מסע האימים של משפחת לזרוביץ- קירז'נר

ההיסטוריה של ההתיישבות היהודית בארץ ישראל במאה וחמישים השנים האחרונות רצופה באין ספור מאבקים וקשיים וגם במחיר דמים כבד. היישוב היהודי שילם מחיר גבוה על חידוש חייו העצמאים בארץ.

ספרי קורות הימים וכרוניקה כתובה ומצולמת מספרים גם יחד אודות אלימות, תקיפה ורצח לאורך השנים ובמיוחד בתקופות מוגדרות שזכו לשם "מאורעות" כמו תרפ"ט- 1929 או תרצ"ו- תרצ"ט 1936-1939.

אחד המקרים המחרידים שנצרב בזיכרון הציבורי הוא סיפור החטיפה והרצח של משפחת לזרוביץ. על טרגדיה זו אספר בשורות הבאות.

העלילה התחילה במרחק כמה עשרות מטרים ממזרח לכביש 4, בין תחנת הדלק לצומת בה מסתעף הכביש מערבה לכיוון כביש 2 ולישוב עתלית. בשטח ניתן להבחין בשרידי שלושה בתים, ששימשו למגורי משפחות מפקדי מחנה המעצר עתלית ששכן בסמוך.

המחנה החל לפעול בשנת 1931 כמתקן כליאה זמני לאסירים שנדונו גם לעבודת פרך. שנה מאוחר יותר הוחלט להפוך את המקום למתקן קבע, נבנו מבני מנהלה, צינוק, מגורים לשומרים ובתי המפקדים. ב- 1938 פעלו השלטונות הבריטים להרחבת המחנה כדי לקלוט אסירים מנהליים, אולם בפועל המקום שימש כמחנה לכליאת מעפילים בלתי לגליים.

מחנה המעצר בעתלית

משה לזרוביץ התגייס למשטרה הבריטית בהמלצת המפקדה הארצית של ארגון "ההגנה", בו היה חבר. ב- 1927 נשלח לקורס קצינים והיה לאחד מאנשי הישוב הראשונים ששרת כקצין במשטרת המנדט. במהלך שרותו הוצב בבית הסוהר "נור אל שאמס" שבשומרון ומשם הועבר מאוחר יותר למחנה עתלית לשרת כסגן מפקד המקום.

משה לזרוביץ (מימין) וחבר

למרות בקשות בני משפחה וחברים להתגורר במושבה עתלית, העדיף הזוג לזרוביץ לחיות בבית שהועמד לרשותם בסמוך לכלא, מתוך ביטחון מלא שאין כל סכנה בכך. בני המשפחה, כתפיסת עולם, הקפידו על אורח חיים צנוע וחבירה עם שכניהם תושבי האזור, מוסלמים ודרוזים. יחסים טובים נרקמו עם סגל המחנה ומתוקף תפקידו יצר משה קשר גם עם מנהיגות האסירים. כל זה לא הכין ולא עזר לבני המשפחה באירוע הטראגי שיקלעו אליו.

ברוריה ומשה לזרוביץ וילדיהם, 1931 (צילום באדיבות המשפחה)

ב-16.8.1938, ביום ג' בשבוע בשעות הערב, קיימה משפחת לזרוביץ מסיבה צנועה בחצר ביתם. הם חגגו את החלמתו של אב המשפחה מניתוח להסרת שקדים שעבר לאחרונה. באירוע השתתפו חברים לשירות, ידידים ובן משפחה קרוב - אליהו קירז'נר, אחיה של אם המשפחה ברוריה.

אליהו קירזנ'ר (צילום באדיבות המשפחה)

באותו זמן, במרחק לא רב, התארגנה קבוצה של פורעים ערבים בני כמה כפרים בשומרון, בהנהגתו של יוסוף אבו דורה. מזימתם הייתה לפרוץ למחנה עתלית ולשחרר אנשי כנופיות שריצו שם את עונשם. למרות התכנון המוקדם ושיתוף הפעולה שזכו לו מצד חלק מהשומרים, לא הצליחה תכנית השחרור, בעיקר הודות להתארגנות המהירה של הכוח הבריטי בפיקודו של מפקד המקום מק-לין, שאף נפצע במהלך הקרב.

