החשיפה לצפון

בפתיחת הרשימה הקודמת, שעסקה בנחל הירקון ובגשרים החוצים אותו, ציינתי כי מה שהביא אותי לעסוק בקורות האזור הוא סיפור שכונת רמת-החייל, שאתר אסון התמוטטות החניון היה במרכזו.

כבר בשלב איסוף החומר למדתי כי האזור, שהוא כיום חלק מתל אביב רבתי, רווי במהלכים מעניינים היוצרים היסטוריה מרתקת של כלל שכונות עבר הירקון. לאחר שבפרק הקודם עסקתי בדרכי הגישה, פרק זה יעסוק בספור התפתחות העיר תל אביב מצפון לירקון. האזור תחום ממזרח בכביש 4, מצפון בכביש 5, במערבו הים התיכון ומדרום מיודענו - הירקון. שטח זה הוא שליש משטחה של העיר ותושביו הינם רבע מתושביה.

בספרות המקצועית יש כמה מודלים להתפתחות עיר. המוכר והנפוץ הוא גידול והתרחבות בהמשך לבנייה, השני הוא בנייה לאורך כבישים חדשים. תל אביב התפתחה במודל "קפיצות הצפרדע" - הקמת שכונות ללא תכנון סביבתי וללא קשר עם הסביבה.

עד להקמת המדינה, מרבית יזמות הבנייה הייתה פרטית או כהתארגנות של קבוצות בעלי עניין. לאחר מלחמת העצמאות ממשלת ישראל נכנסה לתמונה, מתוקף היותה בעלת הקרקעות של הכפרים הערביים שננטשו (כפר מוניס וג'ליל) והטיפול במקום התמסד.

למען הסדר הכרונולוגי, אשוב לראשית ההתיישבות באזור. הניסיון הראשון לרכישת קרקעות באזור זה של השרון נעשה עוד טרם מלחמת העולם הראשונה. היזמים היו אנשי קבוצת "אחוזה", שנכשלו כאן אך לאחר כמה שנים הקימו את המושבה רעננה.

בשנת 1922 הוקמה נקודת הישוב הראשונה קריית שאול. המתיישבים היו קבוצה מתושבי יפו ותל אביב, סוחרים יוצאי סלוניקי, שרצו באיכות חיים בתוספת להכנסה ממשק העזר שהוקם על המגרש שנרכש. לאחר כשנתיים עזבו מרבית התושבים. רעיון השילוב בין בית מסחר למשק חקלאי נכזב בגלל מחסור במים וקשיים בקשר היומי עם העיר.

במקומן של המשפחות שחזרו לעיר הגיעו תושבים חדשים שראו את החקלאות כיעד. נרכשו אדמות נוספות, נחפרה באר מים והתושבים עסקו בעיקר בגידול מטעים, פרדסים ובננות. גם הפעם הניתוק הקשה על התושבים, הן במישור הפרטי והן בהיבט הקהילתי, והיה רצון להסתפח לרשות יותר גדולה.

הוועד המקומי ערך משאל על הסוגיה לאיזה רשות להסתפח. מאחר וברמת השרון המיסים היו נמוכים יותר הישוב סופח אליה. עם השנים, שכונות תל ברוך ואפקה התפתחו והגיעו לגבולות השכונה ועיריית ת"א דרשה לספח את השכונה אליה, אולם משרד הפנים פסק כי קריית שאול תישאר בתחום שיפוט רמת השרון.

בסמיכות לשכונה נמצא מתחם בית הקברות "קריית שאול" שכולל חלקה אזרחית ולצידה בית הקברות הצבאי. במשך כחצי יובל שנים שכונת קריית שאול הייתה הישוב היהודי היחיד במרחב. על אף שכל העת נעשו פעולות של רכישת קרקעות בסביבה, עד להקמת תל ברוך בשנת 1947 לא נבנה דבר.

