"על אלה שהלכו בשדות"

10.07.2018

לפני מספר שבועות ציינה מדינת ישראל את 70 שנות כינונה העצמאי. כמו ריטואל קבוע מתקיים במדינתנו המתבגרת תהליך קבוע של דיון כיצד תיראנה חגיגות העצמאות.  

 

ואכן, פוליטיקאים מכריזים וקובעים ולאזרחים נותרות כמה שעות חופשיות לבלות את היום לפי טעמם ורצונם, אבל זאת רק לאחר שהמערכת הממלכתית קבעה את התכנים ואופן הגשתם.

 

אין בכך כל חדש, התהליך מוכר. במשך חודשים ארוכים ניזון הציבור ממידע ששוטף אותו, לעיתים מצחיק, לעיתים עצוב, אך בכל המקרים מעורר גיחוך. כאמור, השנה מצוינת שנת השבעים ובחסות מספר עגול זה כל טקס או אירוע זוכה לכפילויות של "חשיבות מכובדות".

 

על כל שנכתב עד כאן אני מאמין שאין חולק. מפה ואילך אשתף אתכם בתחושתי האישית תוך ביטחון שרבים מביניכם, ואולי כולכם, תחושו כמוני. על מנת לתת לדברי תוקף אעלה בפניכם יום קרב בתש"ח, שתוצאותיו הקשות הורחקו מהזיכרון הציבורי.

 

היסטוריונים וחוקרי התקופה מציינים את יום ה-ל' בנובמבר תש'ח, 1947, כיום פרוץ המלחמה.  
עד ה- 15.5.48 התנהלה בארץ מלחמה בין אזרחים שהפכה, עם פלישת צבאות ערב למדינה הצעירה, למלחמת העצמאות.

 

במשך אותה תקופה שטפה את הישוב היהודי מערכה כיבדת דמים. רבים שילמו בחייהם, משפחות הפכו לשכולות ופצועים הפכו לנכים. כאשר נתן אלתרמן, משורר התקופה, כתב את "מגש הכסף" הוא דימה את הלוחמים לנערה ונער, אשר הם וחבריהם נושאים את המגש שעליו ניתנה המדינה.

בחודשי המלחמה שילם העם היושב בציון מחיר דמים גבוה על הישרדותו ועל היותו מדינה ריבונית. נופי הארץ מרוצפים במצבות ואתרי הנצחה. לוח השנה גם הוא מצביע על ימי זיכרון וציון למבצעים ומסלולי שיירות הפכו למושגים בתרבות הישראלית. שיירת הל"ה, שיירת נבי דניאל, שיירת בן- שמן, שיירת יחיעם, השיירות לירושלים ועוד ועוד מבצעים וקרבות הפכו למורשת.

 

בשיחות עם חברים ובני דורי אני מוצא שותפים לתחושה הקשה הבאה ממקומות אלה של הכרות הנושא, לימוד וביקור באתרים שכולנו פקדנו אותם וזוכרים את סיפורם.

כאן גם מתחדדת השאלה ומקבלת משנה תוקף, מדוע העוסקים באירועי ה-70 לא הקדישו, ולו חלק קטן, מהמשאבים שעמדו לרשותם, להעלות את נופלי תש"ח למרכז הזיכרון הקולקטיבי, במקום להתנצח על דקות נאום, מושב מכובד בטקס או מי ראוי להדליק משואה.

 

אחד מהקרבות ההרואיים הנישאים על "מגש הכסף" הוא יום המלחמה ב"חירבת כוריכור".
בגבעת הקרב היום רואים ישובים פורחים כמו לפיד, כפר אורנים, כפר רות ומושב שילתא ובהמשך העיר מודיעין. לא כך היו פני השטח בשנת 1948. השמות הדומיננטיים באזור היו ברפיליה, אל בורג', בית סירא, שילתא וכמובן חירבת כוריכור.

 

הימים הם תחילת יולי 1948. מדינה צעירה, צבא בחיתוליו, בין ההפוגה הראשונה שהסתיימה ב-10.7 לבין ההפוגה השנייה שאמורה הייתה  להיכנס לתוקפה ב-19.7, התנהלו ברחבי הארץ קרבות שזכו לשם "קרבות עשרת הימים".

