"המסע לא עמד מלכת..."

08.04.2017

טיול "השומר הצעיר" למצדה ועין גדי, פסח, 1942

 

הפעם תעסוק הרשימה באזכורו של אסון כבד שפקד את הישוב בארץ בדיוק לפני 75 שנים, במהלך ימי הפסח של שנת 1942. האירוע הקשה התרחש במוצא נחל ערוגות לים המלח, שנכלל כיום בשמורת עין גדי.

 

טרם שאספר על אשר קרה במקום, אתייחס בקצרה לאזור זה, לחופו המערבי של ים המלח.
במרכזו הר המצדה שטיפוס לפסגתו הייתה משאת הנפש של הנוער החלוצי הישראלי.
דבר מוזר קרה לאתוס מצדה. ככל שההגעה אליו הפכה להיות נוחה ומהירה, מקומו כסמל וכמופת בחזון הציוני הלך ופחת. הגעה למצדה כבר אינה תעודה של בגרות אצל חניכי תנועות הנוער, מה שבעבר הלא רחוק היו מטרה וערך.

 

סיפור מצדה זכה בתולדות ישראל במשך דורות להתייחסות מועטה. אולי מפני שאינו מופיע בכתבי הקודש כי אם רק בספרו של יוסף בן מתתיהו. העובדה היא שהסיפור לא היה ידוע לא בחברה הדתית ולא בתנועות החילוניות.  

המושג "מצדה" לא הופיע כשם וכסמל בפעילות של התנועה הציונית, בעוד ששמות ומושגים אחרים הופיעו רבות ככותרות לקבוצות, למבצעים, לגרעיני התיישבות, לספרים וגם למוצרים תעשיתיים.
משך שנים אזור ים המלח, עין גדי ומצדה נחקרו בידי גיאולוגים, היסטוריונים וארכיאולוגים. נוסעים שפקדו את המקומות כתבו אודותיהם, אבל זה לא גרם לעניין רב בציבור.

 

בשנות ה-20 של המאה הקודמת, החלוצים שיצאו למדבר יהודה למסעות וטיולים היו בני נוער, ביוזמה עצמית. תנועות הנוער בארץ היו בשנותיהן הראשונות ולא הייתה בידן היכולת לארגן ולממן טיולים לאזור מדבר יהודה וים המלח. בהמשך "גימנסיה הרצליה" הוציאה את תלמידיה לאזור ותלמידי הסמינר למורים מירושלים סובבו את הים. טיולים צנועים אלו הפיצו את זרעי הרעיון בשטח וכשהם נבטו הקרקע הייתה מוכנה לצמיחה.

 

את הדחיפה המשמעותית להחייאת אתוס מצדה נתנו שני פרסומים. הראשון - תרגומו לעברית של נ. שמחוני לספרו של יוספוס פלביוס "מלחמות היהודים". השני הוא הפואמה "מסדה" של יצחק למדן.
שני ספרים אלו פורסמו בשנים 1923- 1927 והביאו בעקבותיהם לגל של התעניינות ועיסוק בסיפור המרד הגדול, מאבק מצדה והסיום הטראגי.

עם ההתעוררות הלאומית, הציבור היהודי באירופה ובארץ ישראל היה צמא לסמלים ולאנשי מופת וראה בנושא זה פלטפורמה ראויה לפעילות חברתית וציונית.

אין ספק בכך שהאיש שפעל יותר מכל להעלאת נושא המצדה לסדר היום הציבורי היה שמריה גוטמן, איש קבוץ נען. גוטמן דחף את תודעת מצדה תחילה כמטייל וכמדריך בנוער העובד ובהמשך כארכיאולוג חוקר. לראשונה הגיע גוטמן למצדה עם מספר חברים בשנת 1933. ההכרות עם המקום והחיבור לסיפור ההיסטורי הביאו אותו להכרה כי יש כאן ערך חינוכי בעל משמעות, שיש לטעת אותו בנוער לקראת המאבקים הצפויים לו בעתיד.

 

בתוקף תפקידו בהנהגת "הנוער העובד", חרף האיסור שהטיל השלטון הבריטי על טיולים לנגב ולים המלח, הוא אירגן במהלך שנות השלושים מספר קטן של טיולים לאזור. הטיולים היו למדבר יהודה, לים המלח וחלק אף הגיעו למצדה. חלקם של הטיולים היוו מסווה לניסויי נשק ואימוני שדה של אנשי "ההגנה" וארגונים אחרים.