יוסוף אבו דורה (יושב) עם כמה מחברי כנופייתו

בדרך נסיגת הכנופיה לאחר הכישלון הם פנו לכיוון דרום מזרח הכרמל ובתחילת המעלה לרכס הובילה אותם הדרך לחצר משפחת לזרוביץ. ילדי המשפחה היו כבר במיטותיהם בעוד ההורים והדוד עסקו בהדחת הכלים ובסידור הבית.

הופעת הכנופיה בחצר הפתיעה את בני המשפחה. האב משה נטל את אקדחו וניסה לגונן על בני הבית. מספרם הגדול של התוקפים הכריע במהירות ותוך זמן קצר בני הבית נחטפו ללא לבוש מתאים ובחלקם יחפים. אנשי הכנופיה חששו כי הצבא הבריטי ישיגם במהירות ולצורך הגנה על חייהם רצו להחזיק בידיהם בני ערובה. בידי החוטפים היו 6 בני משפחה - ההורים משה וברוריה, הדוד אליהו קירז'נר (אחי האם) והילדים רחל בת 12,יפרח בן 8 וחגי בן 2.5 שנים.

הכנופיה נמלטה בחסות החשיכה והצמחייה בהר והצליחה להגיע לחורשת אורנים בסמוך לכפר עין- ח'וד. המנהיג אבו דורה קבע את המקום כמפקדה. יחידות המשטרה והצבא לא הצליחו לגלות את החוטפים והחטופים ודחו את הפעילות לבוקר. בשעות האור תוגברו המחפשים בכוח אדם, בגששים, בכלבי הרחה ובהמשך היום השטח נסרק מהאוויר ע"י מטוס, אולם כל המאמצים לא נשאו פרי.

עוד בליל החטיפה החליט אבו דורה להקים בית דין דתי מוסלמי שידון בעתיד החטופים. בו במקום הוקם "טריבונל" שהורכב משלושה "צדיקים" מוכרים. הטריבונל החליט, על סמך חוקי האיסלם, להרוג את הבוגרים ככופרים ואילו את הילדים לחנך כך שיהפכו למוסלמים. מיד לאחר "פסיקת ההלכה" (פתווה) הופרדו הילדים ונלקחו מהמקום בעוד הבוגרים הוצאו להורג ביריות. אבו דורה ציווה על מספר אנשים מערביי עין ח'וד לטפל בקבורת בני המשפחה, להסוות את המקום ולשמור בסוד את אשר אירע. הכנופיה המשיכה בדרכה לכיוון הכפרים הערביים באזור השומרון דרומה לואדי ער'ה. את הילדים העמיסו על הסוסים תוך בכי והתנגדות והחוטפים היכו אותם בניסיון להשתיקם.

אבו דורה הבין כי המחפשים היו בעקבותיו ולכן הוא פקד על אנשיו לרכב במהירות ולהגיע למקום מסתור עד לשעות הבוקר. הכפר הראשון אליו הגיעו אנשי הכנופיה עם הילדים החטופים היה כופרין. אבו דורה נפגש עם המנהיג הדתי המקומי שהמליץ לו להחזיק את הילדים בחיים ולהשיב אותם לחברה היהודית.

יום רביעי בשבוע היה יום השבי הראשון שבו הוסתרו הילדים בכפר. החוטפים והתושבים השותפים לפשע חששו מהגעת כוחות החיפוש ומתגובתם הקשה.

