גאולת הקרקע של הבהאים
לפני מספר חודשים פרסמתי בבמה הצנועה של "מכל מקום" את סיפורה של הקהילה הבוסנית בארץ ישראל, קבוצה לא גדולה שהגיעה לכאן בעידוד השלטון העותמני, התרכזה בצפון השרון ומרכזה היה בקיסריה. במלחמת העצמאות העדה התפזרה.
הרשימה הנ"ל גררה תגובות של קוראים שביקשו מידע נוסף על בני דתות ועמים נוספים שחיו וחיים לצידנו בארץ הזו. אני, בכוחותי הדלים, אנסה להרים מטלה זו ובשורות הבאות אספר את קורותיה של הדת הבהאית, שברשותה ובניהולה מבנים מרשימים וגנים מטופחים, שהפכו לנקודות חן מוכרות ולאתרי ביקור למטיילים ישראלים ולאורחים מחו"ל.
בהזדמנות זו אוסיף ואעלה סוגיה נוספת שרבים, ואני בתוכם, מביעים תמיהה וכעס עליה. כיצד זה קרה וקורה שדורות רבים של תלמידים שהופכים לאזרחים במדינה, חסרים כל ידע על דתות אחרות שמאמיניהן מהווים את מרבית אוכלוסיית כדור הארץ ואתריהם הקדושים המרכזיים נמצאים בארץ, הכל כמובן מבלי לפגוע במקומה המרכזי של הדת היהודית בתרבות האנושית.
טרם "היציאה לדרך" אנסה לסקור בקווים כלליים את תולדות הדת הבהאית ואת הדרך שעשתה מאירן לארץ ישראל.
הבהאית היא הדת הצעירה מבין הדתות ומקורה באיראן. בשנת 1844 הודיע איראני בשם מירזה עלי כי האנושות צפוייה לתקופה חדשה ויגיע נביא אשר יביא איתו שוויון, אושר רווחה וחינוך שווה לכולם, גברים ונשים.
מירזה עלי
שלטונות איראן השיעית לא יכלו לעמוד מול דברי כפירה אלו והוציאו אותו להורג בהיותו בן 31. יחד איתו הומתו מאות מתלמידיו (כחמישים שנה מאוחר יותר הועברה גופת המייסד והובאה לקבורה בכרמל).
כמה שנים מאוחר יותר קם בן משפחת אצולה פרסית בשם מירזה חוסיין והכריז כי הוא אותו נביא שהוכרז על בואו. מירזה הנ"ל עיבה את עקרונות הדת החדשה, הוסיף לה מצוות ומנהגים וקרא לה "בהא" שפרושה הוא "זוהר" והמאמינים יקראו "בהאים". תוך תקופה סחף המנהיג החדש חסידים רבים, הוא עצמו הוכתר כבהאא-אוללה, כלומר - זוהר אלוהים.
מירזה חוסיין, "באהה אוללה"
כידוע, כמו היום, גם אז המנהיגות השיעית באיראן לא יכלה להרשות לעצמה זרמים חדשנים, שלא לדבר על דת נוספת. האיש עם חסידיו נאסרו, אך שלא כמו מירזה עלי, הם לא הומתו. מפאת היותו בן למשפחת אצילים וכנראה שגם חלק גדול מהמאמינים היו מקורבים למלכות, הם הוגלו לתחומי האימפריה העותמנית. לאחר מספר מעברים בתחום האימפריה חוסיין מצא עצמו עם כמה עשרות ממאמיניו, בשנת 1868, בכלא עכו.
לאחר תקופת מאסר של כשנתיים הם שוחררו והבאה-אוללה השתכן בבית אחוזה ממזרח לעכו, שם התגורר עד למותו בשנת 1892. האחוזה הנ"ל המשתרעת על כ-740 דונם והיא מוכרת לציבור כגנים הבהאים של עכו.
בזמן שהיה כלוא בעכו ומאוחר יותר באחוזה, ניסח בהא-אוללה את אמונתו והעביר אותה לחסידיו על גבי "לוחות"". כתבים אלו מהווים את עקרונות הדת הבהאית. עם מותו הוא נקבר בלב הגן המטופח והאתר הפך מקום עלייה לרגל להמוני מאמינים מבני העדה. המבקרים במקום פוקדים שני מבנים: זה ששימש אותו למגורים בחייו והשני - המקדש שנבנה מעל לקברו.