 

שמריה גוטמן מרצה בפני המטיילים על רקע הנוף מההר. צילום: דב מייזל

 

 

כיום, כאשר אזור ים המלח מרוצף בכבישים ובטיילות, קשה להבין כי עד שנות החמישים לא היה כביש סלול בנמצא. האפשרויות להגיע לעין גדי, מצדה וסדום היו בכביש עד קליה בצפון, שם היה מפעל האשלג הצפוני ומשם בשייט סירות עד למפעל הדרומי בסדום.

 

אפשרות נוספת הייתה ברובה רגלית. נסיעה בתחבורה ציבורית ערבית לבית לחם, חברון או לאחד הכפרים הממוקמים על קו פרשת המים ומשם ירידה באחד מערוצי הנחלים היורדים מזרחה לים המלח.

 

תלמידי בית-הספר "גימנסיה הרצליה" בגבעות החוואר, מצדה. 18.3.1934 
צילום באדיבות ארכיון יד בן צבי

 

 

מפלס פני הים היה גבוה בכמה מטרים ממצבו היום ובמספר מקומות המים נשקו להרים. הליכה לאורך הים הייתה כרוכה בעליה וטיפוס, מה שהפך אותה לקשה ביותר ונדרש לכך מאמץ עילאי.

אירוע טראגי שגרם אף הוא לירידה בהיקף תנועת המטיילים היה מותה של חניכה בעת עליה למצדה בקיץ 1934 במסגרת טיול של "המחנות העולים".

 

כל זה היווה הקדמה למסורת טיולים שהלכה וגברה בתחילת שנות הארבעים. תנועת "הנוער העובד" הייתה החלוצה בהוצאת חניכים לטיולים לאזור. אחריה היו "המחנות העולים" ו"השומר הצעיר". הפלמ"ח, עם הקמתו, ארגן למגויסיו מסעות למדבר יהודה וים המלח וכמובן עליה למצדה. את האות והדחיפה לחידוש טיולי ים המלח נתנו שמריה גוטמן ושמעון פרס במסע שארגנו ב-1941. משתתפי מסע זה הם שהובילו בשנים הבאות את תנועות הנוער אל חבל זה של ארץ ישראל.
 

 

חברי תנועת "הנוער העובד" מלווים באנשי מחלקת הסיירים של הפלמ"ח. צילום באדיבות ארכיון יד בן צבי
* להגדלה יש ללחוץ על התמונה *
 

 

 

מכאן אנו מגיעים בסיפורנו לימי פסח 1942. תנועת השומר הצעיר אירגנה מסע לחניכיה במסלול חברון, מצדה, עין גדי, מפעל המלח בצפון ים המלח ומשם באוטובוסים חזרה לירושלים. יש לזכור כי באותם ימים לא היה ישוב יהודי באזור חוץ ממפעל המלח בצפון ושלוחתו בסדום, כאשר הקשר ביניהם היה בשייט.

 

המטיילים היו בני נוער בגילאים 17-16 שהגיעו מכל חלקי הארץ. הקבוצות הגדולות היו מקיני התנועה בחיפה, בתל אביב, בפתח תקווה ובירושלים. סה"כ היו  156 בנות ובנים מלווים במדריכים, בעוזרים ואחות שנשאה תיק עזרה ראשונה. את הטיול ריכז צבי אטקין מקבוץ חצור.

ראוי לציין כי את החניכים מפתח תקווה הדריך צעיר מרשים בשם נתן קליין, אותו זכינו להכיר כעבור כמה שנים כאחד מגדולי המשוררים העבריים - נתן יונתן.

 

הקבוצה הגיעה בתחבורה ציבורית ערבית לכפר יאטא בסמוך לחברון. לאחר ששכרו במקום ארבעה גמלים עם בעליהם לצורך הובלת הציוד הכללי, יצאו לדרך מזרחה לכוון המצדה. הטור הגיע ליעדו בשעות הערב ואז גילו שאנשי "הנוער העובד" הקדימו אותם והם נמצאים בפעילות על ההר.
 

 

טיול פסח 1942 של "הנוער העובד" למצדה

* להגדלה יש ללחוץ על התמונה * 

 

 

ה"שומרים" התארגנו ללינת לילה, עם אור ראשון טיפסו על המצדה ופגשו על פסגתו חברים ומכרים מקבוצת "הנוער העובד". מתוך הבנה ומראייה אחראית העמיד מרכז "הנוער העובד" שני מלווים שיחזקו את אבטחת טיול השומר הצעיר, שלדעתו לא הייתה מספקת.
 

