עוגן ביפו

בשעת כתיבת שורות אלה, העיר יפו, כמו גם ערים מעורבות אחרות בארץ, כמרקחה. כעס, תסכול ושנאה פשטו בהן, הכל מבעבע ופורץ ובא לביטוי בכוחנות ובאלימות משתי הקהילות החיות באזור-יהודים ומוסלמים. בחלק מהערים מתקיימות בצוותא גם קהילות של נוצרים, ארמנים וצ'רקסים, אולם בהן האש לא פשטה.


יפו העיר, שהיא מרכז סיפורנו, קיימת ומוכרת מזה שלושת אלפים וחמש מאות שנים. העיר רשמה בקורותיה היסטוריה עשירה של עמים, דתות, שליטים, מלחמות והרס, אך יחד עם זאת ידעה גם ימים יפים של פריחה כלכלית ותרבותית, של תלת-קיום ודו-קיום בין הקהילות שחיו בה.


לצורך הנושא בו אנו עוסקים הפעם, נדלג על מאות בשנים שעברו על העיר ונגיע לשנת 1268, בה כבש השליט הממלוכי בייברס את העיר, גירש את תושביה והרס את בתיה, כפי שעשה לכל הישובים לחופי הים התיכון. מאות השנים שהעיר עמדה בחורבנה לא הרחיקו את הגורל המר שהיה מנת חלקם של המתיישבים בה לאחר דורות, ללא קשר למוצאם או לדתם.


בתחילת המאה ה-17 התיישבו במקום נזירים נוצרים פרנציסקנים והקימו במקום אכסניה לעולי רגל. ניצני ההתיישבות לא שרדו. בשנת 1776 צבא מוחמד בק אבו דהב כבש, הרס וטבח בתושבים.


בסיוע השלטון העות'מני מתחילה יפו להשתקם. כל זאת עד שנת 1799 כשצבא נפוליאון עורך מסע כיבוש בארץ ישראל ובתוך כך גם כובש את העיר. בהוראת הקיסר הצרפתי מרוכזים המגינים הטורקים על מפקדיהם, סה"כ 2440 איש, מוצאים להורג ומושארים בשטח ללא קבורה.


במגפות שפורצות בהמשך לרצח הנורא נדבקים רבים, חיילים (צרפתיים) ואזרחים. לשטח יורדת הפקודה כי על מנת לבלום את המחלה יש להמית את החולים, חיילים ואזרחים. לאחר מכן הצבא הצרפתי ומלכו נפוליאון ממשיכים לנוע צפונה.

נפוליאון מבקר אצל קורבנות המגפה ביפו (אנטואן-ז'אן גרו, 1804)


העיר המוכה וההרוסה מהווה משאת נפש לכובשים. לאחר תקופה קצרה, בשנת 1806, היא שבה וחוסה בשלטון העות'מני. סולימן פאשה, בעזרת מוחמד "אבו נבוט", כובש את העיר וכהוקרה הוא מוסר את השלטון בעיר לזה האחרון, שהפך לדמות מיתולוגית בתולדות יפו.


"אבו נבוט" שלט בעיר ביד קשה ואכזרית והטיל מורא על התושבים, אולם במקביל לכך, בתקופת שלטונו שנמשכה 15 שנה זכתה העיר בפיתוח מואץ. נבנתה מצודה מרכזית, העיר הוקפה חומה והשער היחיד בה היה במזרח וממנו יצאה הדרך לירושלים, הדרך המוכרת כיום כדרך בן צבי.

השער הראשי בחומה, 1867-1871. צילום באדיבות הספרייה הציבורית של העיר ניו יורק


מחליפו של "אבו נבוט" מסולק ע"י הכובש המצרי איברהים פאשה, ששולט בארץ ישראל משך 10 שנים (1830-1840) ושב לארצו בלחץ המעצמות. השלטון העות'מני חוזר ויפו נשלטת בידי קאימקאם.

