בדרך היין
את מסענו בכרמים וביקבים נתחיל מראשית המאה ה-19 ולו מהסיבה שאין תיעוד אמין אודות גידולי מטעים, פרדסים וכרמים במאות קודמות בארץ ישראל.
הגידול החקלאי המוביל באותה תקופה היה הזית. כחצי מליון דונם, כמחצית מהחלקות הנטועות, היו כרמי זיתים. המחצית השנייה הייתה כרמי גפן ומטעי תאנים. הזית נועד לייצור שמן, למאכל ולייצור סבון. מטעי התאנים, שהיו קטנים בהיקפם, נועדו להכנת דבש תאנים, ריבה ודבלים למאכל ותנובתם ענתה על הביקוש.
עיסוקנו הוא בגפנים שגודלו בעיקר בסביבות חברון וירושלים. ארץ ישראל נשלטה בידי האימפריה העות'מנית, הדת השלטת הייתה האיסלאם ותושביה הערבים היו מנועים משתיית יין ומסחר בו.
פרי הענבים לא היה עמיד בתנאי האריזה וההובלה ולכן רק חלקו הקטן שווק למאכל.
מרבית הפרי נועדה לייצור צימוקים ומוצרים אחרים כמו דבש, ריבה, חומץ ומוצרי מטבח ביתיים. חלק קטן בלבד שימש לייצור יין ע"י התושבים היהודים והנוצרים שחיו כאן. המשפחות הללו ייצרו את היין לתצרוכת עצמית לשתייה, לאירועים או לצרכי פולחן.
התושבים היהודים שהקפידו על כשרות, הכשירו לצורך זה יקבים קדומים או ביצעו את פעילת הדריכה באגן גדול, "פיילה" בשפתם. אנשי ירושלים רכשו ענבים בחברון וייצרו באופן עצמאי יין ועראק בכדי "לשמח לב אנוש".
ענבי חברון בדרך ליקב (צילום באדיבות יקב הכורמים)
למרות שהיישוב היהודי היה הקטן, כל הזמן היה ביקוש ליין כשר. יצרני היין הירושלמים שווקו את תוצרתם באופן מדוד לצפת, טבריה ויפו ועם הקמת המושבות היהודיות הגיעו גם אליהן היינות הירושלמים.
היישוב היהודי הצעיר שהחל להתפתח בא"י עם הקמת המושבות פתח תקווה, ראש פינה, ראשון לציון, זכרון יעקב ויסוד המעלה, זכה לעדנה בשנותיו הראשונות. האדמה האירה פנים, היבולים צלחו, הצלחה של מתחילים.
כעבור כמה שנים נקלעו המושבות למשבר כלכלי וחברתי, במקביל לתחלואים ומגפות שתקפו את המתיישבים כל העת. המשבר החמור העמיד בסכנה את המשך המפעל הציוני.
בצר להם החלו אנשי המושבות, בסיוע מליצי יושר, לחפש תמיכה כספית בקרב בעלי היכולת היהודים בעולם.
נציג המושבה ראשון לציון, יוסף פיינברג, הגיע בסיוע רבה של פריז, הרב צדוק כהן, אל הברון אדמונד רוטשילד. בתום המפגש יצא פיינברג עם מימון לחפירת באר במושבה ואילו הברון רוטשילד מצא עצמו שקוע כל כולו במפעל הציוני, כשיוזמותיו ועזרתו זיכו אותו בתארים "אבי הישוב" ו"הנדיב הידוע".
מאחר ורשימה זו עוסקת בחלק מוגדר בפעילות הברון רוטשילד בארץ לא נוכל להקדיש מקום ליריעה הרחבה של מפעלו ונתמקד בתחום אחד - גידול ענבי יין, הקמת יקבים ופיתוח תעשיות נלוות לייצור יין.
תמיכת הברון רוטשילד בהתיישבות הייתה בגישה כי בצד ובמקביל לפיתוח החקלאות, שהייתה העיסוק המוביל, יוקמו מפעלי תעשייה שיהוו השלמה ועיבוד ליבולי השדה כמו בתי בד, מפעלי בושם, אריגה, יצור משי ועוד.
העיר ראשון לציון נוסדה בשנת 1882 כישוב חקלאי. בשלב הראשון עיבדו התושבים במשותף את השדות. מאוחר יותר השותפות פורקה וכל מתיישב עיבד את משקו. חוסר ידע בחקלאות, מחלות שפגעו בגידולים ומים לא זמינים הביאו את המושבה הצעירה אל סף נטישה.