"מבצע דני", למרות שלא השיג את כל יעדיו, נחשב למבצע מוצלח כי הביא לשחרור שפלת לוד, גוש דן ובהמשך את יצירת הפרוזדור לירושלים. משטרת לטרון, שהייתה מטרה מרכזית, לא נכבשה. כחלק מהניסיון שכשל לכבוש את לטרון היה צורך לבצע חסימה של הכביש הבא ממערב למזרח (בתוואי שכיום סלול בו כביש 443) ולמנוע על ידי כך מעבר כוח סיוע ירדני ממחנה בית נבאללה לאזור לטרון.


בנקודה זו, בהמשך ל"מבצע דני", התחיל סיפור חירבת כוריכור. מפקדת חטיבת יפתח-פלמ"ח התמקמה בכפר סלביד, כיום קיבוץ שעלבים. הגדוד הראשון שלה התארגן בברפילייה, כיום תחום העיר מכבים-רעות.


פלוגה א' בפיקודו של יצחק חופי "חקה" ופלוגה ב' בפיקוד פנחס זוסמן "סיקו" נועדו לביצוע הפעולה.
ע"פ לשון הפקודה, על פלוגה א' היה לכבוש את הכפר שילתא ואילו על פלוגה ב' היה לחצות את הכפר ובהמשך להשתלט על הרכסים ממזרח ומצפון לצומת בית סירא. על הרכסים האלו נפגשו הצירים לרמאללה וללטרון. כוח נוסף בפיקודו של רחבעם זאבי-גנדי נועד לפוצץ את הגשר על ואדי מאלקי, אותו חצה כביש זה.

 

בלילה שבין 17-18 ליולי יצאו היחידות לפעולה. פלוגה ב' יצאה מברפילייה בשעה 22:00. פלוגה א' יצאה קודם לכן וכבשה את שילתא ללא קשיים מיוחדים. פלוגה ב' עברה כמתוכנן ועשתה דרכה לרכס הנמצא מצפון לחירבת כוריכור.
 

 

 מפת האיזור (באדיבות עיריית מודיעין)

 

 

כהקדמה לסיפור הקרב יש לחזור ולציין כי כוחותינו, כמו הליגיון הירדני, היו מודעים לכך כי ההפוגה השנייה עמדה להיכנס כעבור יום לתוקף ויש לנצל את הזמן הנותר לשליטה בשטחים נוספים ולקביעת עובדות בשטח. הירדנים נלחמו בכוחות מתוגברים להשאיר את ציר לטרון פתוח בשליטתם, ולו מהסיבה כי מפקדת הלגיון נמצאה בראמללה והייתה חשיבות לציר פתוח  ללטרון.

 

מאותה הסיבה עצמה צה"ל ניסה לכבוש את משטרת לטרון פעם נוספת, שגם היא הסתיימה בכישלון. חסימת הציר בצומת בית סירא היה מרכיב בתכנית הצהלי"ת לכיבוש המשטרה.

 

הקרב הקשה בכירכור היה תוצר של תכנון חפוז ומודיעין חסר שבגינו יצאו כוחות לשטח ללא מידע ונשק ראויים ושילמו על כך מחיר נורא.

 

פלוגה ב' יצאה אל תוך מציאות בלתי מוכרת כשהיא "שותקת ונכונה". תוך ההתקדמות ליעד הבחין מפקד המחלקה בני ביטר במספר דמויות בחירבה שצפתה על הרכס כולו. ביטר ביקש את אישור המ"פ לכבוש את המקום. סיקו דווח על כך למג"ד אתיאל עמיחי, שסרב לבקשה והורה לו לדבוק בפקודה המקורית.

 

במאמר מוסגר נציין כי סירוב המג"ד היה בשל המודיעין וההכנה הלקויים. סיקו זוסמן, מהמפקדים המוערכים בפלמ"ח ואיש מדע בהמשך, התייסר עד יומו האחרון על כך שציית לפקודה ולא אישר את ההצעה של בני ביטר. הכוח המשיך בדרכו, הגיע ליעד, התפרס והתחפר על הגבעה, ממנה צפה אל הצומת אותה הוא אמור היה לחסום.

