אנשי הברונזה

הישראלים שגדלו כאן בארץ בשנות החמישים והשישים הם כיום אזרחים בוגרים. מהכרות קרובה עם כמה מהם, במפגשים יזומים או אקראיים, בשלב מסוים של השיחה עולה ונשמעת ערגה לארץ ישראל של פעם.

נוסטלגיה וגעגוע הינן תופעות אנושיות, קיימות בכל מקום ובכל חברה. לא רצוי וממילא לא ניתן לחזור במנהרת הזמן. מה שכן ניתן לעשות הוא לשוב ולבקר באותם נופים, שבילים ואתרים בהם טיילנו בנערותנו במסגרת בית הספר, תנועת הנוער וכמובן הצבא.

כידוע, טיול של פעם התקיים בתנאים צנועים וספרטנים מאלו של היום (אם הוא קורה בכלל). זו כנראה הסיבה שהזיכרון החזותי נחרט כה עמוק ובכל גירוי קל צף ועולה.

ברשימת המקומות המבוקרים באותן שנים תפסו אתרים שהוקדשו לזיכרון וגבורה מקום של קבע, ראו את הטנק בדגניה, שער-הגיא והקסטל בואכה ירושלים וכמובן הקיבוצים נגבה ויד מרדכי. בשני קיבוצים אלו נצבות אנדרטאות מעשי ידיו של הפסל נתן רפפורט. לאמן זה נתייחס בשורות הבאות.

רשימה זו מספרת את הסיפורים סביב האתרים אבל אינה מתיימרת לעסוק בפן האמנותי או האידיאולוגי של היצירות.

נתן רפפורט נולד בשנת 1911 בוורשה, בירת פולין, למשפחה יהודית דתית. בילדותו למד בתלמוד תורה, אך בגיל צעיר נאלץ לנטוש את הלימודים ולהירתם לפרנסת המשפחה. נתן הצעיר החל לעבוד במפעל המייצר מוצרי אבן וכותרות, כאן פגש לראשונה את העיסוק בעיצוב וביצירת מודלים ודמויות ומכאן גם התפתחה נטייתו לפיסול.

בשנת 1927 החל ללמוד בבית הספר לפיסול בעיר ורשה. לאחר שלוש שנים, עם סיום ביה"ס, התקבל ללימודים באקדמיה לאמנות, שם הוכיח יכולת גבוהה והודות לכך זכה למלגה אותה ניצל להשתלמויות באיטליה ובצרפת.

בשנת 1936 נבחר הפסל "הטניסאית", מעשה ידיו, לייצג את פולין בתצוגה שליוותה את אולימפיאדת ברלין, אולם רפפורט לא היה מוכן להשתתף בתצוגה בחסות השלטון הנאצי. סירובו לשלוח את הפסל שלל ממנו את כספי הפרס שכל כך היו נחוצים לו למחייה. עבודותיו ומעשיו עשו לו שם בפולין והוא נודע טרם המלחמה כאמן עצמאי בעל שיעור קומה.

מלגה נוספת שזכה בה אפשרה לו עונת למודים נוספת בפריס. בסיומה שב לפולין ועם פרוץ המלחמה נמלט מפני הנאצים לברה"מ ושהה שם במהלכה. מאחר ויכולותיו כבר היו ידועות הוא הועסק ע"י השלטונות ביצירת פסלים ואנדרטאות שפארו את מעשיהם והנציחו את גיבוריהם.

במהלך המלחמה נודע לו על רצח היהודים שמבצעים הנאצים במקומות שנכבשו על ידיהם. מאוחר יותר, ממידע שהגיע אליו, הבין רפפורט כי בני משפחתו שנותרו בפולין הושמדו כולם.

בשנת 1946 הוא שב לוורשה וגילה עיר הרוסה ובמרכזה עיי חורבות שנותרו מהרובע היהודי. מספר היהודים ששרד את השואה היה קטן ביותר ובקהילה שררה אווירת נכאים. רפפורט נשבע לעצמו כי יעשה כל אשר לעיל ידו כדי להנציח את הקהילות היהודיות המפוארות שהושמדו בידי הנאצים ובני בריתם בארצות אירופה.

באותה שנה פנה אליו המשרד הפולני לשיקום וביקש הצעה להקמת אתר הנצחה לנרצחים מהגטו היהודי. המקום שנבחר להצבת הפסל היה במרכז העיר, במקום בו התחולל הקרב האחרון של המורדים. בשלב ראשון הגיש האמן הצעה בדגם עשוי גבס. עם קבלת האישור נערך מבצע התרמה בקרב קהילות יהודיות. כשגויס הסכום ניתן האור הירוק לתחילת העבודה.

רפפורט יצא לפריס, שם הוא עבד ויצק את הפסל מברונזה. האנדרטה היצוקה הוסעה בהמשך לוורשה והוצבה באתרה. אתר ההנצחה נחנך ב- 19.4.1948, במלאת 5 שנים לפרוץ המרד בגטו.

רפפורט הציב את הפסל על מסד של שיש שחור וחילק אותו לשני חלקים. צד אחד מנציח את השואה - מעלה את זכרם של הנרצחים העושים דרכם למחנות ההשמדה. הצד השני של היצירה מוקדש לגבורה ולמרד.

הצופים רואים לפניהם שבע דמויות אדם הפורצות מתוך הלהבות. דמויות אלו מעוצבות פיזית כענקים במראה וברוח ובראש הקבוצה ניצבת אישה נושאת ילד ומניפה אותו לעתיד מבטיח (בפסל הוורשאי האישה חשופת שד בעוד שבהעתקו הירושלמי המוצב ביד ושם לבוש האישה מלא). בתוך קבוצת הגברים בולטת דמותו של מרדכי אנילביץ, מנהיג מרד גטו ורשה.

חנוכת אנדרטת מרד גטו ורשה. בימוי: נתן גרוס

לאחר הסרת הלוט מעל אתר ההנצחה בוורשה הפך נתן רפפורט לדמות מוכרת ומוערכת וזכה לכינוי המחמיא "פסל העם היהודי".

מכאן ואילך נפתח פרק חדש בחייו המקצועיים, אליו נתייחס בהמשך הרשימה - פועלו של רפפורט בישראל. עבודותיו עסקו ברובן בהנצחה והעשירו את נופי הארץ בדמויות אנושיות בגודל של ענקים מיתולוגיים.

אתר הזיכרון הראשון מעשה ידיו הוא פסל מרדכי אנילביץ בקיבוץ יד מרדכי. הקיבוץ החל את דרכו ההתיישבותית צפונה לנתניה תחת השם "מצפה ים". הוא הוקם בשנת 1936 והתקיים במקום עד 1943.

בגלל מחסור בקרקע חקלאית וצרכים אסטרטגיים של תכנית ההתיישבות הוא הועבר למקומו הנוכחי במישור החוף, כ-10 ק"מ דרומה לאשקלון. מקומו החדש של הקיבוץ, המרוחק מהים, הצריך שם חדש. במהלך ההתיישבות המחודשת הגיעו לארץ הידיעות על השואה. מאחר ומייסדי הקיבוץ היו יוצאי פולין ובוגרי תנועת השומר הצעיר הם רצו לקרוא לביתם ע"ש חבריהם, גיבורי הלחימה בגטאות.

השם "לוחמי הגטאות" נתפס ע"י תנועה אחרת והקק"ל, שהייתה בעלת הסמכות, נתנה להם את השם "אדיר עם". אנשי הקיבוץ דחו את ההחלטה ובמאבק שניהלו באמצעות מנהיג התנועה מאיר יערי, הצליחו לקבל אישור לשם שבחרו - "יד מרדכי".

חברי הקיבוץ נקלעו שלא מרצונם לתוך ויכוח מר שהתנהל בהנהגת הישוב על היחס לידיעות הנוראות שהגיעו מאירופה על הרצח ההמוני המתבצע בעם היהודי. תחילה היה נושא המחלוקת אם ניתן היה לסייע ולהציל וכאשר השמועות הפכו לעובדות והשואה הפכה לנוכחת ופגעה בכל משפחה בארץ שהותירה קרובים ושארים בארצות שנכבשו בידי הנאצים, עבר השיח לאופן ההנצחה ושימור הזיכרון.

תנועת השומר הצעיר איבדה בשואה מספר גדול של חניכים. חלק משמעתי ממורדי הגטאות היו חברים בגרעינים שהתגבשו והוכשרו להגשמה בארץ ישראל. קיבוץ יד מרדכי נראה היה כראוי ביותר להוות אתר הנצחה מרכזי של התנועה ומכאן התקדם הדיון בסוגיה כיצד יראה האתר ומה ייכלל בו. הוסכם כי על הגבעה המרכזית במקום יוצב הפסל ולמרגלותיו תבנה ותרוצף רחבה לטקסי הזיכרון. פלישת הצבא המצרי והקרב ההרואי על הקבוץ קטעו את היוזמה.

עם תום מלחמת העצמאות ותחילת הבנייה והשיקום של הקיבוץ עלתה שוב סוגיית ההנצחה. היה ברור לכולם כי האתר צריך להתייחס ללוחמי הגטאות ובמקביל ללוחמי תש"ח. התקבלה החלטה להקים את האתר על שתי גבעות, אחת שתנציח את גיבורי הגטאות והגבעה שממול תספר את סיפור הקרב ותנציח את הנופלים במלחמת העצמאות.

נציג התנועה בצרפת, מרדכי אורן, נפגש בפריס אם האמן נתן רפפורט שעסק בעבודה על אנדרטת הזיכרון בוורשה. אורן ביקש הצעה, אותה העביר לאישור הנהגת התנועה בארץ.

לפי ההצעה יוצב פסל אנילביץ על הגבעה הדרומית ואילו על הגבעה הצפונית יוצב פסל המנציח את נופלי תש"ח.

בארץ התנהלו ויכוחים ערים ומתישים. בתוך השומר הצעיר הויכוח היה על מהות ההנצחה, מועד יום הזיכרון ושילוב נופלי תש"ח. עם הנהגת ה"קיבוץ המאוחד" הויכוח היה על השתייכות המורדים. היה ויכוח בין הקיבוצים יד מרדכי ולוחמי הגטאות בנושאים שונים והיה ויכוח בין גורמים שונים על גיוס המימון.

בסופו של דבר, למרות הקשיים הכספיים והאחרים, הגיע הפסל שמנציח את לוחמי הגטאות באוניה, הועבר במשאית והוצב על הגבעה בסמוך למגדל המים המופצץ (במאמר של כרמי דניאל "בין שתי גבעות: טקסי הזיכרון לשואה ביד מרדכי" ניתן למצוא סיפור מדויק ומרתק אודות התהליכים שקדמו להצבת הפסל).

בטקס יום הזיכרון בשנת 1951 הוסר הלוט מעל הפסל ע"י יעקב חזן, אחד משני המנהיגים המיתולוגיים של תנועת השומר הצעיר. חברי הקיבוץ הבינו כי לא יזכו לעזרת המוסדות בהנצחת מלחמת העצמאות ולכן בנו בכוחותיהם בלבד את שחזור גבעת הקרב, בראשית שנות השישים של המאה הקודמת.

פסל מרדכי אנילביץ' בקיבוץ יד מרדכי. צילום: יהודית גרעין-כל

את המשך פעלו של נתן רפפורט בעhצוב נופי הארץ נפגוש מרחק קצר מקיבוץ יד מרדכי, בקיבוץ נגבה הקרוב גיאוגרפית ואידיאית. קיבוץ נגבה הוקם ביולי 1939. בעת הקמתו היה הישוב היהודי דרומי ומכאן שמו. כיום נחשבת סביבת נגבה למרכז הארץ.

במלחמת העצמאות, עם פלישת הצבא המצרי, הקיבוץ היה נתון לגל של תקיפות מכל סוגי הנשק, שריון ואף התקפות מהאוויר. בשל מיקומו בקרבת הציר אשקלון - חברון הוא היה נתון לירי בלתי פוסק ממשטרת עיראק-סואידן. התקיפות הרסו את מרבית המבנים ואילצו את המגנים לחיות תחת פני האדמה. במבצע "יואב" בנובמבר 1948 שוחרר הקיבוץ מהמצור המצרי.

עמידת הגבורה של מגני נגבה תפסה מקום בולט באתוס הגבורה הישראלי. שיתוף הפעולה בין אנשי המשק, לוחמי פלמ"ח שתגברו את המגנים וכמובן חטיבת גבעתי שפעלה באזור, הפכו לסמל של גבורת המעטים מול הרבים. המערכה על נגבה זכתה לאהדת הציבור שהתוודע אליה דרך כתבות, סיפורים והצגת תיאטרון.

