ההולכים לקיסריה
כאשר אני מנסה להיזכר בשמות של קבוצות מתיישבים בארץ ישראל החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19, עולים במוחי המושבות האמריקאיות, הישובים הטמפלריים, העדה החבשית בירושלים והישובים הצ'רקסים. קבוצה פחות ידועה היא בני העם הבוסני, שהגיעו לארץ ישראל וניסו להיאחז באדמתה. ניסיון זה נכשל ברובו.
רשימה מגוונת זו אינה כוללת כמובן את בני העם היהודי, שחיו כאן לאורך הדורות, ערבים פלסטינאים וארמנים, שחיים בירושלים מאז המאה הרביעית.
בשורות הבאות אנסה לספר את סיפורה של ההתיישבות הבוסנית, התיישבות קצרת מועד, אך בהחלט ראויה להתייחסות.
תחילה, כמה משפטים אודות הבוסנים. מדינתם כיום היא בוסניה הרצגובינה, הנמצאת בדרום אירופה, באזור הבלקן. במדינה שלושה לאומים - סרבים; שהם נוצרים אורתודוכסים, קרואטים; שהם בני הדת הקתולית ובוסנים שהם מוסלמים.
לאורך כל מהלך ההיסטוריה, מאז התפוררות האימפריה הרומית, ידעה בוסניה, כשכנותיה, תקופות של כיבוש, עצמאות וימי מלחמה.
השיא היה בשנות התשעים של המאה העשרים, ימי מלחמה בבלקן, ימים קשים הזכורים לרובנו. מתוך דברי ימי בוסניה נאזכר ונעסוק רק בתקופה קצרה שבמהלכה שולבה התיישבות בארץ ישראל.
כחלק מההחלטות שהתקבלו בקונגרס ברלין 1878, קיבלה לרשותה הקיסרות האוסטרו-הונגרית את בוסניה הרצגובינה. בהמשך לכך נכנסו למדינה כ-200,000 חיילים נוצרים והיטו בכך את האיזון הדמוגרפי, שנשען על מליציות של כל אחת מהדתות. נוצר מצב בו בני הדת האיסלמית הבוסנית הפכו למיעוט.
הציבור הבוסני חשש, ובצדק, שזה הזמן ששכניו "יסגרו איתו חשבון" על התנהלותו כלפיהם כאשר התורכים המוסלמים שלטו בארץ. רבים פנו לעזרת השלטונות התורכים, שקיבלו את הפניות ברצון ועודדו וסייעו לבוסנים ולבני עמים אחרים להגר אל אזורים שבשליטתם.
כך הגיעו בראשית שנות ה-80 של המאה ה-19 הבוסנים לארץ ישראל, כחלק מגל בוסני שהתפזר באימפריה העותמנית. "העולים" הבוסנים קיבלו מידי השלטונות קרקעות באזור צפון השרון, בקרבת הכרמל. מדובר במקומות שבהמשך נוסדו בהם המושבות בנימינה ופרדס חנה.
התכנית הראשונית של התורכים הייתה ליישב את הבוסנים בקיסריה. אדמות קיסריה, שהיו פרטיות, הוצעו למכירה ואף הייתה התעניינות מצד הגרמנים הטמפלרים וכן קבוצת יהודים ירושלמים, שבהמשך הקימו את פתח תקווה. אולם הרכישה לא הסתייעה באותו זמן.
בלחץ הנסיבות, כשאדמות קיסריה לא היו זמינות, הבוסנים יושבו בשלושה מקומות - חורבת חדידון-חידות, סופאספי -פרדס חנה והכפר יאנון בשומרון, על יד שכם.
לאחר תקופה קצרה יחסית הסתבר כי המקומות בהם יושבו הבוסנים לא היו ראויים למגורים. הסביבה כולה לא הייתה מנוקזת, האדמות היו מכוסות ביצות שהיוו גן עדן לחיידקי המלריה והתושבים החדשים נפגעו קשות ממחלת הקדחת.
בית משפחת בק בחורבת חדידון-חידות
האינטרס התורכי מלכתחילה היה ליישב את קיסריה שעמדה בהריסותיה, בתיה פורקו בידי שודדי חומרי בניה וכל האזור היווה מטרה להשתלטות עויינת של ממשלות צרפת וגרמניה.