החל מערבו של אותו היום התחיל מסע אימים של הילדים. הם לא היו מודעים לסופם המר של הוריהם ודודם. הם התקשו לעמוד בפקודות החוטפים שהאיצו ואיימו לפגוע בהם אם יעכבו אותם במנוסה. כמה מהחוטפים ניסו להרגיע את הילדים ע"י הבטחה שיפגשו בהמשך את ההורים והדוד. בשלב מסוים הפרידו החוטפים בין הילדים בניסיון להשתיקם ולמנוע את גילויים. במהלך הימים רביעי, חמישי ושישי בשבוע הכנופיה שוטטה בלילות בין הכפרים ובמהלך שעות היום הסתתרה כאשר הילדים היו סגורים בחדרים או במחסנים.

בכל הימים הללו ובשל החשש מתגובה חריפה, הופעל לחץ מצד מנהיגי כנופיות אחרות על אבו דורה לשחרר את החטופים. גורמים מתונים יותר בציבור הערבי יצאו בפומבי בדרישה להשבת בני המשפחה. אנשי הכפרים אותם פקדה הכנופיה, ובעיקר הנשים, התקוממו על הנעשה בילדים. אבו דורה הבין כי מקום הימצאו יגיע אל הכוחות המחפשים ואז סיכויי הישרדותו יהיו אפסיים.

במקביל, בכל הימים נמשכו חיפושים נרחבים על ידי הצבא והמשטרה וע"י מתנדבים מישובים יהודים. יש לציין כי לבד מכנופיית החוטפים, מעטים מקרב ערביי הכפרים ידעו על רצח בני המשפחה הבוגרים. מפקדת המשטרה הבריטית והנהגת הישוב פעלו מתוך הכרה כי כל החטופים בחיים.

מסע האימים של ילדי משפחת לזרוביץ - רחל, יפרח וחגי נמשך תוך התעללות מידי שוביהם האכזריים. ביום חמישי לקראת הערב הבין אבו דורה שאין לו יכולת להחזיק בחטופים. הוא קרא אליו את רחל והכתיב לה אגרת שעליה יהיה למסור עם שחרורה למנהיגי הסוכנות ודרש כי תוכנו יפורסם בעיתונים העבריים. הוא איים עליה כי אם המכתב לא יימסר, הוא ירדוף אחריה בכל מקום שתהיה בו, אפילו עד לונדון.

הילדים הועמסו מכוסי עיניים על גבי חמורים ובליווי שניים משומרי ראשו של המנהיג ויצאו לדרך כשהפקודה הייתה להביאם לקיבוץ מרחביה במרכז העמק.

מפחד הסיורים שנעו בדרכים שינו החוטפים את מסלולם למערב עמק יזרעאל ובשעות הלילה של יום שישי אפשרו לילדים לישון כמה שעות בשדה סורגום. עם אור ראשון של שבת, 20 לאוגוסט 1938, נשלחו הילדים בלבוש ערבי לעבר קיבוץ משמר העמק. כשהגיעו לשער קרא לעברם השומר להסתלק מתוך מחשבה שהם ילדי הכפר הסמוך. רחל, הבוגרת, קראה לשומר בעברית "אנו ילדי משפחת לזרוביץ".

השומר הנרגש, שהיה מודע כמו כולם לחטיפה, הזעיק את חברי הקיבוץ והם נקבצו למקום וערכו לילדים קבלת פנים ספונטנית ב-5:45 בבוקר שבת.

בהמשך הבוקר הגיעו לקיבוץ נציגי המשטרה, גבו עדות מרחל הבוגרת והבטיחו להעביר את המכתב למענו.

הילדים עברו עוד חוויה קשה ברגע שנודע להם שהוריהם לא נמצאים במקום כפי שהחוטפים הבטיחו להם. למרות הרצון הטוב של אנשי המשטרה לשמח את הילדים, הערכתם הייתה כי ההורים אינם בחיים.

