הגבעה היפה שלנו

10.08.2017

מזה מספר חודשים מתנגן מעל גלי האתר ואמצעי נגינה אחרים שיר קליט ונעים לאוזן בשם "גבעה אחת". השיר היפהפה הולחן על ידי שלמה ארצי ומושר מפיו, בלווי אמיר דדון וחבורת הגבעתרון.
כבר מהשמיעה הראשונה חשתי הכרות עם מילות השיר. בבדיקה מהירה מצאתי כי השיר הרווי געגועים אכן נכתב לפני שנים בידי המשורר נתן יונתן ולקוח מתוך ספרו "בין אביב לענן" שהוקדש לכפר נעוריו, אשר היה גם לי מחוז ילדות.

 

חבריי בני גילי ואני הלכנו לאותם המקומות, שמענו את הקולות וקלטנו את הסיפורים, אלא שזה קרה שנים רבות מאוחר יותר.

באותה תקופה, אשר כל יום שעובר מרחיק אותה מאיתנו ובמקביל צובע אותה בצבעים ענוגים ורכים, קיבלתי מהורי מתנה - את הספר המדובר "בין אביב לענן". הספר המקסים אודות ימים אחרים ריתק ומשך אותי כמורה דרך אל אותם נופים ואתרים.

 

השיר "גבעה אחת" הביא אותי לחזור לספר, לעיין בשורותיו ולחזור ולהעפיל לגבעת ילדותנו. על אשר מצאתי שם אספר בהמשך.

 

טרם היציאה לדרך כמה מילים אודות הכפר. כיום המקום ידוע ומוכר כ"כפר מעש", מושב הנמצא בדרומה של פתח תקווה. בשנות ילדותו של המשורר נקרא המקום "בהדרגה", שם שניתן לו ע"י הגורמים המיישבים במסגרת "התיישבות האלף". בהמשך, עם הקמת המדינה, מושב " בהדרגה" אוחד עם שכנו "היובל" ומאז אנו מכירים את המקום בשם "כפר מעש".

מכאן נחזור לשנות השלושים של המאה העשרים ונהלך עם המשורר במחוז ילדותו.

 

 

"...וכשהולך אני שמח אל הגבעות האדומות שבאופק וכושל על מדרוניהם המאפילים, באים עלי נחילים של זכרונות, שאין אתם שמחה; כי רואה אני והנה אף פריחת הנעורים קצרת ימים היא, כפרחי הסילנה והמלכומיה היפהפייה.

 

 

הָיֹה הָיְתָה גִּבְעָה אַחַת שְטוּפַת פְרָחִים, טְלָלִים הִשְׁקוּהָ;

הָיֹה הָיְתָה בִּקְתָּה אַחַת, צְרִיף עֵץ יָחִיד בַּמֶרְחָבִים.

עַתָּה בִּנְטוֹת צִלּוֹ הַזְּמָן עַל זִכְרוֹנוֹת וָגַעְגוּעַ

הֵן רוֹעֲדוֹת בָּעֲרָפֶל עִם רוּחַ זָע בַּעֲשָׂבִים.

 

אכן, היתה לי גבעתי שלי, גבעת חמרה עזובה. כשבאתי אליה לא היו בה אנשים, אף לא אילנות – קרקע בתולה, שדה פרחים נמוך, קוצים ורוח.

ילד הייתי. דהרתי כעיר, התפרקדתי בעשב והפקרתי גווי לחגבים ולחיפושיות השדה, צחקתי לבדידות המרהיבה – הייתי מאושר כחיית בר קטנה.

לעת ערב, בעלטה מתכנסים היו בני ביתי אל הצריף, שהקים אבא במעלה הגבעה, מדליקים עששית נפט ואוכלים תפוחי אדמה מהבילים ודג מלוח. כשכילינו לאכול היה מתדפק על פתחנו שומר הפרדסים – אורח יחיד במעון הבודד שלנו. היה מביא עמו בעבאייה הרחבה חשיכה גדולה ומשב מפחיד מעט של מרחבי לילה, עם ספורי ערב מופלאים. הייתי מתעטף בשמיכה, מתכנס בכיסאי, מניח סנטרי על ברך ומקשיב קשב רב למנגינת סיפוריו. שמעון היה שמו, בן כורדיסטאן. הרי כורדיסטאן הגבוהים, הקודרים גידלוהו לעוז רוח, עופות הלילה של מערותיה אילפוהו חכמת רזי החשיכה. צליל קולו היה עוטפני בחבלי קסם. יושב היה לעתים במעוננו עד חצות ובודה את סיפוריו היפים. וכשהלך, היתה משתררת דומיה ושעטות סוסו היו נמוגות אי שם בערבות הרחוקות.

 

 

על משכבי בלילה הייתי שומע איך אבא טוען את אקדחו ומניחו אצל הכר, ולפתע באה אלי צמרמורת של יראה גדולה. השדות השוממים היו מייללים כשועלים מסביב צריף העץ. לוח עץ דק ושביר היה סוגר עלינו מפניהם. רק לאחר שהייתי שומע את נשימתו הקצובה של אבא, וידעתי שהוא ישן לבטח, אז משכתי את השמיכה מעל לראשי ודבקתי אל חמימות הכר. כל הפחדים שבעולם נמוגו בפני נשימתו השקטה של אבא.

 

גדלתי והייתי לאחד עם עשבי השדה, עם שיחי הסירה הקוצנית, עם הצבעונים המבקיעים את קרום האדמה האביבית - נשמתי נשימת בראשית עם פחד ואושר של נביטה וצמיחה.

 

 

חלפו שנים רבות. נדדתי בדרכי הארץ. הרביתי לעבור אורחות. טיפסתי בהרי מדבר יהודה, דירדרתי בזלת שחורה מראש קלעת נמרוד למרגלי החרמון, צפיתי אל הרי מואב הכחולים מפיסגת מצדה. ואף על פי כן בהיותי יושב על צוק נהדר ברכס מנרה וצופה אל מרחקי הארץ, או בהתפרקדי בלילה עייף מנדודים בצידי דרך האבק בואכה עין גדי – יורדת עלי עננה של עצבות וגעגועים אל אותה גבעת בראשית שלי, גבעתי האפורה.
 

 

יש ואני שב אליה. פוסע דווקא מצד המדרון המערבי, התלול, הפרוע שעדיין נשתיירו בו שיחי פרא ואבני עקרבים, ומשהו שר לי:

 

בָּבוֹת עֵינֶיךָ עֲצוּמוֹת, הַקְשֵׁב עָמֹק אֶל תּוֹך חַיֶּיךָ;

עַל גִבְעָתְךָ הָאֳפֹורָה רוֹטֵט מְסַךְ הָעֲרָפֶל...

יָחֵף תִּפְסַע וּמְהֻורְהָר עַל הַדְּשָׁאִים וּמֵעָלֵיךָ

יְרַחֲפוּ בִּנְטוֹת הַיּוֹם עֲטַלֵפִים מָעוֹף יָפֶה.

 

 אנימציה: גיא חן

 

 

 

איש לא יפגוש אותי כאן. אוכל ללכת באין מפריע. לפרוע בלוריות שיחים,

לחטט במחילות של חרדונים ונחשים, לחפש עקבותיו של ילד אחר שהירבה לשוטט כאן, מול הר החול. אם אפגוש כאן את החמור שרכבתי עליו בילדותי, יהיה זה ודאי חמור זקן, עייף ואוזניו מושפלות.

 

 

בַּרְזֶל יָשָן. גְּשָׁמִים וְטַל הֶחֱלִידוּ לַהַב מַחֲרֶשֶׁת,

כָּל הַכַּלֶה וְהַכּוֹמֵשׁ שָׁב לִהְיוֹת פָּשׁוּט עָפָר.

פִּתְאוֹם תָחוּשׁ אֵיךְ יַד הַזְמַן עַל עַפְעַפֶּיךָ מְגַשֶׁשֶׁת

וּמַנִיחָה שָׁנִים כְּבֵדוֹת עַל הַכַּתֵף הַעֲיֶפָה.

 

ויותר משאני עצוב, מאושר אני ומצטער בצערם של ילדים אשר גם גבעה אחת לא היתה להם, ולעולם לא ידעו טעמה המשכר של קרקע בתולה.

 

יודע אנוכי בוודאות, כי גם כשאלך מזה אל המולת כרכים, אל ארצות נכר, אל בית אחר – אל כל מקום שבעולם, ואשאיר מאחורי את תלולית האדמה הזאת, הפעוטה; גם כי ארחיק נדוד בדרכים ובשנים, תוסיף ותלבלב, תוסיף ותפכה בפלגי זכרונותי, הגבעה הקטנה הזאת, ושירה יוסיף ויתנגן באוזני:

 

תּוֹסִיף לִנְדוֹד בַּמִשְעוֹלִים, רָחוֹק מֵחֶסֶד נְעוּרֶיךָ,

אֲבָל קָרוֹב מֵהֶם לִנְהוֹת אֶל הַשָּׁנִים הָרִאשׁוֹנוֹת,

אֶל גִבְעָתְךָ,  אֶל הַיָּפָה.

אַשְׁרֶיךָ, אִישׁ, אִם אַחֲרֶיךָ

עוֹד תִשָׁאֵר גִבְעָה כָּזֹאת.

 שְטוּפַת פְרָחִים וְזִכְרוֹנוֹת.

 

ושעטות סוסו של שמעון מכורדיסטאן ורשרוש העבאייה, והפרדסים ומרחב הלילה יעטפו אותי ואת חיי ואת הגבעה הרחוקה של ילדותי."

 

אנימציה: גיא חן


 

כאשר עליתי לאחרונה במעלה הדרך המובילה אל הגבעה לא ציפיתי לפגישה עם מילות השיר בשטח. ברור שעשרות שנים עושות את שלהן ונוף משתנה. מה שמצאתי אינו מזכיר ולא מותיר רמז למה שהיה כאן קודם, המקום הפך למשטח חשוף מצמחייה כאשר טרקטור שעשה את המלאכה השאיר את סימניו בשטח.
 

חברים מוועד המושב סיפרו לי כי שכנים לגבעה פלשו למקום ולמרות היותו שטח ציבורי עשו בו כשלהם. רק לאחר התערבות בית המשפט שוחררה הגבעה ומה שנראה במקום אלו הן תוצאות הפינוי.
 

הסיום האופטימי של הפרשה לדברי חברי הוועד הוא יישום תכנית שיקום ושחזור לגבעה. בימים אלה מכין אדריכל את התכנית ובסיוע המועצה לשימור אתרים יהפוך המקום לאתר מבוקר.

 

מילים: נתן יונתן
לחן: שלמה ארצי
במאי: ירון שילון
אנימציה: גיא חן

 

Please reload