תקופה זו עושה טוב לעיר, היא גדלה בתושבים, הנמל והמסחר מתפתחים והאזור הראוי לחקלאות מתמלא בכפרים.


אלו השנים שהקהילה היהודית הקטנה בעיר גדלה ומתעצמת. פתיחת תעלת סואץ מגבירה את תנועת הסחורות לנמל וכמובן גם את זרם עולי הרגל וקבוצות של מתיישבים מדתות שונות ומאידאולוגיות מיוחדות.


היהודים פוקדים את העיר כמבקרים ובעיקר כזרם גובר והולך של עלייה ציונית. האוכלוסייה היהודית בעיר גדלה ובעלי היכולת מבניהם מחפשים איכות חיים. עדות חיה לכך היא הבנייה בחולות - בשנת 1887 נבנית שכונת "נווה צדק" ובהמשך "נווה שלום" ו"שבזי".


בתחילת המאה ה-20 חיים ביפו 40,000 תושבים מתוכם 8000 יהודים.

בתקופה זו החל הגל העוין המסיבי של הרוב המוסלמי בעיר כנגד הקהילה היהודית ביפו. רגשות השנאה וההסתה נמשכו לאורך השנים והתפרצו באלימות רצחנית בפרעות 1920.


בשלהי מלחמת העולם הראשונה הכוחות הבריטים עולים ממצרים בדרום ותוך קרבות קשים הם כובשים את ארץ ישראל, כאשר הצבא הטורקי בסיוע וייעוץ גרמני הולך ונסוג.

השלטון הטורקי מוציא ביום ה-30.3.1917 צו גירוש לתושבי יפו ותל אביב מתוך חשש לשיתוף פעולה עם אוייבם הבריטי. תושבי יפו הערבים מתפנים לכפרי הסביבה וחוזרים במהרה לבתיהם. יהודי יפו ותושבי תל אביב יוצאים במסע של גלות למזרח וצפון הארץ. גירוש התושבים רצוף סבל בל יתואר המסתיים רק לאחר שהבריטים כובשים את האזור ביום ה-16.11.1917.

בשנת 1921 אוכלוסיית יפו מנתה 42,000 תושבים, 10,000 מהם יהודים.

מאורעות 1921 בארץ החלו ביפו. ההתקפה הערבית על התושבים היהודים החלה ביום האחד במאי, כשהמון ערבי מוסת התנפל על בתים ועסקים בהם שהו אותו זמן גברים, נשים וילדים. ביפו בלבד נרצחו 14 נפשות ועוד עשרות רבות של של פצועים מכל הגילאים.


חללי הפרעות ביפו היו חלק מרשימה ארוכה של פצועים והרוגים במקומות נוספים בארץ במהלך הפרעות שנמשכו עד ה-6.5.1921.

מסע הלווית קורבנות מאורעות 1921 עובר ברחובות תל-אביב (באדיבות ארכיון מכון ז'בוטינסקי)



כמו במקרים רבים בעבר ובהווה, הפגנות ואירועים אלימים בציבור הערבי תחילתם בשמועה המלווה בהסתה ולמרות המהירות בה מתחוור השקר אין כבר אפשרות לריסון או בלימה.

"המרד הערבי הגדול" או בשמו העברי "מאורעות תרצ'ו 1936-1939" החל גם הוא בהמשך לשמועה והתגלגל לאירועים בכל הארץ. בהמשך הרשימה נתמקד במאורעות ותוצאותיהן בעיר יפו.


מאורעות 1936 לא פרצו סתם כך, אך אלו הפתיעו את הנהגת הישוב היהודי שלא היתה מוכנה לגל הרסני ורצחני שכוון כנגד היהודים וכנגד השלטון הבריטי העומד לצידם, כך לטענת המסיתים.

לפריצת המהומות היו כמה סיבות, היסטוריות, מדיניות ואתניות. האווירה היתה מורעלת ונפיצה והמפעל הציוני היה תחת איום שהלך והחריף. קדמו להתנפלות ביפו מקרים של תקיפה ורצח בכבישי הארץ.