היענות הברון רוטשילד לסיוע בחפירת הבאר והשתתפותו המקיפה במימון למושבות האחיות בכל תחומי הקיום הצילה את ההתיישבות מכיליון, אך כידוע, בהמשך יצרה סוגיות חברתיות ומעמדיות.
מאחר ואנו עוסקים בצד החיובי של הסיוע נמשיך ונספר כי בהתאם להחלטתו הגיעו ארצה מומחי חקלאות מטעמו. לאחר בדיקת האפשרויות המליצו על נטיעת כרמים לייצור יין והתמקצעות בתחום וכך אכן נעשה בהמשך.
נטיעת הכרמים המואצת בראשון לציון החלה בשנת 1884 ובמקביל הוחל בבניית היקב. עם השלמתו בשנת 1890 הוא נחשב למבנה התעשייתי המודרני הגדול ביותר במזרח התיכון. הבניין היה בן 3 קומות. ביקב ייצרו יין, יין שרף, קוניאק ועראק. בתחום היקב הוקמו גם מפעל לייצור חביות ובית חרושת לקרח, אשר באותו זמן נדרש בשלבי הפקת היין. היקב קלט ענבים ממושבות יהודה ומפתח תקווה. כאמור, ייצור היין החל בשנת 1890, ולא כפי שמפורסם כיום על הבקבוקים כאילו כרמל מזרחי פעלה החל מ-1882.
חביות היין הראשונות ביקב ראשון לציון
המושבה זכרון יעקב הוקמה גם היא בשנת 1882 ע"י עולים יוצאי רומניה. בשנותיה הראשונות נקראה בשם "זמרין" כשמו של הכפר שקדם לה במקום.
גם כאן נחלץ רוטשילד להצלת המקום ובהמשך שונה שמו לזכרון יעקב על שמו של אביו הנדיב.
רוטשילד, באמצעות שליחיו, לקח את המושבה תחת חסותו, דאג לכל צרכיה ואף לעיסוק לתושביה. גם כאן, כמו בראשל"צ, ניטעו כרמים והוקם יקב בהתאם לניסיון שכבר נרכש.
עבודה ביקב זכרון יעקב (צילום באדיבות הוועד החלקאי זכרון יעקב)
עתה אנו מגיעים לפרק העוסק במפעל לייצור הבקבוקים שזכה לשם "המזגגה". מתוך ראייה שיווקית החליטו הברון ופקידיו כי על מנת שהיין מארץ ישראל יגיע לשולחנות רבים של יהודים יש לשווקו בבקבוקים כשרים מארץ הקודש.
בפרק זה של העלילה אנו מתוודעים אל דמויות נוספות שבהמשך תפסו מקום של כבוד בתולדות ההתיישבות. אליהו שייד היה מנהל מפעלי רוטשילד בא"י. הוא המליץ למאיר דיזנגוף ללמוד כימיה בפריס ולהתמחות בהפרדת שמנים. זהו תהליך חיוני בהפקת שמן בצורה מתועשת.
דיזנגוף הצעיר קיבל את העצה ופנה ללימודים. בהיותו בפריס עלה הרעיון להקמת בית החרושת לבקבוקים. מיכאל ארלנגר, מראשי חובבי ציון בעיר, המליץ בפני רוטשילד על דיזנגוף כפרוייקטור של המפעל המזגגה.
רוטשילד קיבל את ההמלצה ושלח את דיזנגוף להכשרה נוספת בצרפת, אנגליה ויוון. אח"כ הוא התבקש לחפש אתר ראוי להקמת המפעל בארץ ישראל. לאחר סקר יסודי הוחלט על הקמת המזגגה בטנטורה. המקום סמוך לזכרון יעקב ויש בו עתודות חול, חומר גלם עיקרי.
גם המיקום בסמוך לים ולמעגן הקדום היוו יתרון. המחשבה הייתה להקים נמל בית לצי הקטן שיוקם לצרכי הבנייה ובהמשך נמל ייצוא, ולא פחות חשוב - מעגן לספינתו של רוטשילד בעת הגיעו לביקור.
