כביש לערבה יורד

כמו במקומות אחרים, גם בארצנו ישנם אזורים ומקומות שנוסעים ומטיילים פקדו אותם באופן שוטף והיוו ציוני דרך. דרכים, מקומות מעבר, חניונים ואתרים ששמותיהם ליוו סיפורי נוסעים לאורך ההיסטוריה, ומסיבות שונות ירדו מהמפות ושקעו אל עמקי הזיכרון הציבורי והנוסטלגיה האישית. "מעלה עקרבים" הינו דוגמא ישראלית כואבת וצרובה בזיכרון הציבורי והאישי של רבים מתושבי המדינה שחיו כאן במחצית השנייה של המאה העשרים.

הרצח "במעלה עקרבים" התרחש ב-17.3.1954. באירוע הנורא אעסוק בהמשך בפרוט, אך קודם לכן אפרוס את הרקע הגיאוגרפי וההיסטורי של המקום.

ראשית נשאל על שום מה זכה העקרב, שהוא רמש טורף השייך למערכת פרוקי הרגליים, להפוך למושג מוכר ושימושי הרבה יותר מדומיו? מה הביא לכך שהעקרב תפס מקום של כבוד בגלגל המזלות, לצד מושגים חיוביים ומועילים? ומה הביא את התנ"ך ומקורות יהודים אחרים להשתמש בעקרב כשם למקום ואף למושג בתחום הענישה - "אבי ייסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים". מאחר ולנו אין תשובה לכך, נפנה לשטח ונתייחס לנמצא ולממצא.

כבר בתנ"ך, בספרים "במדבר", "יהושע" ו"שופטים", צוין מעלה עקרבים כגבול יהודה. בתקופת החשמונאים, לאחר שיפוץ וחנוכת בית המקדש בשנת 165 לפנה"ס, יצא יהודה בראש צבאו כנגד האדומים ובני בריתם שזממו לפגוע בממלכה. צבא ישראל הנחיל להם מכה ניצחת והשתלט על מעלה עקרבים, שהיווה מאז ציון גבול עם ממלכת אדום.

במהלך שלטונם של הרומאים בארץ ישראל, בין יתר הדרכים שהם סללו ובנו ברחבי האימפריה, הם פלסו כאן, במאה השנייה לספירה, את המעלה. בשטח ניתן לראות בברור את המעלה הרומי באורך של 1,900 מטר. המעבר שימש את אורחות הסחר שהגיעו מחצי האי הערבי בדרכם אל נמלי הים התיכון ובחזרתן דרומה.

חוקרי הנגב והערבה יודעים להצביע על דרכי שיירות שנעו בערבה והותירו את רישומם בשטח. במעלה עצמו יש ממצאים כי נעשו עבודות תחזוקה במהלך ההיסטוריה, כך שניתן להתרשם שהמקום היה בשימוש לאורך התקופות.

העת החדשה באזור התחילה עם המנדט הבריטי על ארץ ישראל. לשלטונות היה אינטרס להוכיח ריבונות גם על הנגב והערבה והם מימשו את נוכחותם ע"י הקמת המשטרה הרכובה. בתקופה הראשונה לפעילותה היא עשתה את סיוריה בשטח ולאורך הצירים ברכיבה על גמלים. באותה עת גם הוקמו תחנות המשטרה המוכרות לנו כיום בשובל, בממשית ובעין חצבה. כאשר עברו הסיורים לכלי רכב ממונעים שופרו הדרכים וגם מעלה עקרבים הוכשר לראשונה למעבר כלי רכב.

