שמי בולגריה העוינים

09.02.2018

עד לאחרונה, כמו אחרים, החזקתי בידיעה כי הישובים, הרחובות והמוסדות ששמם מסתיים בראשי התיבות ח"ן, נקראים על שמו של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק.

 

 

הארה התחוללה אצלי כאשר חברי הטוב יובל נבו, איש עין-צורים, העביר לי, כמו לרבים אחרים, תמונות ומידע אודות אתר הנצחה במושב ניר ח"ן. האתר הוקם לזכרם של 58 חללי מטוס אל-על שנספו בעת טיסה מעל בולגריה ב-27.7.1955. מטוס חיל האוויר הבולגרי פתח עליהם בירי וגרם להתרסקות המטוס על נוסעיו וצוותו.

 

אז הסתבר לי, לאחר בדיקה, שלא כל ה"ח"נים" הינם על שם חיים נחמן וכי לראשי תיבות אלה יש מובנים נוספים. כשהבהרתי זאת, אפנה ואספר את קורות הטיסה הטרגית שלא הגיעה ליעדה.  

 

מאז עברו למעלה מ-62 שנים, אך הילדים והבוגרים של אז, ואני בתוכם, נושאים איתם זיכרון עמום על טרגדיה נוראה שקרתה מעבר למסך הברזל. אזרחי המדינה הוכו בתדהמה ובצער עמוק, שרק השנים שחלפו הצליחו להקהותם אבל לא להשכיחם. בשורות הבאות אנסה לחדד את הזיכרון ולפרט את אשר קרה, במבט עכשווי.

 

מטוס אל-על מתוצרת לוקהיד מדגם קונסטליישן נרכש מעודפי חיל האוויר האמריקאי והוכנס לשירות בחיל האוויר כמטוס תובלה ובחברת התעופה הצעירה אל-על כמטוס נוסעים. הטיסה המדוברת יצאה מלונדון, עברה בפריז ונחתה בווינה. מווינה המריא המטוס לכוון שדה התעופה לוד בישראל. על ספון המטוס היו 51 נוסעים ועוד 7 אנשי צוות.

 

מטוס אל-על מדגם קונסטליישן, תוצרת לוקהיד

 

 

הטיסה עברה את נתיב הטיסה הבין לאומי המוכר מעל יוגוסלביה. בבדיקה מאוחרת הסתבר כי ברום גובה הטיסה התחוללו סופות עזות שגרמו למטוס לסטות ממסלולו ולחדור לתחום האווירי של בולגריה, זאת מבלי שהטייסים הבחינו בטעות הניווט.

 

חיל האוויר הבולגרי הזניק שני מטוסים לקראת המטוס "החשוד". מיד לאחר שאותתו לו הוראת נחיתה אחד מהם פתח באש וגרם למטוס הנוסעים להתרסק על צלע הר בסמוך לעיירה פטריץ בבולגריה.

כל הנוסעים ואנשי הצוות, 58 אנשים, נהרגו. 15 ישראלים, 12 אזרחי ארה"ב, 6 צרפתים, 5 אזרחי ברה"מ, 4 קנדים, 4 בריטים, 4 מדרום אפריקה, 3 גרמנים, פולני, אוסטרי ושוודי. בנוסף לרשימה זו היו עוד 2 נוסעים שהוגדרו "חסרי אזרחות".

 

 

עיתון "על המשמר", 28 ביולי 1955

 

 

כמו במקרים אחרים, גורמים שחלקם בגרימת אסון הוא מכריע מנסים להסתיר עובדות וראיות בתקווה שהזמן יעשה את שלו והסיפור יישכח - כך גם שלטונות בולגריה של 1955במקרה זה.

הבולגרים עשו ככל האפשר להתעלם, לשקר, להפעיל צנזורה על כל מידע, למנוע גישת חוקרים לאתר ההתרסקות ובהמשך למסמכים, פרוטוקולים ועדויות חיות. אך הסתבר כי הכאב העמוק גרם לכך שבמשך השנים בני משפחה, חוקרים ועיתונאים המשיכו ללקט עובדות וכך כיום מתקבלת תמונה כמעט מושלמת על אותו יום נמהר – 27.7.1955.

 

המעקב אחר ההתנהלות וניסיונות הטשטוש של הממשלה הבולגרית החל בתגובה המידית בה נטען כי המטוס נורה באש נ"מ לאחר שחדר לתחום המדינה. כשמשלחת חוקרים ישראלים הגיעה למקום לאחר מספר ימים ועיכובים שונים, היא מצאה כי מטוס הנוסעים הישראלי נורה ע"י מטוס קרב. אז שונתה הגירסה והותאמה לממצא.

 

הממונה על הנציגות הישראלית בסופיה באותם ימים, ניר ברוך, סיפר כי פנה לממשלה הבולגרית למחרת האסון בבקשה להגיע למקום האירוע. לאחר זמן, עם פתיחת הארכיונים, הסתבר כי השלטונות הערימו במתכוון את כל המכשולים על מנת לעכב את בואו של ברוך בכמה ימים.

