שדה שבעמק

בפרק זה של אתר "מכל מקום" אתמקד בשלוש התרחשויות שונות, כולן ארעו בעמק יזרעאל בשלושה העשורים הראשונים של המאה הקודמת, ובסופו של דבר כולן משתלבות אחת בשניה.

עמק יזרעאל באותן שנים היה דל בתושבים. בשוליו, במורד הגבעות, היו מרוכזים כפרים ערביים ומספר חמולות בדואיות חיו ביינות לנחלים והביצות במרכז העמק.

מפעל הפיתוח הראשון שהעיר את העמק מתנומתו היה פרויקט הנחת מסילת הרכבת שזכתה בהמשך לשם רכבת העמק. זו הייתה שלוחה של הרכבת החיג'אזית שהסיעה עולי רגל מוסלמים לערי הקודש מכה ומדינה בחצי האי ערב.

המסילה הונחה מדרעה שבסוריה דרך צמח, בית שאן, עמק יזרעאל בואכה חיפה. עבודת ההנחה ארכה כשלוש שנים והיא נחנכה בשנת 1905.

לימים תפסה המסילה מקום של כבוד בתרבות ובהווי של הארץ, אבל קודם לכל שימשה עורק חיים להתיישבות היהודית בעמקים יזרעאל, בית שאן והירדן. יש לציין כי בעצם ימים אלו חודשה המסילה והושמשה בקטע בית שאן - חיפה.

תחנת "השדה" על קו רכבת העמק ( צלם לא ידוע. באדיבות: ארכיון המדינה)

רכישת קרקעות גדולה בעמק התבצעה ע"י יהושע חנקין בשנת 1909. רכישה זו איפשרה את ראשית ההתיישבות היהודית בעמק יזרעאל. חנקין, כנציג "המשרד הארץ ישראלי", במימון הקרן הקיימת לישראל ובהשתתפות "בנק אנגלו-פלשתינה" רכש מידי האפנדי הביירותי סורסוק שטח סביב הכפר הבדואי "פולה", סה"כ 9600 דונם. בהמשך נקנו עוד 1000 דונם ביוזמה פרטית של אגרונום יהודי אמיד יוצא רוסיה בשם אליהו בלומנפלד.

אל בלומנפלד הצטרפו מספר משפחות בעלות אמצעים והם הקימו באזור של העיר עפולה דהיום כמה משקים חקלאיים. בסמוך להם הוקמה שכונת צריפים למגורי משפחות של בעלי מקצוע שהועסקו במשקים החקלאיים. מאוחר יותר תגיע למקום ותצטרף אל התושבים קבוצה של אנשי השומר וצעירים חלוצים שחיפשו את עתידם בעמק.

ההתיישבות החלוצית הראשונה בעמק יזרעאל, או כמילות השיר - ב"ארץ תפארת", הייתה חוות מרחביה. היא הוקמה בשנת 1911, על שטח בן 3500 דונם, זאת עפ"י החלטת הקונגרס הציוני ה-9 וחזון אופנהיימר (סוציולוג יהודי נודע שהגה רעיון של התיישבות שיתופית) ובברכתו של הרצל, יו"ר הקונגרס.

הצריף הראשון במרחביה, 1911 (צלם לא ידוע. באדיבות: ארכיון הצילומים של קק"ל)

החווה הוקמה במרכז העמק, טרם הקמת עפולה וטרם הקמת המושב מרחביה. זו הייתה קואופרציה של משק משותף ושכר לחברים בהתאם לתרומתם. החווה פעלה במקום במהלך מלחמת העולם הראשונה. בתקופה האחרונה של החווה התגוררו במקום בני הזוג מאירסון, כאשר הגברת מוכרת לנו בהמשך כגב' גולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל.

לאחר כשלון הקואופרציה הוקם במקום מחנה הכשרה לעולים וב-1929 נוסד קיבוץ מרחביה.

