ה"סטרומה" על 769 נוסעיה, יחד עם צוות האונייה.

מכולם שרד רק איש צעיר אחד, דוד סטוליאר, ששהה במי הים המקפיאים עד שניצל ביידי דייגים תורכים, הובא לחוף ובהמשך הגיע לא'י. סטוליאר שירת בהמשך בצבא הבריטי ובצה"ל ונפטר בשנת 2014 בארה"ב, בהיותו בן 91.

 

אישור הנסיעה של סטוליאר על האונייה "סטרומה"

 

 

כלי השייט ממנו שוגר הטורפדו היה צוללת רוסית. כפי שציינתי, שלד הספינה של ה"סטרומה" היה רקוב, כך שלאחר שנפער בה חור טבעה האונייה במהירות. בתחילה הממשלה הרוסית, כהרגלה, התנערה מהאחריות וטענה כי הפשע בוצע ע"י צוללת גרמנית.

 

חקירה שנערכה מאוחר יותר העלתה כי באותו זמן לא שטו צוללות גרמניות בים השחור, לעומת זאת ידוע כי היתה פקודה בצי הרוסי לפגוע בכל אונייה לא מזוהה הנמצאת באזור. ע"פ ההיגיון של מפקדי הצי הרוסי, גם אונייה רעועה עמוסת נוסעים היא סכנה ומכאן דינה להטבעה.
 

לאחר שנים, עם פתיחת הארכיונים הרוסים, נמצא מסמך המתעד את הטבעת ה"סטרומה".
זו הגושפנקא הרשמית בה הודו בכתובים אנשי הצי הרוסי כי הטבעת הספינה היתה באחריותם.

 

הידיעה שהגיעה ארצה על אסון הטביעה הכתה את הישוב בהלם. פרטי המו"מ על כניסת המעפילים לא"י היו ידועים לציבור, בארץ היו ארגונים שלקחו חלק במאמץ הכלל יהודי בעולם להפעלת לחץ על שלטונות בריטניה להסיר את העוצר מעל האונייה.

 

תושבי ת"א מתבוננים בלוח מודעות עליו תלויה מודעה המכריזה על יום אבל על קורבנות ה"סטרומה"
צילום באדיבות ארכיון מכון ז'בוטינסקי

 

 

כשמהלך זה נכשל, הזעם היה עצום. הנהגת הישוב פעלה לנתב את הכעס והחרון לאפיקים מחאתיים, זאת כדי למנוע פעולות נקם. הסתדרות העובדים הכריזה על שביתה כללית, הציבור נקרא לבטל את אירועי הפורים שאמורים היו להחגג באותם ימים ומשה שרתוק, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, שיגר מכתב זועם לממשלת בריטניה בו האשים את שריה באפליית יהודים, הפקרתם וחוסר רצון להצילם מרצח והשמדה בארץ מוצאם.

 

ארגון האצ"ל אף פרסם כרוז בו האשים את הנציב העליון מק-מייכל ברצח, זאת על חלקו בהתנגדות לכניסת נוסעי "סטרומה" לא"י.

 

 הכרוז שהפיץ האצ"ל

 

 

חברי האצ"ל, שלא שכחו ולא סלחו, ניסו באוגוסט 1944 להתנקש בחייו של מק-מייכל כגמול על פעולתו בנושא וארבו למכוניתו ביציאה מירושלים. תושיית נהגו הצילה את רעייתו ואותו מפגיעה.

 

רצח הלורד מויין בנובמבר 1944 בקהיר בידי אנשי הלח"י אליהו חכים ואליהו בית צורי בא על רקע פעילותו כנגד עליית יהודים והרחבת היישות היהודית בארץ, זאת בתוקף תפקידו כשר לענייני המזרח התיכון בממשלת בריטניה. לטענת הנהגת הלח"י, הלורד מויין היה מראשי המתנגדים להגעת נוסעי "סטרומה" לארץ, מכאן הסיבה לגזר דין המוות שהוצא על ראשו.
 

 

אליהו בית צורי ואליהו חכים, לוחמי הלח"י שהתנקשו בחיי הלורד מויין, מובלים לבית המשפט בקהיר

 

 

 

אסון טביעת ה"סטרומה" הותיר צלקת עמוקה בזיכרון העם היהודי. אובדן כבד שכזה בטביעה לא מוכר בקורות עם ישראל. בארץ ובעולם פעלו להנצחת זכר הנספים בשמות של רחובות, כיכרות, אתרי הנצחה ומוזיאונים. במהלך השנים האירוע לא נשכח. פירסומים, מחקרים ואירועי זיכרון מותירים את הזיכרון תקף.

 

מפעלי העלייה והעפלה לא"י בתקופת המנדט הבריטי ודאי ראויים להתייחסות מקפת יותר, אוסיף רק לסיום את הנתונים הבאים:
 

* לארץ עלו במהלך שנים אלו 110,000 איש דרך הים ע"י התנועות החלוציות.

* בשנים אלו אל חופי הארץ הגיעו 141 אוניות.

* במהלך התקופה, כ-2000 מעפילים נספו, רובם בטביעה וחלק בפעולות מעצר וגירוש של הבריטים.

 

 

 

Please reload