המשוחררים זכו לאירוח מפנק בבתי הילדים. כעבור מספר ימים הגיעה דודתם רבקה, אחות האם, ולקחה אותם לביתה בתל אביב. בהמשך האחות רחל התקבלה לכפר הנוער בן שמן ואילו האח יפרח נקלט בכפר הנוער שפייה. האח הצעיר בן השנתיים וחצי, חגי, נשאר לחיות בבית הדודים אברהם ורבקה גורדון.

רחל עם שני אחיה, יפרח וחגי, בקיבוץ משמר העמק (צילום באדיבות מוזיאון ראשון לציון)

מכסת האסונות שירדו על משפחת לזרוביץ לא תמה. כעבור שנתיים, בהפצצה האיטלקית על תל אביב ביום 9.9.1940, נהרג חגי לזרוביץ והוא בן ארבע וחצי. שמו מופיע בין יתר ההרוגים באנדרטה שהעמידה עירית תל אביב בצומת הרחובות המלך ג'ורג' ובוגרשוב.

בימים לאחר שוב הילדים עדיין נמשכו החיפושים בהיקפים נרחבים וכוחות גדולים סרקו את צפון השומרון והכרמל. מאוחר יותר צומצמו החיפושים והאיתור עבר למישור המודיעיני. נאסף מידע, הוכרז פרס למי שיביא פרטים, הופעלו קשרים סמויים, הופעל לחץ על מנהיגות הכפרים באמצעות ראשי דת מוסלמים, אך כל הצעדים כשלו וקשר השתיקה של הכפריים המעורבים נמשך.

הזמן לא עמד מלכת. שמי אירופה התקדרו ערב מלחמת העולם והשואה שבאה איתה, בארץ היו מאורעות, היה חשש מהגעת הצבא הנאצי ועניין גורל משפחת לזרוביץ נדחה. פרוץ מלחמת העצמאות והקמת המדינה גבו מחיר דמים יקר ביותר ובני המשפחה שמקום קבורתם לא נודע הצטרפו לרשימה ארוכה של נופלים.

בשנותיה הראשונות של המדינה מפת הישובים באזור השתנתה לבלי הכר, כפרים ערביים ננטשו, ישובים יהודים הוקמו וקו ירוק חצץ בין ישראל למדינת ירדן דרומה לואדי ערה. "תיק לזרוביץ" נשאר פתוח ומדי פעם חזרו אנשי הביטחון שפעלו באזור במסגרות שונות לקדם אותו, אך לשווא.

הבת רחל והבן יפרח בגרו והקימו משפחות ולאורך כל השנים פעלו ללא לאות לעורר ולהניע חיפושים למציאת קבר ההורים והדוד. פעילות האח והאחות לזרוביץ נשאה תוצאות לאחר כחצי יובל שנים. עיתונאי "מעריב" אהרן אבן חן, הידוע בשמו המקצועי ג. שרוני, הביא לידיעת הצבור באוקטובר 1962 שוב את הפרשה הבלתי פתורה. עורך עיתון מעריב באותה תקופה, אריה דיסנצ'יק, פנה אל מפכ"ל המשטרה יוסף נחמיאס בבקשה כי משטרת ישראל תעשה מאמץ נוסף לאתר את הנעדרים ולהביאם לקבר ישראל.

המפכ"ל נעתר לבקשה. בצעד יוצא דופן הוא דילג מעל מערך הפיקוד ופנה ישירות לקצין שלמה בן-אלקנה, קצין מיומן בעל ניסיון בחקירות, שהיה ידוע במקוריותו ובעיקר היה בקי והכיר את האוכלוסייה הערבית באזור מתוקף תפקידיו הקודמים בשרות הש"י והשב"כ.

בחודש נובמבר 1962 התחיל בן- אלקנה בחקירה. צוות עוזריו מנה 2 אנשים. מלימוד החומר שנאסף סמוך לחטיפה הוא גילה כי המודיעין היה מאוד רדוד ופעולות החיפוש לא נעשו ברמה מקצועית ראויה. הברירה שעמדה בפניו הייתה לחזור למקור ולהתחיל את החקירה מבראשית, למרות שחלפו עשרים וחמש שנים שהביאו איתן שינויים רבים, אך הותירו במעורבים ובסביבתם את הפחד שהזין את קשר השתיקה.