תושבי האזור היהודים, על מיגזריהם השונים, בעלי המשקים האמידים, משפחותיהם של בעלי המקצוע, חבורת אנשי "השומר" וכמובן אנשי הקואופרציה חוו תלאות וסבל עד פרוץ המלחמה. מוזר הדבר בעיני כי התיישבות ראשונית זו נמחקה מקורות עפולה. בפרסומים על תולדות העיר, בירת העמק, מסופר רק משנת 1925 ואילך.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גבר הלחץ של השלטונות על התושבים. נטל המיסים הוכבד, צעירים גוייסו לצבא התורכי בכפייה, התושבים הוטרדו ע"י שוטרים תורכים בחיפושיה אחרי עריקים ותבואות וסוסים ובקר הוחרמו לצרכי הצבא. בנוסף לכל המכות הללו, חיילים ואנשי ממשל תורכים גנבו ושדדו רכוש לצרכיהם הפרטיים.

לאחר תאור הסביבה ותנאי החיים במקום, נפנה לפרק המספר על דו הקיום שהיה בין טייסת של חיל האוויר הגרמני-קיסרי לבין ההתיישבות היהודית הצעירה.

עוד לפני מלחמת העולם הראשונה ניסתה האימפריה העותומנית הנחלשת, או כפי שכונתה - "האיש החולה על הבוספרוס", להקים כוח אווירי להגנה על צרכיה במזרח ולסיוע במסע לכבוש תעלת סואץ. נעשו כמה ניסיונות, בעיקר כדי להרשים את הנתינים, אך בפועל לא הוקם חיל אויר אפקטיבי.

במהלך המלחמה, כחברה מובילה בגוש "מעצמות המרכז", זכתה תורכיה לסיוע משותפתה גרמניה הקיסרית. במסגרת שותפות זו הגיעו לארץ ישראל 5 טייסות גרמניות וביניהן הטייסת הבווארית 304.

מבצע הגעתן היה רב תלאות. המטוסים הגיעו מפורקים על קרונות רכבת עד אזור איסטנבול - שם הם הורכבו והוטסו לארץ תוך כדי אלתור וחיפוש מקומות נחיתה במסלול הטיסה "הארוך" (של פעם).

טייסת 304 הוצבה בעיראק אל מנשייה בדרום, בקרבת קריית גת של היום. במהלך המלחמה, עם התקרבות הצבא הבריטי מסיני לארץ ישראל, הותקף השדה וחלק ממטוסי הטייסת נפגעו.

אז התקבלה החלטה להעתיק את הטייסת לצפון הארץ והיא הוצבה במרכז עמק יזרעאל, בשטח בין עפולה דהיום לקיבוץ מרחביה דהיום.

"המובלעת" היהודית שבתוכה נחתה טייסת 304 כללה את ההתיישבות החלוצית שקדמה לעפולה ואת חוות הקואופרציה שקדמה לקיבוץ מרחביה.

הימים הם ימי הסתיו של שנת 1917. המלחמה התנהלה מזה שלוש שנים וסימנים לסיומה התחילו להופיע. נסיגת הצבא התורכי מסיני ומדרום הארץ הביאה לכך שבעפולה ובנצרת התרכזו מפקדות הצבא הנסוג, מלוות בקצינים ואנשי מקצוע גרמנים. נוכחותם של האחרונים נראתה חריגה ובלתי מתקבלת, אך ככל שנקפו הימים חלה התקרבות בין אנשי הצבא הגרמנים לבין המתיישבים היהודים, לתועלת ולשמחת שני הצדדים.

אני רוצה לציין פעילות שמשום מה לא זכתה להתייחסות הולמת בתולדות הארץ. באזור של עפולה הוקם במהלך המלחמה מחנה לאיכלוס פועלים מגוייסים. תפקידם היה לכרות עצים כתחליף לפחם להנעת הקטרים וכן לייצור אדנים למסילה. מי שמונה ע"י השלטון התורכי לעמוד בראש המפעל היה אברהם קריניצי, לימים ראש העיר של רמת גן.

