עזה כטרמינל תעופה בינלאומי

בעצם ימים אלה, כאשר רשימה זו נכתבת, כותרות התקשורת הכתובה והמשודרת נותנת לנו האזרחים להבין כי המעוף והחזון שהציפו אותנו בשנתיים האחרונות אודות תנופת התיישבות ברצועת עזה, הולכות ונמוגות. דבר שאמור היה להצמיח קהילות של מתנחלים, שכונות לאנשי משטרה, מלונות וכמובן ריביירה לאורך החוף המפונה. למגינת הלב של הוגי הרעיון המלהיב, ככל שההתלהבות היתה מואצת ההתרסקות הייתה מהירה. על מנת להמתיק את תחושת כישלון היוזמה, אני רוצה לשתף את אותם חוזים ואתכם הקוראים ביוזמת תעופה ותיירות בעזה מלפני מאה שנים. מדובר בנמל תעופה בינלאומי שעמד לרשות התעופה האזרחית בקוויה הראשונים.

התקופה היא ימי מלחמת העולם הראשונה, שני גושי מדינות נלחמים זה בזה במאבק דמים שתוצאותיו שינו את פני העולם ויצרו מציאות טריטוריאלית שאיתה אנו חיים.

הגושים המתמודדים, מדינות ההסכמה שבראשן עמדו בריטניה, צרפת, איטליה ורוסיה, והמדינות מנגד גרמניה, אוסטרו-הונגריה, טורקיה ובולגריה, המוכרות בכינוי מדינות המרכז. 

כזכור, מדינות ההסכמה ניצחו והסכם ורסאי שנחתם בשנת 1919 הטיל על גרמניה עיצומים כבדים בשל היותה מנהיגת הגוש המנוצח.

טורקיה, ששלטה באותן שנים בארץ ישראל, הצטרפה למדינות המרכז במלחמתן בשנת 1914. אז גבולה הדרומי של הארץ אל מול מצרים שבשליטת בריטניה היה הקו המוכר גם כיום מרפיח לטאבה. תעלת סואץ, המעבר החיוני של בריטניה להודו ולארצות נוספות באסיה, היתה משאת נפש של טורקיה להגעה ולהשתלטות. מובן שבריטניה, שהייתה האימפריה הדומיננטית באזור, שמרה על התעלה וחמדה את שדות הנפט שהתגלו בעיראק וסביבתה.

מאחר וטורקיה באותן שנים היא "הענק החולה" היא נזקקה לסיוע צבאי משמעותי שרק גרמניה יכולה היתה להעניק לה. ברור שלאחרונה היה עניין רב בסואץ ובשדות הנפט שהתגלו באזור ועל כן היא העמידה לרשות הצבא הטורקי את מיטב אנשי הצבא והציוד, וריכזה בה את הפעילות האווירית במרחב המזרח התיכון.

בשנים 1916-1918 פעלו בשמי הארץ מס' טייסות של הצבא הגרמני שעסקו בסיורים, בצילום ובמידת הצורך גם בהפצצות ובלוחמה במטוסים הבריטים.

שדות התעופה העיקריים ששימשו את "האווירייה" היו ברמלה, בטול כרם, וילהלמה, עפולה ובאר שבע. בנוסף לשדות אלה היו מנחתים נוספים כמו זה שבעזה.

פרנץ יוזף ואלץ, מפקד הטייסת הבווארית ה-304, מונצח בבול לציון 100 שנה ללוחמה האווירית מעל שמיה של ארץ ישראל

מנחת עזה פעל בשירות הגרמנים בשנים 1916-1917, והטייסת ששכנה בו היתה פעילה בעת התקרבות הצבא הבריטי בצפון סיני ובהמשך השתתפה בשלושת הקרבות על הגנת עזה. עם נפילת עזה ונסיגת הצבא הטורקי עזבה הטייסת את המקום ועברה לבסיס צפוני יותר.

המנחת היה ממוקם ממזרח לעיר וכלל שני מסלולים באורך של כ-800 מטר על תשתית של עפר כבוש. כאשר הבריטים כבשו את עזה הם השמישו את המנחת והוא שימש בשירות הצבא מס' חודשים. בתקופה זו שתי הטייסות שפעלו במקום עסקו במשימות של מעקב וצילום, הפצצות על מתקנים וכוחות טורקים וכן באחזקה שוטפת של כלי הטייס. בנוסף לפעילות הקרבית שימשו הטייסות לקשר והסעות בין מצרים לארץ ישראל.

עם כיבוש הארץ ופריסת הכיבוש הבריטי במרחב המזרח התיכון נעזב השדה, זאת עד גלגולו הבא.

סיום המלחמה הביא איתו לעולם גם את תחום התעבורה האווירית. הציבור האזרחי התוודע לאפשרויות הגלומות בהסעת אנשים לטווחים ארוכים בזמנים יחסית קצרים, כמו גם לאפשרות העברת מטענים חיוניים בדרך מהירה. לזאת יש להוסיף מאגר איכותי של חיילים משוחררים, אנשי מקצוע בתחום התעופה, שהצטרפותם לעולם האזרחי הביאה מודעות לנושא ודחפה אותו קדימה. מטוסים שתוכננו ונבנו נועדו לטיסות ארוכות יותר, ותוך זמן חברות תעופה הפכו את הטיסות ממערב אירופה לדרום מזרח אסיה לאפשרויות וזמינות.

1924 היא השנה בה מנחת עזה חזר לפעילות והפך לטרמינל לטיסות בינלאומיות. חברת אימפריאל איירווייז הבריטית וק.ל.מ ההולנדית הפכו את המנחת המנומנם לשדה תעופה מודרני ופעיל ששימש אותם כתחנת ביניים בטיסות מאירופה למזרח.

חברת אימפריאל החלה להפעיל קודם לקו הארוך למזרח גם קו מהיר לבגדד דרך עזה. בהמשך, כשפתחה את הקו להודו בשנת 1926, התחנות בדרך היו קהיר, עזה, בגדד, בצרה וקראצ'י הודו. במקביל, ק.ל.מ ההולנדית הפעילה קו טיסה מאמסטרדם דרך עזה לעיראק ובחריין. בשנת 1930פתחו ההולנדים גם טיסות לאינדונזיה דרך עזה.

פרסום מסלול הטיסה של חברת ק.ל.מ מאמסטרדם לבטביה (כיום ג'קרטה, אינדונזיה) ועצירה בעזה

עם הגידול במספר הטיסות, שדה עזה הצנוע התקשה לעמוד בהיקף התנועה ובממדי המטוסים המודרנים שהיו גדולים ודרשו מסלולים נרחבים יותר. מסיבה זו הנציב הבריטי פרסם מכרז לסלילה ובנייה בעזה ואת העבודה קיבלה לביצוע החברה היהודית הצעירה "סולל בונה".

טרם תחילת העבודות נחכר שטח של 400 דונם מתושבי הסביבה ועליו נסלל המסלול הראשי באורך של 300 מטר וברוחב של 100 מטר.

"⁨⁨דבר⁩⁩",⁨ 1 פברואר 1927⁩

השנים המעטות ששדה התעופה בעזה קלט טיסות מעבר לים ומעבר למדבר, זיכו אותו ללא ספק בתואר שדה התעופה הבינלאומי הראשון בארץ ישראל.

עם גידול הישוב היהודי בארץ, ובמקביל לכך התרחבות מוסדות השלטון המנדטורי, מצאה עצמה העיר עזה בשוליים, כאשר תל אביב ויישובי גוש דן הופכים למרכז העסקי, התרבותי והחברתי של הארץ. גם התעופה האזרחית, מסיבות כלכליות וטכניות, מדללת את הגעתה לעזה, עובדה שמובילה להחלטת הנציב העליון להקים שדה מודרני במרכז הארץ.

באפריל 1936 אושר שדה בסמוך לעיר לוד כמתאים לצרכים. בהמשך נבנה מבנה הטרמינל, ומכאן ואילך המקום התפתח בצעדי ענק ומוכר כיום כשדה המרכזי של ישראל - נתב"ג.

בשנת 1936 התנועה האווירית האזרחית בנמל התעופה עזה אומנם פסקה, אך פעילות המשטרה והצבא הבריטי כנגד המרד הערבי ומאורעות תרצ"ו-תרצ"ט הפכו את המקום לשדה צבאי מבצעי. הפעילות נמשכה לתוך מלחמת העולם השנייה, כאשר השדה שימש בסיס לטייסות בריטיות שפעלו ממנו בשמי המזרח התיכון ודרום אירופה.

בתש"ח גם הצבא המצרי בפלישתו למדינת ישראל השתמש בשדה, עד שנפגע ונסוג לאחר הפצצת חיל האוויר הישראלי.

בשנות החמישים הראשונות לא ידוע על פעילות צבא מצרים בשדה, ולאחר מבצע סיני כוח האו"ם שהוצב בגבול ישראל-מצרים עשה שימוש בשדה מדי פעם לצרכים דחופים.

חיילים פקיסטנים, קנדים ויוגוסלבים מכוח האו"ם נוחתים במנחת עזה. 1 במאי 1959. צילום באדיבות הספרייה האודיו-וידואלית של האו"ם

לאחר מלחמת ששת הימים נעשתה בשדה פעילות אזרחית ע"י ישראל, בעיקר להמראה ונחיתה של מטוסי ריסוס.

בשנת 1968 היזם הישראלי יוסף קרני הקים בסמוך בית אריזה מודרני למיון ואריזה של הדרים מפרדסי עזה. בעקבות הפעילות במקום השדה זכה לשם המוכר "מנחת קרני". המנחת שימש כאמור מטוסי ריסוס וכשדה אימון במטוסים קלים. בשנת 1994 נפתח במקום מעבר גבול לרצועת עזה תחת השם "מעבר קרני", מכאן מתחילה עלילה חדשה שאינה קשורה לתעופה.