כתביו, מסמכים שאגר ובעיקר היומנים שניהל מעידים על מקצועיות ודבקות. בן-אלקנה קילף את הפרשה פלח אחר פלח, הוא לא הניח לשום פרט להיעלם, וכך הוא הגיע אל משפחת אל-היג'א, משפחה ערבית גדולה ומסועפת בצפון הארץ.

כל תרגילי החקירה לא פרצו את המעגל המשפחתי. לחוקר היה מובן שהרוצחים והסייענים באו ממנה. בחקירה נוספת נודע לבן-אלקנה כי אחד מבני המשפחה מצוי בקשיים כספיים. בגישה מקצועית ובדיסקרטיות הוא הבטיח סיוע לאיש וכך נפתחה הדרך לקבלת המידע והגעה למעגל הקרוב של מבצעי הפשע.

הוברר שלאחר הרצח הגופות הועברו פעמיים ממקום הקבורה עד שנטמנו בבור סיד עתיק שלידו צמח עץ אלון. הבעיה הייתה שבכרמל מצויים בורות סיד רבים והאלון נשרף מפגיעת ברק. לאחר חיפושים במספר מקומות הגיע צוות לאותו בור מבוקש ובחפירה במקום התגלו עצמות אדם.

שלמה בן אלקנה (במרכז התמונה עם משקפי שמש) ושניים מעוזריו בעת מציאת העצמות

המכון הפתולוגי זיהה גופת אישה ושני גברים. לכל המעורבים היה ברור כי אלו גופותיהם של ברוריה, משה ואליהו. במקום נמצא גם כפתור ממכנסי גבר, אולם הממצא החד והקובע היו כפתורי חלוק אישה. כשהוצגו הכפתורים בפני רבקה, אחותה של ברוריה, היא זיהתה אותם מידית ככפתורים שקנתה לאחותה ולה ואף הראתה בהתרגשות לחוקרים את הכפתורים הזהים שנשארו ברשותה.

עיתון "מעריב", 7 באוגוסט 1963

גילוי המקום ע"י שלמה בן-אלקנה וצוותו היה ב- 30.6.1963 בגבעת מחמנאייה ביער עין הוד בסמוך לניר עציון. נדרש עוד פרק זמן עד להבאת בני המשפחה למנוחתם הסופית. הם נקברו בטקס משטרתי מלא בבית העלמין בראשל"צ ביום חמישי 22.8.63.

שרידי בית משפחת לזרוביץ, בקרבת מחנה המעצר בעתלית (צילום: אתר "מכל מקום") להגדלה יש ללחוץ על התמונה

לסיום רשימה זו אני מבקש להתייחס לעוד שני נושאים. הראשון הוא החוקר שלמה בן-אלקנה - אדם מיוחד וחוקר מבריק. ברשימה הזכרתי מעט מפועלו. אני ממליץ לקרוא אודות האיש, הן את כתביו ובעיקר את דברי פקודיו בע"פ ובכתב, רשמים והסברים אודות פועלו לגילוי גופתו של אבשלום פיינברג בחולות רפיח וכן את חלקו בחקירת הפיצוץ בגשר אכזיב. בנוסף יש להזכיר כי האיש היה ממקימי היחידה לאיתור נעדרים בצה"ל.

הערה נוספת, כי רק בגמר כתיבת רשימה זו מצאתי עוד רשימות העוסקות בפרשה, הן כתובות בנאמנות ובדייקנות. מאחר שרשימתי נכתבה ברובה, החלטתי לסיימה ולהעלותה לאתר.

אם אנשים נוספים יחשפו לפרשה יהיה זה שכרי.