גיוס למחנה עובדים זה הוכר ע"י הצבא כחיול לכל דבר. מאחר וחלה חובת גיוס על כל הצעירים בעלי הנתינות התורכית, רבים מבני הישוב הגיעו למחנה וזכו להיקלט במקום ע"י קריניצי. למרות התנאים הקשים והעבודה המפרכת, רבים מבני הישוב חבים את חייהם ליוזמתו ותעוזתו של אברהם קריניצי.

למינחת המטוסים ממערב לחוות מרחביה הגיעו סה"כ 12 מטוסים מסוג רומפלר. המטוסים חנו בשולי המינחת בתוך אוהלים מתאימים. המסלול עצמו היה שדה פתוח והשימוש בו היה תלוי בתנאי מזג האוויר. בימי גשם השדה הושבת. משימות הטייסת היו בעיקרן צילום ותצפיות וגיזרת הפעילות הייתה דרומה עד אזור באר שבע.

עם הגעת הטייסת הייתה הוראה לשכן את אנשיה בבתי חוות מרחביה. אנשי החווה הביעו תרעומת ובעקבות מו"מ הוחלט כי 2 מבנים יפונו ויועמדו לרשות הקצונה הגרמנית. ב-2 בתים יתגוררו משפחות עם ילדים והחיילים והחברים הרווקים יחיו בצריפים ובביתנים בחצר.

חיילי הטייסת בחצר מרחביה, 1918

הקמת אוהל ליד מנחת המטוסים

עם חלוף הימים הסתבר כי השכנות הכפויה הביאה תועלת לשני הצדדים. המטבח הצבאי רכש בחווה תוצרת חקלאית טרייה, דבר שעזר רבות לקופה המדולדלת של הקואופרציה. במקביל זכו החברים ובני משפחותיהם לטפול רפואי טוב במרפאת הטייסת.

מפקדת הטייסת, שהייתה בעלת השפעה במסדרונות השלטון התורכי, פעלה בכמה הזדמנויות לבטל גזרות שהיו עלולות להיות הרסניות על החווה אם היו יוצאות אל הפועל. כדוגמא - מפקד הטייסת התערב אצל הקאימקם של נצרת למנוע גיוס של 6 סוסים ממשק החווה.

מפקד טייסת 304, סרן פרנץ-יוזף ואלץ (ימין), עם מפקד נוסף רס"ן אדוארד המסקרק

יותר מאוחר אותו מפקד, ואלץ, פעל ועזר ברכישת פרדות מעודפי הצבא התורכי עבור החווה.

אנשי הטייסת, כמו אנשי מרחביה, היו אנשים צעירים בשנות העשרים לחייהם והרקעים התרבותיים של שתי האוכלוסיות היו דומים. הקשר הלך והעמיק והביא לקיום אירועים משותפים, מסיבות ריקודים ואף הקמת תזמורת משותפת. יודעי דבר ידעו לספר גם על מספר זוגות שנוצרו במהלך הפעילות המשותפת.

התזמורת המשותפת בחווה

אל לנו לשכוח כי סביב לבסיס הטייסת וחוות מרחביה התנהלה מלחמה נוראה ובאזור עפולה היא באה לביטוי במלוא כעורה. היה מחסור כרוני במזון, חיילים תורכים נסוגו מהחזית, חלקם פצועים, מגורשי תל אביב היו חסרי כל, הוסף לכך מגפת כולרה וגם להקות ארבה שהגיעו מדרום ועשו שמות בצומח.

כאוס זה התדפק על קירות מרחביה, התרבו מקרי הגנבות החקלאיות, השומרים נתקלו במארבים, היו פגיעות בנפש ואף רצח. למרות שעקבות הרוצחים הובילו לכפר סאלם לא הצליחה המשטרה התורכית לעצור את החשודים.