אחד מחברי הקיבוץ היה ישראל ברזילי (לימים שר הבריאות בממשלת ישראל שלאחר מותו בית החולים באשקלון יקרא על שמו). הוא היה חבר אישי של נתן רפפורט והזמין אותו לביקור בקיבוץ, שהיה באותו זמן בהליכי בניה ושקום.

האורח התרשם ממראה עיניו ומסיפור המערכה והציע להקים במקום אנדרטה שתנציח את הלחימה על הבית. רפפורט התנה את הצעתו בשתי דרישות: הראשונה, שהחברים יעברו קורס מזורז להבנת אמנות בהדרכתו והשניה, כי בגמר ההדרכה הוא, האמן, יציג בפניהם שני מודלים והם יבחרו בפסל הנראה להם.

חברי הקיבוץ בחרו במודל הגבס של הפסל המוכר לנו כיום. האמן יצא לצרפת שם יצק את פסל הברונזה, וביום השנה לשחרור הקיבוץ, 12.7.1949, הוסר הלוט בטקס ממלכתי.

הפסל מוצב בחזית החלקה הצבאית של בית העלמין בנגבה, על משטח מוגבה. בפסל שלוש דמוית - חבר הקיבוץ עובד האדמה, מימינו הלוחם האוחז בנשק, המנציח את אנשי גבעתי והפלמ"ח, והדמות הנשית, היא החובשת הנושאת את תרמיל החבישה. שלוש הדמויות אוחזות ידיים וצופות בתקווה לעתיד טוב.

האנדרטה למגיני קיבוץ נגבה. צילום: מיכל רונן

סקיצת הגבס של המודל שהוצע על ידי רפפורט ולא נבחר. צילום: יעקב שקולניק

שתי האנדרטאות שסקרנו עד כה היו בשנות החמישים אתרי ביקור מבוקשים ביותר.

עבודת הפיסול הבאה אליה נתייחס היא אנדרטת "מגילת האש". האנדרטה ממוקמת על רכס נישא בסמוך למושב כסלון בהרי ירושלים, בלב "יער הקדושים". היוזמה להקמת האתר הייתה של יוסף וייץ, מי שעמד בראש הקרן הקיימת לישראל. הוא פנה לארגון "בני ברית" בבקשה לעזרה במימון.

כאשר האמן רפפורט נטל על עצמו את הקמת אתר ההנצחה במקום הוא התלבט כיצד ניתן יהיה לתת לקהל המבקרים שיפקדו בעתיד את המקום, ולו במעט, את סיפור השואה והתקומה.

בתכנון הראשוני הייתה לו כוונה להציב שישה עמודים שעליהם יונצחו שישה מליון הנרצחים. בהמשך הוא עבר לרעיון של הצבת שני גלילים, שהתפתח עד שעוצב בצורת מגילה מפותלת דמוית הספרה שמונה.

הצופים ביצירה הולכים על פי הסיפור ההיסטורי שבחר האמן להציג. הגליל הימני מתחיל ביציאה לגלות ונשיאת המנורה לגלות, בהמשך הגליל הצופה רואה את העיסוק בשואה, ההליכה למחנות ההשמדה, מרד הגטאות והנדידה באירופה לכוון הנמלים. הגליל השני מייצג את התקומה. הוא מאוכלס בקבוצות אנשים שאפיינו את הארץ בשנות המאבק ובשנותיה הראשונות של המדינה. הצופה בפסל מזהה את המעפילים, את אלו שקולטים אותם - לוחמי תש"ח, אנשי התיישבות. השיא הוא מלחמת ששת הימים, כיבוש ירושלים והשבת המנורה.

אנדרטת "מגילת האש", כמו עבודות קודמות של רפפורט, עוצבה תחילה כמודל גבס ולאחר מכן נוצקה ברונזה. הפעם עבודת היציקה נעשתה באיטליה, הובאה למקום בחלקים וכאן קיבלה את עיצובה הקבוע. היא נחנכה במרץ 1972 והפסל מתנשא לגובה של 8 מטר.