הגנים בעכו כיום (צילום: אתר "מכל מקום")
להגדלה יש ללחוץ על התמונה
הבהאים מאמינים כי אלוהים הגיע ומגיע אל בני האדם ומקיים איתם קשר באמצעות הנביאים לאורך ההיסטוריה. מדובר במשה, זרטוסטרא, בודהא, ישו, מוחמד והאחרון בהא אוללה. לפי הרשימה המכובדת כל הדתות המונוטואיסטיות כובדו, כאשר כל נביא בזמנו דגל בעקרונות שהתאימו לצאן מרעיתו.
על המאמין הבהאי מוטלת חובת חיפוש האמת, יש לשלול אמונות טפלות, לא להתייחס לדעות קדומות וליצור קשרי ידידות ואחווה. הדת דוגלת בשוויון מלא לנשים וגברים, מתן חינוך לילדים והקפדה על נאמנות לשלטון במדינה בה חיים. חשוב לציין כי לדת ניתן להצטרף מגיל 15 וצעירים בהאים רשאים להינשא גם לבן דת אחרת ע"פ בחירה.
הדת הבהאית גורסת כי יש לאפשר למאמיניה מקום תפילה. לכן, יש לרכוש אדמות ונכסים ולהקים עליהם בתי תפילה. כיום מעריכם כי הדת מונה כשישה מליון מאמינים והיא פזורה בכ-170 מדינות. בישראל חיים כמה מאות בהאים והם מתגוררים באיזור חיפה ועכו. מרבית הבהאים השוהים בארץ הם בני ארצות שונות שמגיעים לכאן לתקופת שרות.
נחזור עתה למייסדי הדת ולריכוזי פעילותה בארץ.
לאחר מותו של הבהא-אוללה, בנו עבאס אפנדי ירש את מקומו וזכה בשם עבדול-בהא. גם הוא, כאביו, היה אסור בכלא עכו ושוחרר בשנת 1908. מיד עם שחרורו העתיק את פעילותו לחיפה.
עבדול-בהא, 1868
באותם ימים העיר עשתה את צעדיה הראשונים כעיר מודרנית. הגורמים המקדמים היו התושבים הטמפלרים במושבה הגרמנית והעובדה שמסילת הרכבת התורכית הגיעה למקום, איתה הוקמו גם מוסכים, בתי מלאכה ובהמשך נמל ובתי זיקוק לנפט.
הגעתם של הבהאיים לחיפה הביאה בעקבותיה תנופה של רכישת אדמות ובנייה. מעבר לפעולתו המוצלחת של עבדול-בהא בהפצת הדת, הוא תרם רבות להאדרת העיר חיפה וסביבתה. בנבואתו הוא חזה את גידולה המהיר והתפשטותה במורדות הכרמל ובעמק זבולון. לדבריו - אורה של חיפה יזהר ויגיע לקצות עולם.
אכן בתקופה זו האמונה הבהאית זכתה לחסידים רבים באירופה ובאמריקה. האורחות הצנועות והנעימות שבדת יצרו סביב המנהיג ומאמיניו אווירה של ידידות עם הישוב היהודי בארץ ישראל. גם המנדט הבריטי שהיה כאן בשלביו הראשונים קיים קשר הדוק עם עבדול-בהא ובהמשך העניק לו תואר "סר", תואר שניתן לעיתים רחוקות" ללא אנגלים".
טקס הענקת תואר האבירות הבריטי לעבדול בהא, 1921
בכדי לעמוד על התנהלות הדת יש לזכור שאין בה הירארכיה דתית, לא פועלים כוהנים, אין כתות והעיקר - אין קבלת תמיכות או תרומות מפרטיים או רשויות. רק בני הדת הבהאית רשאים לתרום. גם השרות במוסדות הדת כולה הינו על בסיס התנדבותי.
בהמשך אשוב ואספר על "קשר" שכביכול מיוחס לאנשי הדת ע"י מספר "חיפאים מיוחדים" הרואים בהם גורם חתרני.
כמרכיב באמונתם, החיים בא"י הם חיוניים, ולכן עוסקים פעיליה, כבר מצעדיה הראשונים של הדת, ברכישת אדמות להתיישבות. במקביל לבנייה בחיפה נרכשו אדמות גם במפרץ ובעמק זבולון. כמו כן, בהנחיית בהא-אללה, רכשה הקהילה הבהאית אדמות מדרום מזרח לכנרת להתיישבות חקלאית.