מסיבות אלו נתנו התורכים לסרבים אישורים לבנות את בתיהם בתחום העיר ההרוסה קיסריה ובנוסף נתנו להם שטחי אדמה נרחבים לעיבוד חקלאי. בשנים 1886-7 היו בקיסריה כ-35 בתי משפחות, בנויים לתלפיות ומכוסים בגגות רעפים אדומים בסגנון אירופאי, דבר שבידל אותם מסביבתם. ההתיישבות נעשתה בחיפזון ללא תכנון וחלוקת מגרשים, עובדה שגרמה לסכסוכים ומתיחות מתמשכת בין המתיישבים.
הממשל התורכי, שכוונתו הייתה מלכתחילה לקלוט תושבים נוספים במקום ולהפכו למרכז השלטון האזורי, פעל בנחרצות, שכר את מהנדס והזמין אצלו תכנית כוללת להקמת עיר מחוז במקום.
המהנדס הגרמני גוטליב שומאכר, המוכר ממחקריו ועבודותיו בארץ ישראל, הגיש לשלטונות התורכים תכנית מפורטת לבניית קיסריה כעיר מחוז. העיר חולקה ל-72 חלקות ובית הממשל תוכנן לקום במרכז. בנוסף, הציע המתכנן להקים אכסנייה לטובת אורחים שיגיעו למקום לצורך עסקים.
מפת קיסריה שהוכנה על ידי גוטליב שומאכר
שומאכר מציין כי בעת הגשת התכנית התגוררו בעיר 45 משפחות ממוצא בוסני שעשו הכל בכדי למנוע תוספת של תושבים. לדבריו, גם הגעת מבקרים לא הייתה לרוחם והם עשו הכול לגרום לקיצור שהותם במקום.
עם הפיכת קיסריה לעיר מחוז, מינו התורכים למושל את עלי בק, שהיה ממוצא צ'רקסי. משפחתו הייתה בעלת נכסים באזור חדידון וסופסאפי, בסמוך לאדמות הבוסנים. עלי בק הצ'רקסי שלט על האזור, בעזרת בני משפחתו, ביד רמה. בק השתלט על קרקעות ונכסים והכול נעשה כרצונו. עם מותו ב- 1910 הוא נקבר במסגד במרכז קיסריה. התורכים מינו במקומו את אחמד בושניאק, בן למשפחה בוסנית.
אחמד בושניאק זכה עם קבלת התפקיד בתואר בק. הוא מימש במהירות את מעמדו החדש ובתוקף סמכותו השתלט על רכוש קודמו, בנה למשפחתו את בית המושל ושלט בתקיפות על האזור כולו.
אחמד בק (בושניאק)
תאוות הכוח והסמכויות שריכז בידיו שימשו אותו להשתלט על נכסים נוספים בסביבה. בני משפחתו של קודמו בתפקיד, עלי בק, לא נרתעו מפניו וניהלו כנגדו תביעות משפטיות, שהחלו תחת השלטון התורכי ונמשכו בבתי המשפט של המנדט הבריטי. שליט דומיננטי זה זכור לרעה בתולדות הישוב היהודי בארץ ישראל בגלל חלקו בגילוי מחתרת ניל"י.
סיפור המעשה מתחיל בבוקרו של ה-3 לספטמבר, 1917. אחמד בק, כמנהגו, יצא להאכיל את היונים בשובך. להפתעתו הוא גילה ביניהן יונה מחצר זרה כשלרגלה היה מוצמד גליל קטן ובתוכו דף כתוב. דף זה היה אחד ממכתביה של שרה אהרונסון, חברת מחתרת ניל"י מזיכרון יעקב, שנשלח באמצעות היונה אל המודיעין הבריטי ובו בקשה לשלוח את ספינת הקשר לחוף עתלית.
אחמד בק העביר את המכתב לאדוניו התורכים. המכתב אושש את חשדם כי מחתרת יהודית פעלה בשטח. הצבא התורכי צר על זיכרון יעקב ועצר את שרה אהרונסון. היא נחקרה בענויי תופת, מה שהביא אותה לשלוח יד בנפשה.
סיפור טראגי זה הקנה לשרה אהרונסון מקום של כבוד בקרב גיבורי האומה שמסרו נפשם לטובת הישוב היהודי העצמאי בארצו.