מרחב עבר הירקון ערב קום המדינה, דצמבר 1944. בחלקה העליון של התמונה: קריית שאול

בראשית שנות השלושים רכשו האחים אלישר, בני משפחה ירושלמים, שטח אדמה נרחב לאורך הדרך להרצליה, שהשתרע מאזור "עשר טחנות" ועד קריית שאול בצפון, והמשפחה ניסתה לקדם את פיתוח המקום. השכונה הראשונה חולקה למגרשים והמשפחה התחייבה למבני ציבור והבטיחה תנאי תשלום נוחים לרוכשים. התנאי העיקרי שהציבו בני המשפחה היה שהישוב יישא את שם אביהם יוסף אלישר - "הדר יוסף". לדאבון המשפחה, הניסיון ניכשל.

בשנת 1941 נחנך כביש שתחילתו הייתה במבואות הרצליה, חצה את רמת השרון, קריית שאול, עבר באדמות משפחת אלישר, חצה את הירקון בגשר "עשר טחנות" והגיע לאזור התעשייה המתפתח של רמת גן. אולם, למרות היזמות והפיתוח, האזור נותר דליל בתושבים. רק לאחר הקמת המדינה הוקמו על אדמות אלישר השכונות נאות אפקה, רמות צהלה ורביבים.

תל-ברוך היא השכונה הראשונה בשכונות עבר הירקון שעלתה על הקרקע ערב הקמת המדינה. אפיין אותה הארגון ושיתוף הפעולה של חבר המייסדים. הקבוצה הראשונה הייתה מקרב יוצאי טורקיה ובולגריה. הם התיישבו מדרום לדרך קק"ל וקראו לשכונתם ע"ש ברוך יוסף, פעיל ציוני מבולגריה.

שנה מאוחר יותר נבנו בתים גם בצידה הצפוני של דרך קק"ל וגם הרחבה זו התבססה על יוצאי בולגריה. ריחוקה של השכונה ממרכז העיר גרם לתושביה ליצור חיי קהילה פעילים, אשר הובילו לגיבוש וחיזוק השכונה.

שכונת תל ברוך בשנתה הראשונה, 1948. צילומים: זולטן קלוגר (באדיבות שמוליק תגר, האנציקלופדיה העירונית)

בתקופת טרום המדינה היו עוד מספר ניסיונות להקמת שכונות במרחב של עבר הירקון, אבל מעבר לרכישת הקרקע לא הייתה התפתחות משמעותית.

שיכון דן החל את דרכו עוד בשנות הארבעים כשכונת יד-המעביר. "המעביר" הייתה חברת אוטובוסים שהתאחדה בשנת 1945 עם חברת "אחוד רגב" ויחד הפכו לקואופרטיב "דן". עם האיחוד, שונה שם השכונה ל"שיכון דן". בפועל השכונה הוקמה ע"י חברי הקואופרטיב, רק לאחר הקמת המדינה. בהמשך שינתה השכונה את צביונה, קלטה אוכלוסיה מגוונת ואף ארגונים ציבוריים מצאו בה את מקומם.

בשנת 1949 הוקמה על אדמות שייך מוניס הנטושה שכונה שקיבלה את השם הדר יוסף, בהסכמת משפחת אלישר, למרות שניבנתה לא על אדמות משפחת יוסף אלישר. השכונה הוקמה בגלל הצורך בפתרונות מהירים לקליטת עליה. נבנו בה מיבנים בני 2 קומות, בכל קומה היו 2 יחידות דיור בגודל 24 מ"ר. התכנית המקורית הייתה לחבר בעתיד 2 יחידות דיור לאחת, דבר שמעולם לא בוצע. השכונה אוכלסה בעולים יוצאי אירופה וצפון אפריקה. בתחילה הייתה השכונה רשות נפרדת. עיריות רמת גן ותל אביב רצו את השכונה לתחומן אבל התחמקו מהחובה לספק שירותים לתושבים. בהמשך סופחה הדר יוסף לתחום תל אביב.