 

עוד סיפר ברוך כי בהגיעו למקום הופתע כי בשטח, לבד משברי המטוס, לא היו כל ממצאים. הגופות נאספו והוצאו מהאתר, ציוד נוסף וחפצי נוסעים ומזוודות לא נראו כלל. בשובו לסופיה הבין כי הגופות נמצאו בחדר מתים בבית חולים מרכזי במצב שלא ניתן היה לזהותן.

 

במהלך השנים נאספו עדויות שאוששו את הסיפורים שרחשו אודות פצועים שזעקו לעזרה ולא נענו, בשעה שמקומיים פשטו וחמסו ציוד אישי ומזוודות ותלשו תכשיטים מגופות בשטח. את אשר נותר לקחו החיילים שעסקו בפינוי הגופות.

 

ממשלת ישראל דרשה מהבולגרים תשובות והסברים על הפלת המטוס והסתרת המידע. בהמשך גם הוגשו לממשלת בולגריה תביעות פיצויים שכולן נסחבו ונדחו במשך תקופה ארוכה. בדיעבד התגלה כי הוקמה ועדת חקירה ע"י השלטונות הבולגרים, אשר בדקה את התנהגות הצבא.

 

 עיתון "חרות", 12 באוגוסט, 1958

 

 

מהממצאים הסתבר כי ברגע שטייס אל-על קלט את איתות מטוסי הקרב הוא הנמיך את החרטום והטה את הטיסה כפי שנדרש. למרות זאת, אחד המטוסים פתח באש וגרם להתרסקות.

ההסבר של חיל האוויר היה כי מאחר ודגם מטוס הקונסטוליישן שימש אז את הצבא האמריקאי כמטוס ביון, התעורר חשש מפעולה עוינת ולכן הוא נורה.  

 

הסבר נוסף של הטייס היה כי נראה היה לו כי זה מטוס תובלה לכן פתח באש. לשאלה האם מטוס תובלה דינו ירי לא ניתנה תשובה. על פי פרסום בולגרי מאוחר יותר אחד מהטייסים התוקפים חלה במחלת נפש ואושפז בבית חולים סגור עד ליום מותו.

 

חוקרי תעופה והיסטוריונים שלמדו את החומר הכתוב העלו אפשרות נוספת. אלו היו ימיה הראשונים של ברית ורשה ולבולגרים היה עניין להראות לפטרוניהם הרוסים כי ראויים הם להיות שותפים לברית, מה שאמור היה להקנות להם סיוע וציוד תעופתי, ומכאן התוקפנות האווירית.

 

סברה שמצאה לה תומכים באותן שנים הייתה כי בין הנוסעים היה בכיר במוסד שכיהן בראש השלוחה בקלן שבגרמניה וכי לרוסים היה עניין בחיסולו. מפרסום מאוחר אושר כי הנוסע הרן בן-דור ז"ל אכן היה איש מוסד ועשה את דרכו לישראל במסגרת תפקידו. למרות שמוכרים מקרים באותה תקופה בהם הרוסים לא נמנעו מלנקוט בדרכי פעולה כאלו, אין כל ראיה שזה המקרה.

 

גופות ההרוגים הוטסו מסופיה לישראל. מאחר ובאמצעים של אותם ימים לא ניתן היה לזהות את הנספים הוחלט על הלוויה משותפת וקבורה בקבר אחים.
 

מסע ההלוויה התקיים ב-4.8.1955. לאחר טקס קצר בכיכר הרברט סמואל בתל אביב ההלוויה עברה ברחובות אלנבי, שינקין, יהודה הלוי והחשמונאים לבית העלמין בקריית שאול. הרחובות הנ"ל נסגרו לתנועה. בראש השיירה נסעו ג'יפים ואופנועים צבאיים ואחריהם 14 רכבים פתוחים שנשאו את ארונות הנספים, כ-30 אוטובוסים ובהם בני משפחות וחברים, רכב הנשיא, רוה"מ, שרים ואנשי סגל דיפלומטי. לאורך הרחובות הצטופפו אלפי תושבים אבלים שבאו לחלוק את הכבוד האחרון לנוסעי אל-על שלא זכו להגיע ליעדם בעודם בחיים.

 

 הלווית הרוגי המטוס, 4.8.55 (באדיבות ארכיון המדינה)

 

 

כל הרוגי המטוס נטמנו בקבר משותף. הרב הצבאי הראשי שלמה גורן חיבר תפילה מיוחדת ונשא אותה מעל הקבר. יותר מאוחר הוצבה על הקבר מצבה דמוית כנף מטוס עליה נכתב "ביום ח' באב תשט"ו פגעה יד זדונית במטוס ישראלי בהיותו בשמי בולגריה וכל נוסעיו חמישים ושמונה אנשים נשים וטף שהיו בדרכם למולדת עלו בלהבות אש".

