אסון על שפת הכנרת

16.11.2015

הפעם תיקח אותנו פינתנו הצנועה למקום קסום, טובל בירק ובמים, לחופו הדרומי של אגם הכנרת. סיפורנו יתמקד בקיבוץ מעגן, מקום פסטורלי, מטופח, מסביר פנים. אבל ההיסטוריה טומנת בין דפיה אירוע נוראי בו קיפחו את חייהם 17 אנשים ועוד 25 איש נפצעו קשה.

 

מדובר ב"אסון מעגן". תאונה נוראית שתוצאותיה עדיין מדממות בגוף ובנפש של הנפגעים והקרובים אליהם. כל זאת, למרות שחלפו 61 שנים.

 

קיבוץ מעגן נוסד בתום מלחמת העצמאות בדרום הכנרת ע"י צעירים. חלקם הגיעו ארצה לאחר המלחמה וחלקם היו בארץ בתקופת מלחמת העצמאות ונטלו חלק במשימות של לחימה, התיישבות ובטחון שוטף.

 

פרץ גולדשטיין, אחד מחברי גרעין המייסדים אשר הוקם במהלך מלחמת העולם השנייה, יצא בשליחות להצלת היהדות בהונגריה במהלך השואה ונישבה ונרצח ע"י הנאצים.

טרם גיוסו ליחידת הצנחנים שירת בפלמ"ח ובהמלצת מפקדיו הגיע ליחידת הצנחנים המתנדבים שם שרתו ונפלו חנה סנש, חביבה רייק, אנצו סירני, צבי בן-יעקב ואחרים.

 

על פי עדויות שנאספו לאחר המלחמה, ניספה גולדשטיין במחנה הריכוז אוריינבורג בגרמניה ביום 1.3.1945. מאחר ומקום קבורתו לא נודע, הוקדשה בהר הרצל חלקת זיכרון לצנחנים שליחי היישוב, כאשר 4 מהם לא קבורים במקום, אלא מונצחים במצבה, ביניהם גם גולדשטיין.

 

חבריו בארץ ואלה שעלו מאירופה התקבצו בתום מלחמת העצמאות והקימו בשנת 1949 את קיבוץ "מעגן". חברי הקיבוץ, בשיתוף ובתמיכת הוריו של  גולדשטיין, פעלו מראשית דרכם במקום להקמת אנדרטה לחברים שנפלו ובהמשך להקמת אתר הנצחה לכלל הצנחנים שיצאו בשליחות היישוב לאירופה.

 

טקס הזכרון והסרת הלוט מעל האנדרטה ניקבע ליום 29.7.1954. לאירוע הגיעו כ-2,700 איש, בהם ראש הממשלה משה שרת, מזכ"ל ההסתדרות מרדכי נמיר, יגאל אלון, טדי קולק, חברי כנסת, ראשי ישובים, יוצאי פלמ"ח וחברים מקיבוצים סמוכים.

 

נשיא המדינה אמור היה להשתתף גם, אבל נאלץ לוותר מאחר ובאותו היום היה ארוע מרכזי אחר באתר יד-ושם בירושלים. כפתרון חלופי הציעו "קלוב התעופה לישראל" להצניח ממטוס, במהלך הטקס, איגרת מיוחדת שתכתב בידי נשיא המדינה.

 

ל"קלוב התעופה" היה עניין להפגין נוכחות בטקס. הללו שאפו להראות נוכחות ופעילות אווירית ולזכות בפרסום ובהכרה ברמה לאומית. ה"קלוב" אכן היו זכאים לכבוד כי חלקם היה רב בכל הקשור בהכשרת טייסים והפעלת תחבורה יהודית בתקופה של טרום המדינה. הודות לקשרים במסדרונות השלטון, הוחלט לאשר את המטס המוצע, זאת על אף שקודם לכן חיל האוויר דחה את האפשרות לטוס מעל האירוע בגלל הקירבה לגבול.

 

הטקס נפתח בשעה היעודה. בשורה הראשונה בקהל ישבו ראש הממשלה והוריו של פרץ גולדשטיין וקרובי משפחה. למרגלות האנדרטה שלצידי הבמה ניצב משמר כבוד. מפקדו, סגן שמחה לוי, הדריך ופיקד על המשמר ומצא את מותו מספר דקות לאחר מכן. תזמורת צה"ל ניגנה את ההמנון ומיד בהמשך עלתה לבמה החיילת דליה פרידלנד לקריאת ה"יזכור". דגל המדינה הורד לחצי התורן ואביו של גולדשטיין ניגש להסיר את הלוט.