הקהילה הבוסנית בתחום קיסריה הלכה ונחלשה והידלדלה במיספרה. אנשים הוסיפו לחלות בקדחת ורבים מתו. במשך הזמן נרכשו האדמות סביב הכפר. בתחילה נרכשו חלקות על ידי הפטריארכיה היוונית מירושלים ואח"כ ע"י חברת פיק"א וארגונים יהודים נוספים.
חברת "שמן" המוכרת תיכננה להקים במקום את מפעלה ואף לשקם את הנמל העתיק. בתחילת שנות העשרים המנדט הבריטי ששלט בארץ דחה את בקשת החברה.
כתוצאה מהידלדלות האוכלוסייה הבוסנית בקיסריה, הבתים נתפסו בידי ערבים, תושבי האזור, שקיימו עם התושבים הבוסנים יחסי שכנות סבירים.
היו גם שיתופי פעולה עסקיים במסחר, בחקלאות ובדייג. במשך עשרות השנים בהן התקיימה הקהילה הבוסנית בצפון השרון הקפידו אנשיה לא לבוא בקשרי נישואין עם מוסלמים מקומיים. ידוע על נישואין לבני העדה הצ'רקסית או לבני משפחות מוסלמיות אמידות מחיפה ומביירות.
קיסריה הבוסנית בצילום אוויר משנת 1935
צעירים בין שרידי קיסריה העתיקה, משמאל הכפר הבוסני תאריך לא ידוע (1920-1930). באדיבות ארכיון יד בן צבי
החלטת שלטונות המנדט שלא לקיים בקיסריה מרכז מינהל שלטוני לאזור גרמה לאובדן עמדות כוח ומקומות עבודה. עובדה זו הביאה לעזיבה הסופית של הבוסנים את המקום. הבתים והקרקעות עובדו בחכירה ע"י ערביי האזור.
בשנת 1940 התיישבו בסמוך לקיבוץ שדות ים, בתחומו התאמנה ופעלה בהמשך הפלוגה הימית של הפלמ"ח - הפלי"ם. הישוב הערבי בקיסריה הוסיף להתקיים עד 1948 ובמהלך מלחמת העצמאות התפנה.
מעדויות וחוויות של אנשי המושבות העבריות באזור מתקבלת תמונה של יחסים טובים בין התושבים הבוסנים לבין אנשי המושבות בנימינה, פרדס חנה וזיכרון יעקב. מוכרים וזכורים תלמידים מבני הבוסנים שלמדו בבתי הספר במושבות. הישוב היהודי קיבל תמיכה וסיוע הגנתי של התושבים הבוסנים כנגד יוזמות פיגוע מצד ערביי הסביבה. לאחר עזיבת קיסריה התפזר המיעוט הבוסני ששרד בחדרה, בחיפה ובכפרים הצ'רקסים כפר כמא וריחנייה.
כך הסתיימה לה תקופה מעניינת, אשר במהלכה התקיים ניסיון של עידוד בני לאום מוסלמי אירופאי להגיע לארץ, להתיישב כאן ולנהל מסגרת קהילתית מיוחדת לה.
בסיום הדברים ברצוני לשתף את הקוראים באפיזודה נוספת הקשורה ביחסים שבין הבוסנים לישראל. בשנת 1993, כאשר מלחמות הלאומים בבלקן היו בעיצומן ותושבים מכל צד נהרגו בהמוניהם, הציעה ממשלת ישראל, כמחווה של רצון טוב, לקלוט בארץ משפחות בוסניות שנעקרו מבתיהם ונותרו בחוסר כל.
80 משפחות הביעו את רצונן להגיע לישראל לצורך שיקום והתאוששות. ההיסטוריה תרמה את חלקה המוזר כאשר המשפחות האורחות שוכנו בבית ספר שדה במעגן מיכאל. להזכירכם - קיבוץ מעגן מיכאל ובית הספר נמצאים במרחק נגיעה מהמקומות בהם ניסו בני עמם הבוסנים להקים ישות עצמאית מאה שנים קודם לכן.
*** לצורך כתיבת הרשימה נעזרתי במחקרו של חוקר א"י, הסופר והעיתונאי ד"ר צבי אילן ז"ל.