 

בהמשך הגיעו משאיות אויב מכיוון צפון. חיילי הפלוגה פתחו באש ומשאית אחת נדלקה והבעירה את הסביבה. בו בזמן הבחינו הירדנים, שנמצאו בחירבה ושלטו מגובה על הגבעה כולה, בהמצאות הפלוגה על הגבעה. הם פתחו באש תופת. לקרב הצטרפו משוריינים ירדנים שיירו מהכביש.  

 

על הפלוגה ניתכה אש מרגמות מטווחות והלוחמים נפגעו. הנשק שעמד לרשותם היה מיושן ולא התאים ללחימה בתנאים אלו. לעומתם, הירדנים תגברו את כוחותיהם. הגבעה הלכה וכותרה וספגה אש מכל הכיוונים. רק לאחר שעות של הפגזה קטלנית, כשהכוח סבל מהרוגים ופצועים, התקבלה פקודת הנסיגה בבוקר.

 

המצב בשטח היה קשה ביותר. לא היה קשר עם כוחות המשנה ומפקדת הגדוד והחטיבה לא היו מסוגלות לסייע. החלה  נסיגה לא מוסדרת, ללא תאום וחיפוי.

 

מעדויות הלוחמים עולה תמונה קשה ביותר. פצועים זחלו בשטח, חלקם נשארו באפיסת כוחות ומצאו את מותם מוידוא הריגה של האויב. חלקם נפלו בידי מקומיים שהתעללו וחיללו את הגופות. חלק מהנסוגים הגיעו לשילתא ואחרים לאל בורג', שם לא היו מודעים לנסיגה ופתחו עליהם באש.

 

רק פקודה מעודכנת יותר מנעה פגיעות נוספות. עם חשיכה הגיעו לשטח הנסיגה כוחות חילוץ שהצליחו לאתר ולהוציא מספר פצועים וגופת הרוג אחד.

 

לוחמים מפלוגה ב' לפני היציאה לפעולה (צילום באדיבות אתר הפלמ"ח)

 

 

סה"כ נפלו ביום הנמהר הזה 45 לוחמים. גופות של 44 מהם נותרו בשטח ולא הייתה יכולת להביאם לקבר ישראל באותו השלב. רק לאחר כשנה וחצי, לאחר מו"מ עם שלטונות ירדן, קיבלה הרבנות הצבאית הראשית אישור להגיע לשטח שהיה בשליטת ירדן (עד למלחמת ששת הימים) ולאסוף את שרידי הגופות.

 

חולייה בפיקוד הרב הצבאי יצחק מאיר יצאה לשטח, איתרה את מקום הקרב ואספה את שרידי הגופות לארונות עץ אשר הועברו לישראל במעבר מנדלבאום בירושלים.

 

ביום 28.2.50 הובאו 44 הנופלים למנוחתם האחרונה בקבר אחים בהר הרצל. ההרוג ה-45 זכה לקבורה מיידית. יהודה שפייר ז"ל, כאמור, הוצא מהשטח בלילה שלאחר הקרב והובא לקבורה בחלקה הצבאית בבית העלמין בנחלת יצחק.

 

 

 

עיתון מעריב. 28.2.1950

 

 

 

חטיבת יפתח פלמ"ח, שעל שורותיה נמנו הנופלים, המשיכה במשימותיה. לאחר סיום חלקה ב"מבצע דני" ירדה דרומה ולקחה חלק בקרבות הקשים אל מול הצבא המצרי.
עם סיום המערכה, שבה החטיבה לחזית הצפון, שם הוקמה והורכבה מהכשרות ומפלוגות ששהו בקיבוצים ושם החלה את פעילותה במסגרת חטיבתית בראשית הלחימה.

 

בשורות האחרונות סיפרתי בקצרה את קורות פלוגה ב' מהגדוד הראשון של חטיבת יפתח ביום הקרב הנורא. הזמן אינו עומד מלכת, איתו הזיכרון והשאלות שנותרו ללא תשובות.
 