 

 

טקס גילוי מצבת קבר האחים, בית העלמין קריית שאול בתל אביב, 1955

(צילום: משה פרידן. באדיבות לע"מ)

 

 

באותן שנים שלאחר מלחמת העולם השנייה מדינות הגוש המזרחי, בהנהגת ברית המועצות, נמצאו מעבר למסך הברזל. הקשרים בין ישראל למדינות אלו, ובתוכן בולגריה, היו מאוד בעייתיים ולוו בחשדות הדדיים. למרות זאת, בפברואר 1956 ממשלת ישראל תבעה פיצויים מממשלת בולגריה על אובדן חיי אדם וגם פיצוי לחברת אל- על בגין אובדן המטוס.

 

מאז ועד יוני 1963 ניהלה ישראל משאים ומתנים עם שלטונות בולגריה, אך האחרונים התעלמו והתחמקו מכל הקשור לפיצוי המשפחות והציעו פיצוי מביש. הנושא הגיע לבית הדין בהאג ובסופו של דבר נאלצה ישראל, מחוסר ברירה, לקבל את הנוסחה הבולגרית.

 

עם נפילת ברה"מ ואיתה שותפותיה, גם בולגריה שינתה את פניה ובשנת 2003 הוצבה אנדרטה במקום ההתרסקות ועליה מופיע סיפור האסון.

 

 האנדרטה בסמוך למקום ההתרסקות,  פטריץ, בולגריה (באדיבות מרה אבנר-ליסט)

 

 

 

ההפשרה וחימום היחסים בין בולגריה וישראל מאז תחילת שנות התשעים הביאה איתה בנוסף לקשרים המדיניים, הכלכליים והתיירותיים גם להכרות והבנה בין העמים. העם הבולגרי התגלה כציבור חם ואוהד, התייר הישראלי מצא במדינה אוהדים בנוסף לאתרים מרהיבים ובעיקר שווים לכל נפש.

 

בתחילת הרשימה ציינתי כי בקרב בני משפחות ההרוגים עדיין הפצע פתוח ומסרב להגליד. לדבריהם לא נעשה מספיק לברור הפרשה וגם שלטונות ישראל לא עשו ולא עושים מה שנדרש לפיצוי והנצחה.

מסתבר שגם בבולגריה גלי האירוע והזעזוע שעברו את העיירה פטריץ עדיין מהדהדים. הלחישות הפכו לדיבורים והדור הצעיר ומחנכיו מובילים את תהליך ההיטהרות.

 

תושבי העיירה החלו להעלות זיכרונות מיום האסון, הם הציפו את הסיפורים אודות גניבת מטעני הנוסעים, אי הגשת עזרה ותאום עדויות. השיא היה כשגב' סלביאנקה ניקולובה, מורה בתיכון המקומי, הוליכה את הפעילות. משפחות ויחידים תעדו את חוויותיהם והיו מקרים של השבת חפצים אישיים שנלקחו מגופות הרוגים. מבין התושבים היו שטענו כי מה שקרה לאחרונה הסיר מעל העיירה קללה בת שישים שנה שהוטלה בעקבות התנהגות התושבים בשעת האסון.

 

כחלק מהתהליך, בסמוך לאנדרטה על צלע ההר קיימו תלמידי ביה"ס טקס הנצחה, אליו הגיעו גם תושבים ובראשם ראש העיר שנשא דברים. בטקס השתתפה קבוצה קטנה של ישראלים שהוזמנו בעקבות הכרות מוקדמת של גב' מרה אבנר-ליסט, עובדת המרכז החינוכי "גבעת חביבה", שבתוקף פעילותה התוודעה אל היוזמת סלביאנקה ניקולובה.

 

  שיירת תלמידיה של סלביאנקה ניקולובה בדרכם לטקס ההנצחה בבולגריה
(באדיבות סלביאנקה ניקולובה)

 

 

לסיום נחזור לישראל ונספר אודות ההנצחה בשם מושב חדש.

במסגרת יישוב "חבל לכיש" בשנת 1956 הוקם מושב בשם הילה. קדמה למושב היאחזות נח"ל.

עם אזרוח המקום הגיעו לישוב משפחות מיוצאי צפון אפריקה ומשפחות של ילידי הארץ. במהלך שנת האבל פנה רה"מ דאז דוד בן גוריון אל תושבי המקום וביקש להחליף את שם המושב לניר ח"ן , ע"ש 58 הניספים, ובכך להנציחם בשמו של ישוב בארץ ישראל. מובן שהבקשה מולאה ולאחר שנים גם הוקם במקום אתר הנצחה, כך שבישוב חקלאי מרחק של אלפי קילומטרים ממקום האסון הזיכרון הוא מוחשי וחי.

1/3

אתר ההנצחה במושב ניר ח"ן (צילום: אתר מכל מקום)
להגדלה יש ללחוץ על התמונה

 

 

Please reload