מעלה עקרבים (צילום: זאב גרוס) מפת האיזור

במהלך איסוף החומר לרשימה, פגשתי בהרצאה מצולמת שנשא חוקר א"י אבי נבון, איש קיבוץ להב, תחת הכותרת "מבצע מפרץ". נבון מתאר בהרצאתו סקר מקיף שערך הצבא הבריטי בערבה ב-1947. מטרת הסקר הייתה לבדוק מעבר רכב ושינוע לוגיסטיקה מהנמל הקטן בעקבה לכל המזרח הקרוב, זאת אם ימומש איום מצרי ובריטניה תאלץ לעזוב את מצרים. הסקר נעשה ע"י אנשי צבא והיה מיועד לצרכיהם. יש בו ירידה לפרטים וחישובים מדוקדקים אודות עומסי תנועה בדרכים, שעות נהיגה, עמידות מעברים ועוד, והציע כמה נתיבי תנועה. הדרכים למרכז א"י אמורות היו לעבור דרך מעלה עקרבים והמעלה אמור היה להיבנות ולהיסלל לפי צרכים אלו. בפועל הבריטים נשארו במצרים עד אמצע שנות החמישים, כך שהסקר המעניין נשאר במגירה עד שנחשף בידי אבי נבון.

מאחר שהתכנית הבריטית לא הגיעה לכלל ביצוע בציר כורנוב, מעלה עקרבים ועין חוסוב, לא התנהלה כאן תנועה סדירה עד שלהי מלחמת העצמאות.

במלחמת העצמאות, לפני "מבצע לוט", נבדקה דרך יבשתית לסדום באמצעות מעבר במעלה עקרבים ונמצא כי ניתן להשתמש בה. ב- 25.11.48 עברה בדרך יחידה מחטיבת "הנגב". לאחר כמה חודשים, במבצע "עובדה", יצאו חטיבות "הנגב" ו"גולני" לממש את החלטת הממשלה לשליטה בנגב ובערבה ועד מפרץ אילת. ב-7.3.49 עברה חטיבת "גולני" במעלה עקרבים, בדרכה דרומה. כוח נוסף עבר במעלה ופנה לכוון סדום וממנה צפונה, כחלק ממבצע "יצוב" לכיבוש אזור עין גדי.

בשנותיה הראשונות של המדינה, אילת היתה ישוב קטן שמנה כמה מאות תושבים. הם חיו במקום בתנאים חלוציים ובתחושת שליחות. לצידם צה"ל החזיק במקום יחידות חי"ר וחיל הים לשמירת הריבונות ולאבטחת התושבים. האזרחים ואנשי הצבא חיו בהרמוניה ושיתוף פעולה ובהמתנה למימוש החלטת הממשלה להפוך את אילת לעיר נמל ולמוקד תיירות.

התנועה לאילת וממנה עברה בתוואי הדרך ההיסטורית מב"ש דרך כורנוב- ממשית, מעלה עקרבים, עין חוסוב-חצבה ומכאן דרך הערבה לאילת. צירי התנועה דרך מצפה רמון או צומת הערבה לא היו קיימים עדיין.

באותה תקופה, שלטונה של מדינת ישראל בחלק זה של הנגב והערבה לא התקבל "באהדה יתרה" על ידי התושבים הנוודים שחיו מצידו המזרחי של הגבול- ירדן, ומצידו המערבי המצרי. המעבר החופשי של שכנים אלה הביא לתקריות ויצר מתח בטחוני קבוע.

לאחר שסקרתי בתמציתיות את הרקע ההיסטורי והגיאוגרפי של הדרך לאילת וחזרה, אנסה לטפל ברגישות המירבית בסיפור הטראגי של נסיעת אוטובוס "אגד" מאילת לתל אביב, נסיעה שלא הגיעה ליעדה כתוצאה מתקיפה ורצח נוסעיה בראש מעלה עקרבים.

רצח זה, שהחודש אנו מציינים 63 שנים להתרחשותו, לא נשכח ולא נמחק מהתודעה הציבורית. בשיחות שקיימתי במהלך הכתיבה ביציאה לשטח, בפגישות עם תושבים ומטיילים, עדיין נשמעת ומורגשת הצלקת הצורבת שהשאירה תקיפת הטרור הרצחני.