מצב זה של טריטורה שלא משויכת לרשות מקומית כלשהי, נוצל להקמת שכונת המגורים לחיילים משוחררי הבריגדה וצעירים שלחמו במלחמת העצמאות - שכונת רמת החייל. השכונה הוקמה בשנת 1950 ביוזמת משרד הביטחון. עיריית תל אביב סירבה לקלוט אותה לשטח שיפוטה, למרות ששכונות סמוכות כמו צהלה ושכון דן היו כבר חלק מהעיר.

רמת גן השכנה החלה לספק שירותים לשכונה, סללה כביש וראתה בשכונה חלק מתחומה. כל זאת עד שמשרד הפנים חייב את עיריית ת"א לקלוט את רמת החייל לתחומה. במהלך שנות החמישים, פותחו בשכונה שירותים לתושבים שמספרם הלך וגדל. הכבישים, התחבורה הציבורית, המסחר והשטחים הציבוריים הפכו את המקום לאזור מגורים מבוקש. בשנות השבעים התפתח אזור התעשייה, שהפך עם השנים למרכז של תעשיה מתקדמת, מרכזים רפואיים ומקומות בילוי והסעדה.

על אדמות המשפחה יוסף אלישר הוקמה בהמשך שכונת "נאות אפקה".

נטיעות ט"ו בשבט ברמת החייל. מתוך: "יומן כרמל", פברואר, 1955. באדיבות: ארכיון המדינה

בימי אי הסדר המינהלתי באזור, גם משרד הביטחון תרם את חלקו בהקמת 2 שכונות. בראשית שנות החמישים, צה"ל הלך והתמסד ומספרם של משרתי הקבע גדל. המטה הכללי, בתמיכת משרד הביטחון, חיפש דרכים לתגמל את אלו שחתמו לשרות ממושך. התקציב היה צנוע וחיפשו פתרונות יצירתיים. הפיתרון שנבחר, ואשר הוכיח את עצמו כמוצלח, היה הקמת שכונות מיוחדות לאנשי צבא. המדינה, בעלת השטח, העמידה אותו לרשות המתיישבים במחיר נוח, ניתנו למעוניינים הלוואות נוחות וגם בסעיף רכישת חמרי הבניין תרם משהב"ט את חלקו.

ההמשך ידוע. אפשרות המגורים במקום פורסמה בצבא והתארגנה קבוצה על טהרת אנשי הביטחון שהביעו נכונות להצטרף. כך קמה שכונת צהלה. מאחר והאזור כולו היה שטח אקס-טריטוריאלי, וועד השכונה היה הגוף המבצע ולזכותו ייאמר כי עשה זאת בהצלחה.

בשנת 1952 צורפה "צהלה" לתחום תל אביב והחלה לקבל שירותים עירוניים מסודרים, שלא כשכנותיה. הדבר עורר תרעומת וכעס, סוגייה שלא זה המקום לעסוק בה.

מרדכי מקלף, לימים הרמטכ"ל השלישי של צה"ל, מעבד יחד עם בנו את גינת ביתו בצהלה, 1953 (באדיבות: האנציקלופדיה העירונית)

הניסיון המוצלח של הקמת " צהלה" הביא את משרד הביטחון למיזם נוסף. הפעם לבנייה צנועה יותר לקצונה זוטרה יותר. הכוונה הייתה להקים בערים שונות שכונות לאנשי צבא בבנייה רוויה ולא שכונת גנים מודל "צהלה". המקום הראשון שהתכנית יצאה בו לפועל הייתה כמובן תל אביב.

שכונת מעוז אביב נחשבת למודל המוצלח של יישום הרעיון. על קרקע ציבורית שנותרה בידי ממשלת ישראל לאחר נטישת תושבי שייך-מוניס הוחל התכנון בשנת 1949. הבנייה החלה בשנת 1952 והשכונה אוכלסה בשנת 1954.