כאן, שוב, בא לביטוי וביתר שאת הקשר ההדוק שביין הטייסת לבין אנשי החווה. כשנודע ל מפקד הטייסת ואלץ על המקרה, הוא ארגן את הכוחות שבפקודו, כיתר את הכפר סאלם בכוחות רגליים מצוידים היטב ומעל לכפר חגו מטוסים. הצגת תכלית זו הייתה מושלמת. הרוצחים הוסגרו מיד לידי ואלץ והוא דאג להעבירם לקאימקם התורכי בנצרת.

להשלמת הפרק המבצעי של עלילות הטייסת בעמק ברצוני לשתף את הקורא במידע מצמרר. תוך חיפושי בהררי החומר הכתוב, מצאתי משפט המציין כי מפקד חיל האוויר של גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה ויד ימינו של היטלר - הרמן גרינג, שרת כטייס בטייסת 304 באותה תקופה ושהה עם חבריו במרחביה.

מידע זה מופיע בבלוג "סיפורי א"י מצבות מדברות 1850-1950". בלוג זה, העושה מלאכת קודש בלמידה ובכתיבה של היסטוריית ארץ ישראל, מהווה מודל למקצועיות ואמינות בכל הקשור למתפרסם בו. מאחר ואני נעזר בו רבות, כמו גם הפעם, אני מפרסם את הדבר ורואה אותו כאמין.

במורשת טייסת 304 אודות פעילותה בארץ ישראל, לעיסוק המבצעי נוספו שני תחומי פעילות. האחד, עליו סיפרתי - הקשר עם ההתיישבות היהודית והשני - שימוש במסילת הרכבת לצרכי תובלה ופיתוח תחום "נסיעות מיוחדות" לצרכים חברתיים ולנושאים אישיים.

סיפור "הקרונוע" (קטר רכבת עם מערכת הינע עצמאית) שלהלן זכה עם השנים ל"הורים מאמצים" רבים, לאגדות אודות פיתוחים של מערכות הינע דמיוניות ובעיקר רשימת נוסעים ארוכה שהצטופפה בתור לנסיעה.

לעניות דעתי, היחיד שסיפורו אמין הוא המהנדס ברוך קטינקא אשר שרת בשנים 1912-1917 כמנהל טכני של הרכבת בקטע חיפה- צמח. זאת, מכוח שיתוף הפעולה המדיני בין תורכיה לגרמניה, תחת הנהלה תורכית מושחתת ומנגד יועצים גרמנים שעשו את מלאכתם בחריצות ובאמינות.

קטינקא מספר בספר זיכרונותיו, שפורסם ב-1964, כי הקשר עם מפקדת הטייסת נוצר עם הגעתה, כאשר הוא היה אחראי על הנחת שלוחת המסילה מעפולה למנחת המטוסים. במהלך המלחמה הוטל עליו להכין לרשות הצבא מספר קרונועים שישמשו להובלת חלקי מטוסים.

מאחר ועמדו לרשותו קרונות משא שטוחים בלבד, הוא נזקק למנועים. מנהליו ברכבת לא יכלו לספק ולו מנוע אחד. בצר לו הוא פנה למפקד הטייסת והלה העמיד לרשותו מטוס מפורק כשמנוע בהספק של 160 כ"ס עדיין מורכב עליו.

בעזרת עובדיו וטייס שהועמד לרשותו הם העמיסו ורתמו את המנוע לקרון השטוח ויצאו לנסיעת מבחן לכוון חיפה. הניסוי הצליח מעל למצופה. המנוע סיפק כוח הסעה עשרות מונים מעל לנדרש, הקרונוע "טס" לעבר חיפה והיה צורך בכוח רב על מנת לנהוג בו.

במהלך היומיים הבאים התקין קטינקא ספסלים ומושב לנהג על משטח הקרון. עם השלמת ההתקנה נמסר הקרונוע בטקס חגיגי למיפקדת הטייסת. לרשות קטינקא הועמדו מנועי מטוסים נוספים והוא התקין אותם לקרונות המשא. קרונות אלה שימשו את הצבא הגרמני ששהה במזרח התיכון לשינוע ציוד ותחמושת.

טייסים גרמנים על ה"קרונוע" (באדיבות: מוזיאון רכבת ישראל)

על הצורך של חיילי וטייסי טייסת 304 לפגוש בבני עמם סיפרתי ברשימה קודמת - "רד אלינו אווירון", על הטיסות בסופי השבוע מעמק יזרעאל למנחת המושבה הטמפלרית שרונה לבילוי עם צעירות וצעירי המושבה (אגב, מנחת המטוסים בשרונה היה במתחם מחנה מטכ"ל של היום).

המושבה הטמפלרית של אותם ימים בחיפה הייתה עיירה גרמנית מודרנית נטועה באזור דליל אוכלוסין בפאתי הממלכה העותומנית. מספר התושבים עמד על כ-750 איש, ברובם משפחות שהגיעו מגרמניה, ביססו עצמן במקום ועסקו בתעשייה, מסחר, מלונאות ובמקצועות חופשיים. עם ביסוס הישוב דאגו התושבים להנציח את תרבות מולדתם, במושבה פעל בית קפה, בר ועיקר גאוות התושבים הייתה על חוף הרחצה המוסדר.

מובן שהיצע תרבותי וחברתי במרחק נסיעה קצר מעפולה הביא לכך שאנשי הטייסת בילו את זמנם החופשי בחיפה הגרמנית הטמפלרית. הקרונוע המהיר שעמד לרשות אנשי הטייסת פעל באינטנסיביות וחצה את עמק יזרעאל בתדירות גבוהה.

כל אותה העת, המלחמה נמשכה והצבא הבריטי שניבלם בקו העוג'ות עלה צפונה. ב- 19.9.1918 תקפו מטוסים בריטים את שדה התעופה במרחביה, חלק מהמטוסים הגרמנים נהרס וכן נפגעו אוהלים ומבני מגורים בחוות הקואופרציה.

מטה הצבא הגרמני בא"י פקד על הטייסת לסגת לשדה התעופה של צמח. חלק מהמטוסים הכשירים עברו לשם מיידית בטיסה, מטוסים פגועים הועברו ע"ג קרונות הרכבת ובמקום נותרו ארבעה מטוסים שמישים.

צילום של אנשי הטייסת: הפצצת מאהל הטייסת על ידי הבריטים

ב- 20.8.1918 הגיעו הפרשים האוסטרלים למנחת ומצאו במקום את המטוסים ועשרים אנשי הטייסת, בהם המפקד ואלץ. המטוסים סופחו מיידית לאוויריה הבריטית והחיילים והקצינים נלקחו בשבי וחזרו לגרמניה בתום המלחמה.

כך תמה לה תקופת "תור הזהב" של טייסת 304 הבווארית בארץ ישראל. תקופה שארכה עשרה חודשים, אך השאירה את חותמה בהיסטוריה של ארץ ישראל.

בול ומעטפה - "100 שנה למלחמת העולם הראשונה בא"י - לוחמה אווירית (1916)" בבול נראה טייס גרמני בתלבושת אופיינית. ברקע – מטוס גרמני במנחת ליד קואופרציה מרחביה – תצלום של ספריית הקונגרס, אוסף המושבה האמריקנית. בשובל נראה תג של טייס פרוסי. במעטפת היום הראשון נראית תמונה של "מוזיאון האסם של הקואופרציה במרחביה", המקדיש פינה משמעותית לתיאור הקשר ההדוק שנוצר בין המתיישבים היהודים ובין אנשי הטייסת הבווארית. תצלום: משה רימר. ברקע מוצגת מפה צבאית בריטית המתארת את מהלכי הקרב לכיבוש אזור מרחביה בחודש ספטמבר 1918.