רפופורט מפסל את אנדרטת "מגילת האש". צילום: ארכיון השומר הצעיר

אנדרטת "מגילת האש" כיום. צילום: אתר מכל מקום

עד כאן התייחסתי לעבודות המוכרות והמבוקרות של האמן. בהמשך הרשימה אספר על פסלים נוספים מעשי ידי האמן, אבל שלא כמו שלושת הראשונים, המוטבעים בנופי הארץ וחרוטים עמוק בזיכרון בני הדור, האחרים פחות מוכרים.

נתן רפפורט היה ידוע ומוכר כאמן יהודי ברחבי תבל. בכל אחת מיצירותיו, הנמצאות במקומות שונים, שולט המוטיב היהודי וברוב היצירות יש קשר לשואה. יצא לי להכיר ארבעה מקומות בארץ ששם מוצבים פסלים של האמן. אספר אודותיהם בקצרה ואמליץ על ביקור בכל אחד מהם.

המקום הראשון הוא הגן הגדול בקמפוס מכון ויצמן ברחובות. ברחבי הגן מוצגות יצירות אמנות מרשימות ביותר. בין היתר, מוצג פסל של רפפורט הנושא את הכותרת "מנורה"/"עץ הדעת". זהו פסל מופשט, רב משמעות, המאפשר לצופה לקבל פרושים מגוונים למראה עיניו. הפסל הוצב במקום כהוקרה ללורד זיו, ממקימי המכון ומתומכיו, ליום הולדתו השמונים.

פסל "מנורה" / "עץ הדעת". צילום: מכון ויצמן למדע

הפסל הבא הוא בקיבוץ תל-יצחק והוא לזכר בן הקיבוץ גד מנלה. לוחם אמיץ, קצין המבצעים של חטיבת הבקעה, שנפל יחד עם מפקדו אריק רגב במרדף אחר מחבלים בבקעת הירדן בשנת 1968. הפסל מוצב בחזית "בית גדי", בית התרבות הקרוי על שמו. הצופה ניצב אל מול פסל של לוחם צעיר המתנשא לגובה, לבוש מדי צה"ל וחגור, פניו פני נער צעיר, מסמן בידו האחת אמירת שלום בעוד היד השנייה מסמנת עצור. הפסל הוצב במקום בשנת 1972.

הפסל לזכרו של גד מנלה. צילום: אתר מכל מקום

במושב אביחיל, הנמצא גם הוא בשרון, עומד לתפארת "בית הגדודים". הבית הוקם על ידי ותיקי המושב, שחלקם היה מבין לוחמי הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה. מאוחר יותר נוספה במקום תצוגה המתייחסת להתנדבות הישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. ברחבת הכניסה לבית ניצבים שני פסלים בסגנון דומה, האחד של זאב ז'בוטינסקי והשני של יוסף טרומפלדור, שניהם מיוזמי ומקימי הגדודים העבריים.

הפסלים בחזית "בית הגדודים". צילום: אתר מכל מקום

הפסל האחרון שעיצב רפפורט נמצא במקום לא כל כך צפוי. מדובר בחלקת הדשא של בנק הדם של מד"א במתחם תל השומר. שם הפסל - "אחוות אחים". הצופה רואה לפניו שתי דמויות, חובקות אחת את רעותה ולידם אלומות תבואה. המפגש המתואר מבוסס על אגדה חביבה המספרת אודות שני אחים שהיו בעלי חלקות שכנות. מדי קציר העבירו איש לאחיו חלקי יבול, האחד כדי לפרנס את משפחת האח והשני כדי לסייע לאחיו שחי בגפו. לאחר שנים של העברת יבול נפגשו בעת המעשה ונפלו איש על צוואר אחיו. מקום המפגש בין האחים הוא הר המוריה, עליו הקים שלמה את בית המקדש.

פסל "אחוות אחים". צילום: דר' אבישי טייכר ואתר מכל מקום

זו הייתה עבודתו האחרונה של נתן רפפורט. שלושה שבועות לאחר הסרת הלוט מעל הפסל נפטר באופן פתאומי וארונו הוטס ארצה. ברחבת הפסל בתל השומר נערך טקס האשכבה והוא הובא לקבורה בפתח-תקווה ביוני 1987.