סה"כ נבנו 14 בתי דירות. תקופת הבנייה חפפה לשנות ה"צנע" בארץ ולכן, מתוך חשיבה יצירתית, הוחלט לטעת בתחום השכונה מטעים של עצי פרי, ששיווקם יוסיף להכנסת משפחות הדיירים. הניסיון נעשה על 70 דונם, שלמרבה הצער לו טופלו כראוי ולאחר מספר שנים הוחלט לעקרם. "הודות" לכך זכתה השכונה לשטחים נרחבים של גינות נוי.

בטרם אפנה לעסוק בשכונות הצעירות של תל-אביב (אפקה, רמת אביב ותכנית ל'), אחזור ואזכיר לקוראים כי באותן שנים, 1948-49-50, כל המרחב מהירקון לעבר רמת השרון והרצליה היה "צפון פרוע". השכונות פעלו באופן עצמאי והקרקעות היו בבעלות פרטית או ברשות האפוטרופוס הכללי. הרשויות סביב, כל אחת מסיבותיה, ביקשו לספח את השטחים. עיריית תל אביב ראתה עצמה כזכאית אולטימטיבית לצורך בניית שכונות לתושבים שהתווספו אליה במהירות.

באותם ימים, ראש העיר ישראל רוקח ניהל מאבק בתכנית משרד הפנים להפוך את יפו לחלק מת"א. רוקח טען כי יפו הרוסה לאחר המלחמה, לא היו בה תשתיות ובעיקר שלעיר העברית הראשונה לא הייתה יכולת לקלוט את אוכלוסיית יפו החלשה. בסופו של דבר הושגה פשרה. תל אביב קיבלה לתחומה את עבר הירקון ותמורת זאת סיפחה את יפו ומחקה את חובות העבר של עיריית יפו הערבית טרם פרוץ המלחמה.

הוסכם כי השטחים יתווספו לת"א בשתי פעימות. החלטה זו היוותה אור ירוק לגופי התכנון העירוניים להתחיל בתכנון כולל המתייחס למגורים, כבישים, גשרים, גנים ציבוריים, מוסדות חינוך ומרכזים קהילתיים.

במהלך ההתדיינות הוקמה מעברת יד המעביר, המוכרת זה שנים כנווה שרת. הימים הם ימי העלייה הגדולה והצורך בהקמה מהירה והמונית של פתרונות דיור, על כן אז הוקמו המעברות - מחנות מגורים זמניים של אוהלים, צריפונים ופחונים. משרד העבודה בחר להקים את המעברה בפינה הצפון מזרחית של מרחב עבר הירקון, בקירבה לשכונת צהלה.

בתחילת שנות השישים נבנו בתים למגורי קבע. התושבים ממעברת יד המעביר עברו אליהם, מבני המעברה נהרסו והשיכון החדש קיבל בהמשך את השם נווה-שרת. לא קלה הייתה דרכם של התושבים. השכונה סבלה מתחלואים רבים שנוצרו כתוצאה מהזנחה. פרויקט שיקום השכונות סייע במקצת. מה שהביא למהפך, שאנו עדים לו מזה כמה שנים, זה התהליך המהיר של האמרת ערך הקרקע, הבנייה והביקוש המוגבר לדירות.

מעברת הצריפים יד־המעביר", 1954 (צילום: וילי פולנדר, ארכיון עיריית תל אביב)

טרם היות משרד השיכון למיניסטריון מלא בממשלת ישראל, טופל תחום השיכון במסגרת משרד העבודה. התקופה היא תחילת שנות החמישים ובראש המשרד עמדה שרה דומיננטית - גולדה מאיר. משרד העבודה יזם תכנית ארצית תחת הכותרת "השיכון העממי". בכוונת המשרד היה להקים שכונות מגורים בכל הערים בארץ. השכונות היו מיועדות לתושבים שרצו לרכוש דירה ראשונה או לשפר תנאי מגורים. הרוכשים השקיעו את הסכום הראשוני ואת היתרה שילמו במשכנתא נוחה. תוכנית זו תאמה באופן מושלם את כוונת עיריית תל אביב ליצירת שטח עירוני מתוכנן בכל מרחב עבר הירקון שקיבלה לתחום שיפוטה.