כבר בשנת 1951 חנכה חברת אגד את הקו לאילת. האוטובוס, בדרכו דרומה מתל אביב, אסף נוסעים בכמה תחנות ודרך באר שבע ,כורנוב ומעלה עקרבים ירד לערבה והדרים לאילת. הדרך הייתה צרה, משטח הכביש גבנוני והנסיעה נמשכה לאורך יום שלם. אגד ציוות לנסיעה שני נהגים שעשו את הלילה באילת ועם בוקר יצאו מאילת עם נוסעים בדרכם צפונה.

כך גם היה בבוקר 16.3.1954. אלא שהפעם היו שתי תוספות נעימות. אילת חגגה באותו יום 5 שנים להיווסדה. לכבוד האירוע הנהג הראשי, אפרים פירסטנברג, צרף לנסיעה את משפחתו - רעייתו חנה וילדיו חיימקה ומירי ואנשי אגד קישטו את חזית האוטובוס בברכת החברה לתושבי אילת בחגם.

הירידה דרומה הייתה שגרתית ולא נרשמו אירועים מיוחדים באוטובוס או במסלול הנסיעה. ביום המחרת, ב-17.3.1954, בשעות הבוקר, יצא האוטובוס לדרכו, חזרה לתל אביב, כאשר כרזת הברכה עדיין הייתה תלויה בחזית הרכב. התנועה התנהלה כסדרה. היו באוטובוס 11 נוסעים, בהם שני הנהגים וארבעה חיילים מלווים. בפיתולי המעלה נהג את האוטובוס קלמן עשרוני ואילו שותפו אפרים פירסטנברג ישב בקדמת האוטובוס בחברת רעייתו וילדיו והסביר לנוסעים על תוואי הדרך ומראות הנוף.

חיילי האבטחה היו ישובים בכמה ספסלים כאשר נשקם היה מונח על המדפים מעל, ששימשו להנחת תיקים ומזוודות. עם הגעתו של האוטובוס לרום המעלה, בקרבת עמוד הציון של חיל ההנדסה, נפתחה עליו אש תופת. על פי התחקיר לקחו חלק בירי 12 רוצחים.

הנהג עשרוני, למרות פציעתו, הצליח לבלום את התדרדרות הרכב כאשר הצמיד את חלקו האחורי לקיר האבן. החיילים לא הצליחו להגיע אל הנשקים. וכך, להוציא את 2 ילדי פירסטנברג, מירי וחיימקה ועוד שתי נוסעות, מצאו כולם את מותם.

הילדה מירי ניצלה הודות לחייל שסוכך עליה בגופו ונהרג. לאחר שהרוצחים וידאו הריגה ויצאו מהאוטובוס נשמע הילד חיימקה קורא לאחותו. אז חזר אחד הרוצחים, ירה בילד ופצע אותו קשה. הוא נשאר נכה ובתרדמת עד מותו בשנת 1986. שתי הנוסעות הפצועות נותרו הלומות ומדממות על מושביהן. הילדה מירי, היחידה שלא נפגעה, ישבה ליד אביה המת משך שעות עד להגעת הסיוע.

אוטובוס אגד בזירת האירוע. צילום: יהודה איזנשטרק. באדיבות ארכיון המדינה

לאחר פרק זמן לא ידוע הגיע למקום רכב צבאי ועליו שלושה חיילים. המראה שנגלה לעיניהם והפחד שמא הפוגעים עדיין בסביבה הקרובה, גרמו להם לברוח מהמקום מבלי לנסות לסייע. הם הגיעו לבסיסם בבאר שבע ודווחו למפקדיהם על מה שראו בשטח. יותר מאוחר הועמדו לדין על התנהגותם וריצו תקופות מאסר.

רק כשהאוטובוס לא הגיע בשעה היעודה לתחנת באר שבע הבין האחראי במקום שקרה "משהו" בדרך. למרות ההתארגנות המהירה, כוח הסיוע הגיע למקום הטבח רק לאחר כארבע שעות. בפרק זמן זה כלולה הנסיעה עד לבאר שבע שאורכה שעה וחצי, ההתארגנות והנסיעה למקום האסון. כל אותו הזמן הילדה מירי נמצאה בסמוך לגופת האב. הנשים הפצועות ואחיה הפצוע נשארו במקום מושבם.

כוחות החילוץ פינו את מירי מיידית לביתו של מנהל התחנה בבאר שבע, שהיה גם ידיד המשפחה. למחרת היא הועברה לבית הסבתא והסבא בת"א. הפצוע קשה חיים ושתי הפצועות קל יותר הועברו לבית חולים. גופות הנרצחים, שרובן נמצאו בתוך האוטובוס, נאספו והועברו לבסיס צבאי. למחרת בבוקר, בהוראת רוה"מ משה שרת הגופות הושבו לשטח, פוזרו סביב האוטובוס וצולמו מכמה כיוונים, הכל כדי להפיץ בעיתונות העולם את מראה הזוועה. לאחר מכן נאספו הגופות שוב והועברו לקבורה.

זירת האירוע. יומן כרמל 26.3.1954 . באדיבות ארכיון המדינה (הסרטון המקורי ללא סאונד)

עד כאן סיפור הטבח במעלה עקרבים, אירוע טראגי שחקוק עמוק בתודעה הישראלית ומעורר בה כאב גם כיום. עתה אנסה לעקוב על מה שקרה בחקירת האירוע ובחיפוש אחר הרוצחים ושולחיהם.

מאז חתימת הסכם שביתת הנשק עם ירדן בתום מלחמת העצמאות היווה הגבול המזרחי של ישראל קו ארוך ובעייתי. נותרו סוגיות שההסכם לא פתר ומאידך נוצרו חיכוכים בעקבות קו הגבול החדש. לכן, מיד לאחר האירוע, התקבעה ההבנה כי החוליה שפגעה באוטובוס הגיעה ממלכת ירדן ואף זכתה לסיוע מצבאה. כידוע, לאורך שנות החמישים היו תקריות רבות מסוג זה ואחריהן - תגובה ישראלית שקיבלה את השם "פעולת תגמול". בדיעבד, עם חשיפה של מסמכים שהיו חסויים משך שנים, התקבלה תמונה קצת יותר מאוזנת. ניראה שגם צה"ל יזם היתקלויות שהיו כורח בל יגונה ומנגד פיקוד הלגיון הירדני פעל למניעת הסתננויות ופעולות חבלה ורצח בתחום ישראל.

מעקב הגששים אחרי הרוצחים במעלה עקרבים לא הצליח לאשש את ההנחה כי המפגעים הגיעו מירדן. חיל המודיעין היה חלוק באותה תקופה בשאלה האם מפקד הצבא הירדני, גנרל גלאב, פעל כנגד ההסתננויות או התעלם. מה שהסיר את החשד מהצבא הירדני בהמשך היה שיתוף הפעולה שלו בחקירה. המודיעין הירדני הפעיל סוכנים בכפרים לאורך הגבול ועצר חשודים ששמותיהם נמסרו ע"י נציגים ישראלים בוועדת שביתת הנשק. כל זה לא הביא לקצהו של החוט בפתרון התעלומה.

במקביל לכך, הלכו והצטברו ידיעות כי כנופיה מבני אחת החמולות של שבט עזזמה, ששהתה ופעלה בתחום מצרים וכינתה את עצמה "היד השחורה", היא שביצעה את הפשע. החקירה שהתרכזה בכנופיה קיבלה חיזוקים כאשר תעודות זהות של הנוסעים התגלו ברצועת עזה ולישראל הגיעה עדות על קצין מודיעין מצרי שהתפאר בכך שסייע לכנופיה. הסתבר שלאנשי הכנופיה היה עניין לפגוע בישראלים לאחר שלטענתם צה"ל פגע בהם. אין בידי מידע על המצוד שהתנהל אחר הכנופיה, ששמות חבריה היו מוכרים לכוחות הביטחון. כעובדה, הנושא לא הוסר מסדר היום והמרדף נמשך. מה שפורסם וידוע לציבור הוא כי מנהיג הכנופיה, סעיד אבו באנדק, אותר וחוסל ע"י חיילי סיירת שקד ב- 10.11.68.