לאחר שהקבוצות נפרדו שהו אנשי "השומר הצעיר" על ההר וקיבלו הדרכה על הרקע למרד, סיפור חייהם וסופם של אנשי מצדה, תוך התייחסות למימצאים הארכיאולוגיים שחלקם ניכר בשטח.
בשעות אחה"צ התחילה הירידה מההר וההליכה צפונה לעין גדי. אל נחל ערוגות, שהשפך שלו מהווה חלק מנאת המדבר, הם הגיעו לקראת אור ראשון של יום המחרת.

 

המאמץ הפיזי המרוכז נתן את אותותיו במטיילים והם התארגנו לשינה שהסתיימה לקראת הצהריים. בשעות שלאחר מכן הם טיילו ובילו בנחל ובגבי המים שסביבתו.

צוות המדריכים תכנן את המשך המסע ביום המחרת מתוך ידיעה שמחכה להם הליכה קשה. כזכור, בחלק מהדרך ים המלח הגיע עד למרגלות ההר והיה צורך לטפס ולסטות מהשביל הקל יחסית כך שהדרך הייתה מפותלת ומתישה. הוחלט להעיר את החניכים בשעה שתיים לפנות בוקר כדי להקל על ההליכה ולנצל את השעות הקרירות של היום.

 

לקראת השעה שתיים לפנות בוקר של יום ה-9 באפריל, ימי חוה"מ פסח תש"ב (1942) התחילה ההשכמה ונעור המחנה. החניכים ארגנו את ציודם והקבוצות נערכו ליציאה. לצורך תאורה והפגת הקור הדליקו מדורה וחניכים נקבצו סביבה. מאחר ולא היה חומר בעירה די הצורך זרקו למדורה כל חומר דליק, בין היתר שיחים יבשים ששמשו מצע שינה לאחד המלווים.
 

בנקודת זמן זו אירע האסון. מאוחר יותר הסתבר כי בתוך ערימת הזרדים הוסתרו שני רימוני יד שנועדו לאבטחת המטיילים. הפיצוץ היה מיידי, קטלני ונוראי. עם שקיעת האבק והעשן התגלתה תמונה איומה. נמנו 7 חללים, 6 חניכים ומלווה. לאחר מספר ימים מת מפצעיו חניך נוסף, כך עלה מספר הנספים ל-8.
 

האחות המלווה, רות פרידמן, עשתה רבות לעזרת הפצועים. היא עברה במהירות מפצוע לפצוע ולמרות הציוד הדל שהיה ברשותה היא הצליחה להציל חיי אנשים. בהוראת האחות רוכזו הנפגעים במקום מוצל ונוח יותר לטיפול. חניכים חולקו לקבוצות ועלו על גבעות שולטות על מנת להזעיק עזרה מספינות ששייטו לאורך ים המלח. בכל הסביבה לא היה ישוב או מחנה אליו ניתן להגיע, כמו כן לא הייתה דרך מעבר לאורכו של הים.

 

בהחלטת הנהגת הטיול יצאו שני מלווים בהליכה חפוזה לכוון המפעל בקליה, מרחק של כ-60 ק"מ. הדרך שהם עשו הייתה קשה ומתישה. הם חוו ניסיון שוד ולאחר 9 שעות הגיעו לקליה.
באפיסת כוחות הם מסרו את המידע בכתיבה על דף מאחר והמאמץ הממושך מנע מהם לדבר.

 

מסתבר שהמידע על האסון הגיע למפעל קודם לכן. אחת מחוליות החניכים שהוצבה במקום שולט על הסביבה הצליחה ליצור קשר עין עם אחת מסירות המפעל. אותה סירה התקרבה לחוף סמוך למקום האסון ואז העבירה למפעל בקליה מידע אודות האסון באמצעות מכשיר הקשר שהיה ברשות אנשיה.

 

עם התקבל הידיעה הורה מנהל המפעל, משה נובומויסקי, לרופא במקום לצאת מיידית לזירת האסון, לארגן את העזרה הרפואית ואת הפינוי בספינות המפעל, אשר נשלחו גם מקליה וגם מהמפעל הדרומי בסדום.

 

מרגע התקבל המידע ועד ההגעה לשטח עברו כשעתיים. הטפול בפצועים והשייט חזרה ארכו כשעתיים וחצי. בהמשך הגיעו משתתפי הטיול גם הם בסירות המפעל לקליה, שם התקבלו בחום והעמידו לרשותם מקומות לרחצה, למנוחה וכמובן ארוחה חמה.

 

במקביל לפינוי ההרוגים, הפצועים והחניכים מהשטח, הועבר לירושלים סיפור האסון. מד"א הוציא לקליה מספר אמבולנסים והנהגת התנועה שלחה אוטובוסים. סה"כ הועברו 15 מטיילים פצועים לבתי החולים "הדסה" ו"שערי צדק".

 

לכל המעורבים בארגון הטיול ובפעולות הסיוע לאחר האסון היה ברור כי המשטרה הבריטית תרצה לחקור את המקרה - מה עושה קבוצת נוער גדולה באזור אסור ומה גרם למותם ופציעתם של בני נוער באזור רחוק ממקום ישוב. מסיבה זו נשלחו מייד המלווים נושאי הנשק רגלית מעין גדי לקבוץ רמת רחל בקרבת ירושלים. החניכים התבקשו להכחיש כל ידע בשפה האנגלית. במקביל, אנשי הנהגת הישוב דויד הכהן ואבא חושי, ששמרו על קשר רצוף עם המשטרה הבריטית, עזרו לאנשיה "להשתכנע" כי לא ידוע מי העז לשאת רימונים וכי מאחר והאירוע התרחש במקום רחוק אין טעם בהמשך החקירה.

 

האסון בעין גדי עורר תגובות קשות ברחבי הארץ. כזכור, התקופה היא ימי אפריל 1942 כאשר מלחמת העולם השנייה נמשכת בכל עוצמתה. לישוב היהודי בארץ התחילו להגיע ידיעות על רצח העם היהודי. בצפון אפריקה התקדם הצבא הנאצי בפקודו של רומל, והייתה קיימת אפשרות ריאלית לכיבוש א"י על ידי הצבא הגרמני. התחושה בציבור הייתה ממילא קשה ודואגת.

 

אל תוך אוירה זו נפל דבר האסון. תוך ימים ספורים גאה גל עכור נגד תנועות הנוער ובעיקר "השומר הצעיר" על כך שעודדו בני נוער לסכן את נפשם בטיולים ובפעילוית מיותרות.

גל "האנטי" היה מלווה במאמרים ובמחאות. במספר מקומות אסרו על נציגי התנועות להיכנס לבתי הספר.

אלה היו ימים לא קלים לחניכים ומדריכים. האווירה הקשה החלה להתפוגג בחודש יולי אותה שנה כאשר הגנרל מונטגומרי, מפקד הכוח הבריטי, בלם את הצבא הגרמני בקרב "אל עלמיין" והמזרח התיכון ניצל מכיבוש נאצי וכל תוצאותיו הנוראיות.

 

כרזה בעיצובו של דן אמיתי, 1943. באדיבות ארכיון השומר הצעיר – יד יערי

 

 

 

מדריך הקבוצה מפתח תקווה, נתן קליין, עם מדריכי תנועה נוספים, יצאו שנה לאחר האירוע למקום האסון, קיימו טקס זיכרון והקימו גל עד. את הכיתוב עליו ניסח המדריך שזכה להכרה בשמו - נתן יונתן ומשולבים בו שמות הנופלים. ואלו הם הדברים:
 

"עובר אורח דום!
כאן נפלו בעליית השומר הצעיר למצדה, פסח תש"ב, הם פלסו נתיבות המסע לא עמד מלכת".

 

צילום: אתר "מכל מקום"

 

 

בשנת 1972, ביוזמת המטיילים ובני משפחות הנופלים ובהשתתפות בית ספר שדה עין גדי הוקם במקום אתר הנצחה המוכר למבקרים כיום. הוא עוצב ע"י האדריכל דן צור, שאחיו היה בין הנספים. לוח האבן עם שמות ההרוגים והנוסח הראשוני נקבע בחזית האנדרטה המעוגלת המציינת ומאזכרת ישיבה סביב למדורה, חלק מרכזי בפעולה של תנועת נוער.

 

 

צילום: אתר "מכל מקום"
* להגדלה יש ללחוץ על התמונה * 

 

 

כמה מילים אישיות בסיום הרשימה. ממש בימים הקרובים, ימי הפסח, מציינים 75 שנים לאסון הטיול. 3 מהנספים היו חברי סניף "השומר הצעיר" בפתח תקווה. הם וחברים נוספים בקבוצה, שלא נפגעו, היו חניכים של הורי ז"ל ב"משק הפועלות" במושבה. אני, שנולדתי מספר שנים לאחר האירוע, גדלתי עם הזיכרון הקשה ועם המורשת שחזרה ואפפה מדי שנה את ימי הפסח.
ביקור במקום, ימי החג הקרבים וציון 75 שנים למאורע, הביאו אותי לכתיבת רשימה זו.

 

 

Please reload