כפר הדייגים טנטורה, 1887
כמו היקבים גם מפעל המזגגה הוקם כמבנה מרשים ורחב ידיים, בן שתי קומות. התחתונה יועדה לאחסנה ואילו בקומה השנייה עסקו בייצור בקבוקי הזכוכית על כל שלביהם. המבנה, עשוי אבן כורכר מסותתת, בולט גם כיום מעל סביבתו ונראה למרחוק. הוא נמצא בתחום קיבוץ נחשולים (שהוקם שנים רבות מאוחר יותר) ומשמש כמוזיאון לארכיאולוגיה ימית.
עד לפני כמה שנים המבנה עמד בשיממונו. רעפי הגג נגנבו אך זה לא פגם בנוכחותו המרשימה באזור. עם השיפוץ, הקירוי והשחזור הוא שב וחזר להיות שריד מפואר לרעיון שלא התממש. בכדי לעשות סדר וצדק היסטורי מן הראוי לחזור לשנים הראשונות והמבטיחות של הבנייה והייצור.
עם קבלת ההחלטה על הקמת המזגגה הציע מאיר דיזנגוף לחברו מנוער, יצחק חיותמן, שהתגורר עם משפחתו בזכרון יעקב, להצטרף אליו כמנהל ההקמה ובהמשך למלא תפקיד ניהולי במזגגה.
משפחת חיותמן הגיעה למקום והשתכנה באופן זמני בכפר הסמוך טנטורה. בתחילה אבי המשפחה, יחד עם אחיו שהצטרף גם הוא, שמרו על חומרי הבנייה באתר. יותר מאוחר התמנה חיותמן כמנהל הבנייה ואח"כ כמנהל הייצור. חשוב לציין כי הקשר ההדוק בין החברים דיזנגוף וחיותמן נשמר גם אחרי פרק המזגגה והם שבו ושתפו פעולה בוועד "אחוזת בית", שכונת האם של תל אביב.
חיותמן מספר בזכרונותיו כי בנוסף לבניין המפעל, בחצר היו גם ביתו ומשרדו של דיזנגוף, בתים נוספים למשפחות מנהל החשבונות, מורה, נגר, שוחט ושני מקצוענים מתחום הזכוכית שהגיעו מצרפת. כמו כן התגוררו במקום הפועלים. עוד הייתה בחצר כיתת בית ספר וביתה של משפחת חיותמן. את החצר הקיפה חומה ושער שנסגר עם ערב למניעת גניבות.
במהלך שנת 1893 נפתח מפעל המזגגה בתהליך הרצה חגיגי ואופטימי. בקבוקים יוצרו בקצב משביע רצון והעתיד נראה מבטיח. אלא שאז החלו לצוץ הבעיות החמורות שקודם לכן לא זכו להתייחסות. ביצות כבארה שהשתרעו בקרבת מקום (בתוואי נחל התנינים) היוו במשך מאות שנים כר פורה ליתושי האנופלס שהביאו איתם את הקדחת. עובדים ובני משפחות נפגעו בצורה קשה.
צינה, רעייתו של מאיר דיזנגוף, חלתה אף היא בעת הריונה, יצאה לריפוי בפריס, שם איבדה את ילדתה היחידה. אסון זה היה כבד מנשוא כי יותר לא יכלה להרות והזוג נותר חשוך ילדים.
יין בחביות לטנטורה (צילום באדיבות הוועד החלקאי זכרון יעקב)
רבים אחרים חלו. דרישתם מדיזנגוף להעתיק את המגורים למקום אחר לא נענתה, דבר שהביא לעזיבה מתמשכת של המקום. ד"ר הלל יפה, הרופא המיתולוגי של זכרון יעקב, כתב לרוטשילד בחודש יוני 1894 על המצב הקשה בטנטורה ודרש ממנו לפנות מהמקום את העובדים. לאחר שבקשתו לא התקבלה הוא החליט כי בסמכותו כרופא לפנות את החולים והורה על העברתם לביה"ס החקלאי מאיר שפייה.
הדילול בכוח האדם הביא למחסור באנשי מקצוע בתחום הזכוכית ואילץ את הבעלים רוטשילד להביא אמנים מצרפת. קבוצה זו הציגה בשטח דרישות מוגזמות שלוו בהתנהגות חצופה, בנוסף לשכר גבוה שהמפעל לא יכול היה לעמוד בו. דיזנגוף יצא למספר נסיעות לגיוס בעלי מקצוע יהודים, אך לצערו לא מצא.