המנהיג ראה ערך מוסף בחיים על יד הכנרת ונהר הירדן הקדושים לתפיסתו הדתית. הבהא -אללה פירסם איגרת למאמינים שקראה לתת תרומה ליוזמה. ואכן, הכסף (לא סכום גדול) נתרם ורכישת האדמות החלה בהדרגה החל משנת 1882.
בראש מפעל ההתיישבות בעמק הירדן עמד מירזא מוחמד- קולי, אחיו הנאמן של המנהיג. השטח הראשון שנרכש הוא א-סמרה (כיום קיבוץ האון). בזמן הרכישה היה במקום כפר מיושב באריסים מועטים. הרוכשים הבהאים הקימו בשולי הכפר משק חקלאי ששיווק תוצרת חקלאית טרייה מתחנת הרכבת בצמח לחיפה ודמשק.
אח"כ נרכשו אדמות נוקייב, שם הוקמה חווה חקלאית. כך בהליך מובנה נרכשה האדמה ממזרח לכנרת ובהמשך דרומה לאזור המוכר כעמק הירדן.
שרידי החווה בנוקייב, 1947 (באדיבות: ארכיון קיבוץ עין גב)
ההסתדרות הציונית פעלה ליצירת רצף התיישבותי מעין גב דרומה ולכן ניהלה מו"מ עם הבהאים. ההתדיינות נמשכה שנים והושלמה רק בתחילת שנות החמישים, זאת כאשר בעקבות תקרית בחמת גדר פונו התושבים האריסים אל מעבר הגבול הסורי, הבהאים זכו לפיצויים ובמקום הוקם קיבוץ האון.
מרחק מספר קילומטרים צפונה מעין גב נמצא תל נוקייב המוכר בציבוריות הישראלית כמוצב צבאי סורי שהיה מעורב באין ספור תקריות עם צה"ל בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת.
כיום זהו אתר הנצחה דומם לחיילים שנפלו בפעולת התגמול "סנונית" ביום ה- 16.3.62. בקרב נהרגו 8 חיילים ומקום קבורתו של אחד מהם, יעקב דביר ז"ל, לא נודע.
לאחר רכישת הקרקעות באזור וייסוד קבוץ עין-גב נותרו חלקות המשק הבהאי מכותרות באדמות הקיבוץ. יחסי השכנות היו טובים והתקיים שתוף פעולה בין שתי הקהילות, כאשר טדי קולק, שבאותן שנים היה חבר עין- גב, הוביל את המגמה.
במהלך מלחמת העצמאות פונתה נוקייב בהסכמה ותושביה הבהאים עברו לחיות בחיפה. לבקשת העדה, בית הקברות שנותר בשטח הועבר לחלקה בסמוך למטעי הקיבוץ. המקום עבר פיתוח ועבודות גינון ומאז 1985 משמש מקום הנצחה מוכר.
באום-ג'וני אנו מגיעים במסענו בעקבות ההתיישבות הבהאית בבקעת הירדן לנקודת השקה היסטורית עם ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. אום-ג'וני נמצאת מדרום לכנרת בסמוך למוצא הירדן. גם כאן רכשו הבהאים אדמות בשנים 1882-87 ועיבדו אותן ע"י אריסים שהתיישבו במקום. מסיבות כלכליות וארגוניות הוצאו הקרקעות למכירה. הרוכשת האולטימטיבית הייתה ההסתדרות הציונית שקיבלה לידיה את הקרקע בשנת 1903.
לאחר כמה ניסיונות עיבוד שלא צלחו הוחלט במוסדות ההתיישבות למסור את המקום לקבוצת צעירים אידאליסטים שהועסקו אז בעבודה בחוות כנרת הסמוכה והוכרו "כקומונה החדרתית". הקבוצה הגיעה למקום ב- 1909 וזו הייתה נקודת פתיחה היסטורית לצורת התיישבות חדשה, היא הקיבוץ והקבוצה. דגניה א', אם הקבוצות, היוותה בית אומנה וגידול למאות קיבוצים שהוקמו בהמשך בדמותה ברחבי הארץ.