במחצית שנות החמישים ישראל הצעירה הייתה נתונה במצב פנימי ובינלאומי קשים. רצח מעלה עקרבים הנחית מכה נוספת על המורל הירוד ממילא של הציבור. מנהיגות המדינה עשתה רבות לשיפור המצב. עדות לכך נמצאה בפנייה של רוה"מ משה שרת למשורר יעקב אורלנד ולמלחין מרדכי זעירא בבקשה שיוציאו תחת ידם שיר שירומם את מצב הרוח בפורים, אשר חל כמה ימים לאחר המקרה.

בקשתו של שרת נענתה ואנו זכינו בשיר "שמח":

"אם גם ראשנו שח ועצב סובבנו

הבה נתלקח מהשמחה שבנו..."

מלי ברונשטיין ועוזי מאירי - "שיר שמח"

רצח נוסעי האוטובוס עורר גלי זעם הן בציבור הרחב והן בהנהגה. נשמעו קריאות למעשי גמול ובישובים שנקראו אז "ספר" פשטו שמועות שווא, אשר עוררו גל של דאגה וחשש ושיבשו את חיי התושבים.

צה"ל דאג לתגבר את השמירה ואת נוכחותו, דבר שהביא בהמשך לרגיעה.

התחבורה לאילת וממנה המשיכה להתנהל דרך מעלה עקרבים, בליווי אבטחה של מאבטחים בתוך הרכבים וכלי רכב צבאיים שליוו וסיירו במקומות הרגישים לאורך ציר הנסיעה. תקופה זו של חוסר בטחון נמשכה עד "מבצע סיני", אחריו שקטו הגבולות לתקופה ארוכה.

לוחמי פלוגה ב' של חטיבת הצנחנים מלווים שיירות לאילת, 1954. באדיבות אתר "הצנחנים בעשור הראשון" (להגדלה לחצ-י על התמונה)

"מעלה העצמאות" נפרץ כבר בשנת 1953 ע"י חיל ההנדסה. הוא אפשר את סלילת הכביש החוצה את מכתש רמון, מבאר שבע, דרך ירוחם, מצפה רמון ודרומה לאילת. עם השלמת סלילת הכביש, המוכר ככביש 40, עברה התנועה לציר זה והותירה את מעלה עקרבים כאתר טיולים.

ציר התנועה דרך מצפה רמון הפך לציר המועדף על הנוהגים דרומה. ברור היה למתכננים כי יש לטפל בסלילת כביש נוח ובעיקר בטיחותי שיוביל את התנועה הגוברת לאילת, אשר הפכה במהירות מישוב קטן לעיר תיירות ולנמל הדרומי של ישראל. בתחילה שופר הכביש מבאר שבע לדימונה ובהמשך, במבצע הנדסי מורכב, נסלל המשכו של הכביש עד לסדום (כביש 25). עם סיום סלילת כביש הערבה (90) מאילת לצומת הערבה, שם הוא פוגש את כביש 25, מרבית התנועה לאילת וממנה מתנהלת בנתיב זה.

לאחרונה עשיתי את דרכי דרומה דרך כביש 227. ירדתי את מעלה עקרבים והתרשמתי מנופו ומהודו. בתחתית המעלה פגשתי בעשרות בני נוער על מוריהם ומדריכיהם שטיילו ולמדו את סביבת המעלה "ברגליים". בהחלט מחזה משובב וראוי לספרו בסיום הרשימה.