בימים הקרובים יצויינו שבעים שנה לקרב שילתא כוריכור. מהנערים הלוחמים בגילאי העשרה לא נשארו איתנו רבים. הנערים של אז כיום הם בוגרים ובוודאי לא עם היכולות הפיזיות של פעם, אולם חוויות הקרב בוערות בקרבם משך עשרות שנים.   

 

כל שאלה או דיון על הקרב מצית בהם להבה. הזיכרונות, פני החברים שנשארו על הגבעה ובוואדי, עומדים אל מול עיניהם תמיד. אליהם התווספה עם השנים תובנה כי נשלחו לקרב בחפזון וברשלנות ומלכתחילה הסיכויים להצליח היו אפסיים.

 

כל אלו מתחברים לעלבון מוצדק ומובן ,על כך שסיפור הקרב לא סופר לאורך שנים והיה נחלתם הבלעדית של לוחמים, בני משפחה וחברים. יש המתרצים זאת בהיות שדה הקרב מחוץ לגבול ישראל באותו זמן. זה נכון, אבל הטוענים דוחים זאת בנימוק המשכנע כי אסור לשכוח קרב בו נפלו 45 לוחמי צה"ל. מדינת ישראל לא עשתה מה שנדרש בכל הקשור למורשת ולהנצחה.
 

שלא לציטוט יש הטוענים כי במחדל שהוציא את הכוח לקרב היו מעורבים בעלי תפקיד שמצאו את דרכם לצמרת צה"ל והמדינה ולא רצו רבב על מדיהם.

 

 טקס האזכרה לנופלים שהתקיים ב-24.6.18 בהר הרצל, ירושלים. צילום: אתר "מכל מקום"

 


היות ואתר הקרב, גם לאחר 1967, היה מחוץ לצירי הנסיעה ולמסלולי הטיולים, לא פקדו מבקרים את המקום. לוחמים שחוו את הקרב שבו לכאן לאחר שנים ומצאו כי המקום שימר את נופו ותכסיתו, כולל השוחות שנחפרו ערב הקרב.

 

כיום אין זכר. הגבעה, כמו האזור כולו, בנוי, סלול ושוקק חיים ובסביבה הקרובה נראה את הישובים לפיד, כפר האורנים וכמובן את מושב שילת.

 

בעבר היה אתר הנצחה אחד ע"י מושב בן-נון. גם הוא נחנך רק בשנת 1972, 24 שנים לאחר המלחמה. כיום ישובי הסביבה לפיד ושילת נושאים בגאווה את ההנצחה. בלפיד עושה זאת ביה"ס הנושא את השם "לפיד המ"ה". במושב שילת הסמוך הוקם אתר הנצחה הכולל לוח המביא את סיפור הקרב, לוח אבן עם שמות הנופלים ומצפור על הסביבה עם תרשים של השטח.

 

 

אתר ההנצחה במושב בן-נון. מימין: הסרת הלוט, 1972. צילום באדיבות ארכיון קיבוץ שעלבים. 
משמאל: האתר כיום. צילום: אתר "מכל מקום" (להגדלה לחצו על התמונה)
 

 אתר ההנצחה במושב שילת, הצופה על הגבעה בה התרחש הקרב. צילום: "מכל מקום"

 

 

בנוסף לכך, ביוזמה של עמוס קוטר, אשר אחיו אפרים ז"ל היה אחד ממ"ה הנופלים ועמוס ולינסקי, תושב המקום, פועל אתר אינטרנט בשם "הנצחת קרב המ"ה-קרב חירבת כוריכור".

אני ממליץ בחום על האתר. נעזרתי בו באיסוף המידע לרשימה.
לכניסה לאתר לחצו כאן

 

מקור נוסף למאמרים, מחקרים ועדויות הוא הספר "ראה אותם שותקים..." שיצא ביוזמת עזאי טרוינסקי (גם הוא אח שכול) וד"ר עמוס כרמל ז"ל.

 

לסיום, ברצוני להביא לידיעת המעוניינים כי ניתן לקבל הדרכה ואת סיפור הקרב (ללא תשלום) ע"י עמוס ולינסקי ממושב שילת. ליצירת קשר: 052-4525446.

 

 

 

 

Please reload