 

מטוס הפייפר שנשא בתוך מיכל מתכת את האיגרת, שלימים התברר כי כלל לא כללה את דברי הנשיא אלא ברכה של הנהלת "קלוב התעופה", חג מכיוון הכנרת לכיוון הקהל היושב, כשבמקביל מטוס נוסף חג בקרבת המקום.

 

המצנח שנועד להצניח את המיכל נתפס בזיז כלשהו במנשא הגלגל של המטוס. הטייס, אורי גלין, התרומם ממושבו לשחרר את המצנח, כאשר מחצית גופו מוטית מחוץ לתא הטייס.

 

לאחר מאמץ נוסף האיגרת השתחררה ונשרה לעבר הטקס, כמתוכנן, אבל המטוס איבד גובה, צלל אל תוך הקהל והתרסק על יושבי השורה החמישית, מטרים ספורים ממושב ראש הממשלה ומלוויו.

 

למרבה הפלא, הטייס והנוסע הנוסף במטוס יצאו מההתרסקות בפצעים קלים בלבד.

לעומת זאת, בקהל היו נפגעים רבים. 17 הרוגים ו-25 פצועים קשה. מבין ההרוגים והפצועים – כמה מראשי ההתיישבות, אנשי קיבוצים, קצינים בכירים במיל' ובני משפחות של צנחנים ששמותיהם הונצחו באנדרטה.

 

בנסיון למנוע בהלה בארץ, הורה ראש הממשלה ל"קול ישראל" לעכב את פרסום הידיעה על האסון עד למהדורת החדשות האחרונה ב-11 בלילה. אולם, על אף הניסיון למנוע את פרסום הארוע, הידיעות זלגו והגיעו לציבור ומאחר ולא הופץ פרסום רשמי, הדבר הגביר את המבוכה והדאגה, עד להופעת עיתוני הבוקר ביום שלמחרת. 

 

 

וועדת החקירה שהוקמה קבעה כי התאונה נגרמה כתוצאה מהתנהגות רשלנית של הטייס גלין.

כמו כן, במסקנות היו הערות לגבי תכנון הטקס ומקומו של המטס. לדברי חברי הוועדה, בתכנון קפדני יותר ניתן היה למנוע את האסון.

 

הטייס אורי גלין הועמד לדין באשמת גרימת מוות ברשלנות. במהלך המשפט פנה היועץ המשפטי לממשלה, חיים כהן, לשופט בבקשה לבטל את המשפט בשל חוסר ראיות. עקב פנייה זו המשפט בוטל.

לאחר הפרשה עזב גלין את ישראל לארה"ב לתקופה של עשרות שנים. הוא למד רפואה ועסק בזה. לאחר שנים שב ארצה להשתתף בפעילות במספר אירגונים ציבוריים.

 

לכאורה האירוע הטרגי הלך ונטמע בדפי ההיסטוריה, אבל בפועל נשארו שאלות רבות ללא מענה. מידי פעם הן עולות בתחקירים עיתונאיים, בביקורות מצד בני משפחות ולאחר שנחשפים מסמכים חסויים מאותה תקופה. 

 

מדוע יצאו למטס שני מטוסים ללא קשר אלחוטי ביניהם? מדוע בכל אחד מהמטוסים היה נוסע נוסף ללא הכשרה בטיס? על פי אלו קריטריונים נבחרו המשתתפים בטיסה? למי מהמארגנים היה ידוע שהמכתב המוצנח לא היה של נשיא המדינה אלא של הנהלת "קלוב התעופה"? מדוע גלין שובץ לטיסה למרות שמספר חודשים לפני האסון היה מעורב בטיסה שחרגה מכללי הבטיחות?

 

לבני המשפחות הייתה וקיימת ביקורת על ההליך של מסירת ההודעה על האסון, על הטיפול הכושל בכל הקשור במשברים בריאותיים ונפשיים שצצו לאחר האסון ומהתנערות מערכות השיקום הממשלתיות ממתן פיצוי למשפחות החללים.

 

למקרא החומר הרב שהביא לכתיבת רשימה זו ניראה כי כל המידע אודות האירוע נחשף כבר לציבור. אין ספק שנושא בטיחות בטיסה גם הוא נלמד. אולם, לצערי אני חש  כי המערכת הממלכתית שמתפקידה לשקם, לסייע ולפצות, עדיין נמצאת אי שם בשנות ה-50, וחבל.

 

 

Please reload