העירייה, בראשותו של רוקח, איחדה כמה תכניות לתכנית אחת תחת השם תכנית ל'. התכנית נועדה להביא לסדר בכל הבלגן ב"צפון הפרוע", בין בנייה קיימת לבנייה עתידית ולהשלטת סדר בין יוזמות פרטיות, התארגנות ציבורית או בנייה ממשלתית.

שכונת רמת אביב, שתוכננה במסגרת זו, הפכה כבר בשלב זה למיפעל משותף של משרד העבודה והעירייה. בתוך הגוף המשותף נתגלו חילוקי דעות מהותיים שהיו חייבים בפיתרון מוסכם מאחר ששכונת רמת -אביב הפכה למודל השיכון העממי ברחבי הארץ. הדוגמא הבולטת - ראש עיריית תל אביב הנכנס חיים לבנון דחף לכך שהבתים יהיו בני קומה אחת ושרת העבודה גולדה מאיר החליטה על בתים בני שתי קומות. כמובן שדעתה התקבלה ובהמשך היא עצמה התגוררה בשכונה באחד מבתים אלו. השם ניתן לשכונה משמו של המלון רמת אביב ששכן בסמוך ונבנה עוד בשנת 1949 ובהמשך נהרס לצורך בנייה חדשה.

השיכון העממי ברמת אביב. מתוך: "יומן כרמל", אוגוסט, 1958. באדיבות: ארכיון המדינה

השכונה האחרונה שנעסוק בה היא גם הצעירה בקרב שכנותיה, שכונת אפקה. השכונה הוקמה בשנת 1955 אבל רעיון הקמתה צץ עוד בשנת 1943. חברים שהיו בקורס מפקדים של ההגנה הגו רעיון של הקמת שכונה מיועדת להם ולעוד חברים ולוחמים ששרתו בצבא של טרום המדינה.

140 חברים התאגדו ורכשו את הקרקע. השם שניתן כבר אז היה "אפקה". עם הקמת המדינה מסרו אנשי האגודה את הקרקע לקרן הקיימת, תמורתה קיבלו קרקע חילופית בשטח של 300 דונם עליו בנו את בתיהם מצפון לדרך קק"ל. ב-1955 נכנסו ראשוני התושבים לבתיהם.

כיום השכונה היא רובע יוקרתי בת"א. בתחומה נמצאים "בית הלוחם", מכללה ומוסדות צבור אחרים. אין לי כל מושג מי ממשתתפי קורס המפקדים או מבני משפחותיהם מתגורר באפקה. אכן סיפור לא מוכר על חבורת אנשים צעירים שהגו רעיון שנשמע בלתי מציאותי, אספו את החלום שנולד סביב מדורה, הפכו אותו לתכנית והגשימו אותו הלכה למעשה.

בפרק על אפקה מסתיימת הסקירה המהירה של תולדות ההתיישבות היהודית מעבר לירקון. בשתי הרשימות פרסתי פיסת היסטוריה של שכונות שהוקמו ביוזמה פרטית, בהתחברות קבוצתית או לפי צרכים ממשלתיים.

האזור כולו המאוכלס כיום בצפיפות, מבוקש ויוקרתי. הוא לא מזכיר ולו ברמז את תחילת הדרך, כאשר לא ניתן לאכלסו בגלל חוסר עניין של תושבים ובהמשך בגלל רשויות שלא היו מעוניינות לקלוט אותו לתחומן, התערבות ממלכתית שעיכבה ועוד שורה של גורמים מאטים.

סה"כ ספור ישראלי הפעם מוצלח - ועינינו הרואות.

*** לכתיבת רשימה זו נעזרתי במחקרו של ירון בלסלב "העשור הראשון להתפתחות שכונות תל אביב שמעבר לירקון, 1947–1958", בתוך עיונים בתקומת ישראל, כרך 23, 2013, בהוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון