סמלים ודגלים

30.08.2015

לאחרונה חוזר ומתלהט השיח הציבורי סביב נושא סמלי הלאום: מתי ראוי להניף או להשתמש בדגל המדינה? מי שר, מי מדקלם ומי עומד דום בעת שירת התקווה? מתי לשיר או לנגן את ההמנון? באילו נסיבות נדרש להציב או להדפיס את סמל המדינה?  מה המקור והפירוש של המושג לאום ומי מביננו "לאומי"?

 

בדומה לעם היושב בציון, גם סמלי הלאום קובצו מארצות שונות ובכור היתוך הארץ ישראלי הפכו למוכרים ומקובלים. בשורות הבאות ננסה לעשות סדר בדברים ולהכיר את שורשם של חלק מהסמלים והטקסים המקומיים.

 

 

סמל המדינה: עם הכרזת המדינה, פורסם מכרז פתוח לאנשי מקצוע ולציבור הרחב להגשת הצעות לסמל אחיד לרשויות המדינה הצעירה. כ-450 הצעות הוגשו לוועדה שהוקמה לצורך כך. מהן נבחרו 3 הצעות שהגיעו לדיון הסופי. לאחר דיונים ממושכים והתלבטויות, נבחרה הצעתם של האחים שמיר, שהמוטיב המרכזי בה היה מנורת שבעת הקנים, כפי שמופיעה בתבליט המוכר בשער טיטוס ברומא. בהמשך, במסגרת מקצה שיפוצים ושיפורים, נוספו ענפי הזית משני צידי המנורה. לאחר שהלוגו אושר באופן סופי, הוא פורסם ב-24.5.1949 והפך לסמל הרשמי והרשום של מדינת ישראל.

 

כמוכר וכידוע במחוזותינו, השאלות והתהיות לא איחרו להגיע. כך למשל, אחד הטיעונים העיקריים התייחס לבסיס מנורת שבעת הקנים. בכל הממצאים הארכיאולוגיים בארץ ישראל, מנורת שבעת הקנים ניצבת על 3 רגליים (רגלי קלשון) בעוד שבמנורה שהופיעה בשער טיטוס, הבסיס הוא במה הבנויה משתי מדרגות. כלומר, סגנון בנייה רומי שלא היה בשימוש באתרי הארץ. האם יאה לסמל של מדינת היהודים שיהיה מבוסס על סגנון רומי? פנייה נוספת שערערה את יסוד המנורה הגיעה מהרב הראשי לישראל דאז, הרב יצחק הלוי הרצוג. לטענתו, על אדן המנורה מופיעים בעלי חיים, מפלצות וגורמים אחרים האסורים ומוקצים על פי ההלכה. לטענת הרב, לא יעלה על הדעת כי בבית המקדש נראו חיות מוקצות כפי שמופיעות בסמל. כמסתבר, הביקורות לא ממש הובילו לשינוי. מוסדות המדינה ואזרחיה התרגלו למנורה המשופרת ולמדו לחיות איתה בשלום ובכבוד.

 

 סמל המדינה מובא לאישור מועצת המדינה, 1949. צילום: לע"מ

 

 

דגל ישראל: הדגל הישראלי הרשמי מעוטר בשני פסי תכלת ובמרכזם מגן הדוד, זאת  על רקע לבן. מקור הדגל הוא בדגלה של התנועה הציונית, כבר משנת 1897. דגל הלאום התקבל על ידי רוב אזרחי המדינה, למעט הסתייגותן של קבוצות  במגזרים הערבים והחרדים. במגזר החרדי, יש הטוענים כי תשתית הדגל היא טלית, דהיינו, דגל המייצג את היהודות והציונות. לא פעם מתקיים דיון האם הנפתו של הדגל פוגעת ברגשותיהם של בני המגזר הערבי.  במגזר החרדי, כידוע, יש רתיעה מכל סמל ציוני, על אחת כמה כשמדובר בסמלי המדינה, וגם מגזר זה מלבה את הויכוח האם ראוי להניף את דגל הלאום.

 

 

לגבי מרכיבי הדגל, הסיפור המרכזי הוא על סמל ה"מגן דוד". רענון קצר: צורת 'מגן דוד' מוכרת בתרבויות שונות מזה אלפי שנים. במספר ארצות במזרח אסיה, בלי כל קשר לישראל וליהדות, נעשה גם היום שימוש בעיטורי מגן הדוד. הסברה כי סמל זה (כוכב בעל שישה קודקודים) היה חקוק במרכז המגן של חיילי דוד המלך, לא אוששה מעולם. מגן דוד הפך לסמל יהודי ולמושג מוכר בתרבות היהודית בתקופת ימי הביניים. בהמשך, נעשה בו שימוש במישור הדתי ובפעילות לאומית ציונית. הקונגרס הציוני הראשון, שהתכנס ב-1897, קבע במרכז האירוע את דגל התנועה. במאי 1948, עם הקמת מדינת היהודים, התקבל הדגל המיתולוגי כדגל הלאום של מדינת היהודים.

 

יש לציין כי בחודשים הראשונים לקיום המדינה עדיין התנהל ויכוח אם אכן הדגל מייצג את כלל האוכלוסיה. בעקבות מחלוקת זו, פורסם קול קורא לקבלת הצעות לדגל. רבים נענו, אזרחים, חיילים ואנשי מקצוע. לאחר בדיקת ההצעות הוחלט לחזור לדגל הציוני ומועצת העם הזמנית אישרה את הדגל המוכר כדגל המדינה.

 

 

המנון המדינה – "התקווה": להמנון הרשמי של מדינת ישראל אין תאריך מסוים, אירוע או תחרות מיוחדת במהלכה נבחר ההמנון. מילותיו ולחן ההמנון עברו מספר תהליכים של עריכה, שינוי והתאמה, שהתבצעו בתקופות שונות והתמזגו להמנון המוכר. מאחורי מילות ההמנון עמד נפתלי הרץ אימבר, משורר בוהמיין שעלה ארצה ובמסעותיו בין המושבות והערים של אז הציג את שירו "תקוותנו", זאת כאשר השיר משנה את פניו מיישוב ליישוב בהתאם לקהל השומעים. אחד מנוסחי השיר, שנחשב ל"נוסח האופטימי" קנה לו אוהדים רבים, בייחוד לאחר שפורסם בספרון השירה "ברקאי".

 

 

לדברי החוקר אליהו הכהן, התקיימו מספר ניסיונות להלחין את השיר או להתאימו למנגינה קיימת, אך הם לא צלחו ולא קיבלו את אישור הציבור. מי שביצע את השידוך של "תקוותנו" עם לחן רומני "אוייס – צייא", היה חלוץ בשם שמואל כהן. הלחן הקליט שולב מאוחר יותר גם ביצירה "מולדבה", שנכתבה בידי סמטנה. השילוב בין מילותיו של הרץ אימבר לנעימה הרומנית התקבל בברכה בציבור הישראלי ותוך זמן קצר הפך פופולארי באירועים וכינוסים בארץ ובחו"ל.

 

הקונגרס הציוני השישי, שהתקיים ב-1903, סיים את מושב הנעילה בשירת התקווה - אקט שהפך את השיר להמנון התנועה הציונית. גם טקס הכרזת המדינה, ה' באייר תש"ח, הסתיים בשירת התקווה, כאשר הקהל עומד על רגליו בדום מתוח וגאה. כך, ללא הכרזה רשמית, הפכה "התקווה" להמנון המדינה. בשנת 2004, חוקקה כנסת ישראל את חוק הדגל, הסמל והמנון המדינה, במסגרתו עוגנה "התקווה" כהמנון הלאומי הרשמי של מדינת ישראל.

 

 

Please reload