התיישבות בהאית נוספת, יחסית מוצלחת מאחיותה, היא עדסייה. מיקומה במפגש הירמוך עם הירדן. לאחר קביעת גבולות המדינה בתום מלחמת העצמאות היא נותרה בתחום ירדן. בעיות בקיום ההתיישבות כאן והנתק מהמרכז הרוחני בעכו וחיפה הביאו לעזיבת המקום בשנת 1962 לאחר הסדר עם שלטונות ירדן.
בית התפילה בעדסייה, 1940
ביקור עבדול-בהא בעדסייה
בסיכום הפרק ניתן לומר כי תקופת ההתיישבות הבהאית סביב הכנרת ארכה כמה עשרות שנים בלבד. היא ידעה עליות ומורדות, השאירה בעקבותיה בית קברות מטופח בסמוך לעין גב, שמות ומושגים בשטח וזיכרון עמום אצל הותיקים. יחד עם זאת, מדינת ישראל חבה להם חוב ענק בכל הקשור בריבונות על הכנרת.
הדברים אמורים לגבי איזור המשתרע מאתר נוקייב מזרחה לכנרת, מטפס על חלק משולי הרמה, פונה מזרחה וכולל בתוכו את חמת גדר. קו זה תחם את הקרקעות שהיו בבעלות הבהאים. ע"פ חוקר ארץ ישראל ד"ר צבי אילן ז"ל, כאשר הבריטים והצרפתים קבעו את הקווים שיחלקו את גבולות המנדטים ביניהם הוסכם כי הקו יעבור באמצע הכינרת.
ההנהגה הבהאית הפעילה לחץ כי מצב זה היה מותיר את הטריטוריה שלהם מנותקת ממרכזם. המעצמות של אז, אנגליה וצרפת, נענו וכתוצאה מכך הגבול נמתח במזרח הכינרת 10 מ' מקו המים עד נוקייב משם הוא מטפס כפי שתואר לעיל.
עם קביעת קו שביתת הנשק ישראל-סוריה אומץ הגבול המנדטורי ומדינת ישראל זכתה בדרום מזרח הכנרת כך שכל הימה כולה במדינה.
המונח המוכר כיום "רפובליקת הקיבוצים", הכולל את עין גב, האון, תל- קציר, מעגן, דגניה א', דגניה ב', בית זרע ואפיקים, מיושב ברובו באדמות שנרכשו מהעדה הבהאית. אין ספק כי ישובי עמק הירדן כולם, על המבנה הכלכלי והחברתי שלהם, מהווים ישובים לתפארת על פי כל קנה מידה.
בסיום הפרק העוסק בהגעת הבהאים לחיפה ציינתי כי אחזור ואספר אודות "אגדה אורבנית" הזויה שלהבנתי עוברת מדור לדור בקרב קבוצות שונות בעיר. הדבר המגוחך עד מדהים הוא שמרבית תושבי העיר לא שמעו אודותיה שלא לדבר הציבור שחי מחוץ לעיר חיפה.
לטענת בוני הקונספירציה הדת הבהאית מצפה לסדר עולמי חדש. כאשר הוא יגיע הם ישתלטו על מוקדי הכח בעולם וישלטו באנושות כולה. משכנו של "בית הצדק העולמי" ישמש כמוקד שליטה. את ההוכחה לכך הם מוצאים באיסור הביקור במקום ובעיקר בקומות המרתף של הבניין המשמשות כחנייה, מחסנים ומקלט גדול. לטענתם, כל המכלול ישמש מקלט אטומי ולאחר החורבן מסביב יתחילו בפעולה.
כמו רבים וטובים לא הייתי מודע לסכנה זו. עם קריאת החומר טרם כתיבת הרשימה בירכי פקו ושיני נקשו מבהלה. מאחר והדואגים לשלום הציבור פרסמו וחשפו זאת באמצעות רשתות חברתיות ומקומון חיפאי, המידע הגיע דרומה לחדרה ועורר קנאה וחרדה בתושבי ערים אחרות. לאחר לימוד הנושא וקריאת חוות דעת אני מרשה לעצמי לסכם את הספור במונח "להד"ם".
כפי שפתחתי, הדת הבהאית מונה כשישה מיליון מאמינים בעולם, נוחה ונעימה למאמיניה. למרות שארץ ישראל היא מרכזה הרוחני חיים כאן מאות מאמינים בלבד, תוך קיום קשרים אמיצים עם שכניהם ועם מערכות השלטון, כל זאת בנועם ובאסטטיקה.