בשלב מסוים הוא פגש בקבוצת אנשים מרוסיה שהציגו את עצמם כאנשי מקצוע, אך בהגיעם ארצה הסתבר שהם טירונים בתחום. כיוון שלא הייתה אפשרות להחזירם העסיקו אותם כמתלמדים בשכר גבוה. לאחר תקופה קצרה הסתבר כי האמנים הצרפתים סרבו להכשירם. הסירוב הביא לפיטוריהם, שולמו להם פיצויים בנדיבות והם נשלחו בחזרה לארצם. דיזנגוף ארז פעם נוספת את מזוודתו ויצא להביא אמנים, הפעם מצ'כיה.
תחלואה גבוהה ומחסור בעובדים מקצועיים היו רק חלק מקשיי המזגגה. על כל אלו נוספה ההכרה כי העניין העיקרי שלשמו הוקם המפעל, ייצור בקבוקים ליין, לא התממש. הסתבר שחומר הגלם, החול במקום לא היה מתאים, הבקבוקים שיוצרו היו בצבע עכור ולא התאימו ליין ולייבא חול מתאים מחו"ל ייקר את עלויות הייצור וגרם להפסדים כבדים.
במקביל לניסיונות בטנטורה היקבים בראשון לציון ובזכרון יעקב ייצרו יין שהפך להיות מבוקש בארץ ובחו"ל. היין שווק בחביות המסורתיות ואם היה צורך בבקבוקים הם יובאו.
חביות יין בנמל טנטורה (צילום באדיבות הוועד החלקאי זכרון יעקב)
כל אותו הזמן המזגגה ייצרה בקבוקים שלא היה להם דורש והם נערמו בחצר המפעל. לאחר שלוש שנים של פעילות, בשנת 1895, הציע מאיר דיזנגוף לברון רוטשילד לסגור את המפעל. בתחילה הברון סרב ורק לאחר שדיזנגוף הגיע אליו לפריס הוא השתכנע החליט על סגירה. בסיום המפגש העצוב דיזנגוף חזר לא"י ויחד עם חברו וסגנו חיותמן הם טיפלו בחיסול המפעל.
אקורד עצוב נוסף לסגירה היה חיסול הצי הקטן. כזכור, רוטשילד יזם הקמת נמל במקום. בשלב הראשון פעלו במקום 3 ספינות קטנות שהוו את "הצי", כאשר החלום היה להקים נמל מסחרי עמוק מים. כסופו העצוב של המפעל היה סופן של הספינות, הן טבעו בסופה עזה בדרכן לחיפה.
יצחק חיותמן עבר עם משפחתו צפונה ונמנה עם מייסדי מטולה. מסיבות שונות משפחת חיותמן עזבה את מטולה ועברה ליפו. כאן נפגשו החברים יצחק ומאיר לאחר מספר שנים והצטרפו לקבוצה המייסדת של "אחוזת בית".
דיזנגוף, טרם הגיעו ליפו ואח"כ לתל אביב, עשה עוד "סיבוב" בגולה. הוא שב לאודסה ולאור ניסיונו הקים שם מפעל לזכוכית. כל אותו זמן הוא היה פעיל ב"חובבי ציון",השתתף בקונגרס הציוני והתוודע להרצל. במקביל למעורבותו הציבורית הוא עשה חייל בעסקיו.
בשנת 1905 עלו בני הזוג צינה ומאיר פעם שנייה לא"י והשתקעו ביפו. עסקיו התפתחו וכדרכו הוא היה מעורה בענייני הצבור וכפי שציינו קודם לכן, יחד עם ידידו חיותמן הוא נמנה עם מייסדי תל אביב.
בטנטורה נשאר הסיפור העצוב. מבנה המזגגה המרשים נותר בשממונו לאחר שנבזז מכל מרכיב שניתן היה לפרוק. המבנה המרשים נשאר כמצבה למפעל חלוצי שנכשל. רק אחרי 85 שנים של עזובה שופץ המקום ומאז 1980 הוא משמש כמוזיאון לארכיאולוגיה ימית.
בביקורי במקום לאחרונה פגשתי קבוצות של מטיילים שהגיעו למבנה ההיסטורי אשר שינה את ייעודו והפך לאתר מזכיר ומחנך. לדברי אנשי המקום המזגגה מושכת אליה קבוצות מבקרים ומשפחות המוצאות עניין רב בהיסטורית המבנה ובתצוגה שלו.
מבנה המזגגה כיום. צילום: מכל מקום
*** לכתיבת רשימה זו נעזרתי במאמרים של פרופ' שמואל אביצור ז"ל וד"ר צבי אילן ז"ל