ביום ה-19.4.36 העיר יפו שוב היתה על המוקד, כשהוכרזה השביתה הגדולה בנמל ובעסקים ערבים בעיר.

השביתה, שהפכה למוקד לאומנות והסתה, הביאה איתה פרעות שזלגו לתל אביב ואח"כ לשאר חלקי הארץ. מנגנון שלטון המנדט לא ברר באמצעים לצורך הלחימה בטרור הערבי, העמיד כוחות מתוגברים של משטרה וצבא ויצא במסע לדיכוי המרד, כפי שפעל במקרים דומים ברחבי האימפריה.

מהומות בימי המרד הערבי הגדול, יפו (צילום באדיבות ארכיון ישראל נגלית לעין, יד בן צבי)


העיר יפו של היום, בחלקה המערבי בין רחוב יפת והנמל, נותרה כמעטפת המשמשת כקו מתאר של העיר בשנת 1936. באותם ימים המתחם היה צפוף ביותר, בית נסמך על בית והסמטאות היו צרות ומעוקלות ולא אפשרו מעבר לכלי רכב מכל סוג.


הפיקוד הבריטי ידע כי בתוך "קסבה" זו יושבת ההנהגה המשלהבת אשר מגייסת את הפורעים ואף קובעת להם יעדים לתקיפה. מתוך כך התקבלה ההחלטה לבצע "דילול" של מבנים וליצור מעבר חופשי לצרכי שיטור.


מתכנני המבצע הוסיפו לשולחן התכנון את הצורך בהפרדה בין האוכלוסייה הנוצרית שהיתה נוחה יותר לשלטון והתגוררה בחלק המזרחי של העיר לבין הציבור המוסלמי, שהתרכז בחלקה המערבי.

אי לכך, רחוב עג'מי של אז, יפת כיום, הורחב משמעותית לאחר הריסת בתים לאורכו והאזור הנוצרי ממזרח לרח' יפת הגיע עד שדרות ירושלים של היום.


השם "עוגן" ניתן לפעולה בעקבות הסימון הגרפי על המפה, שלאחר מכן נראה בשטח וברובו קיים כיום.

התכנון והביצוע פיצלו את העיר לחלק הנוצרי ולחלק המוסלמי, שנותר כגושי בתים עם יכולות מעבר.


"מבצע עוגן" החל ביום ה-16.6.1936 כאשר פוזרו לתושבים כרוזים בשפה הערבית המורים להם לעזוב את בתיהם ולפנות את האזור ע"מ לא להיפגע. ביום המחרת, ה-17.6, כל הדרכים המובילות ליפו נחסמו, שורות הבתים שנועדו להריסה נסרקו לוודא שהן פנויות מתושביהן ורק אז החל שלב הפיצוצים המביא לפריצת המעבר. מדובר בשלב ראשון מהמזרח, מרחוב יפת עד כיכר קדומים של היום, שכולו באותו זמן שטח בנוי ומאוכלס.


השלמת "זרועות העוגן", שזו הדרך הקשתית המקבילה לים, הושלמה ביום ה-29.6.36 כשהחבלנים העוסקים במלאכה בשטח נעזרו בהפצצות מטוסים מהאוויר.

סה"כ נהרסו ב"מבצע עוגן" 237 בתים, דבר שאפשר למשטרת המנדט גם את חיסול קיני הכנופיות.

הריסות "מבצע עוגן" (צילומים באדיבות ארכיון רשות העתיקות)

כפי שצוין, אלפי התושבים שחיו במקום נצטווו לעזוב את בתיהם 48 שעות טרם ההריסה. המשפחות מצאו בחלקן מקלט במבני ציבור וחלקן הקימו אוהלים על שפת הים. חשוב לציין ששלטון המנדט הבטיח פיצוי כספי ודיור חלופי, אך הסתבר גם אז שלהבטחה לא היה כיסוי.


האזור המפונה נשאר ריק מתושבים בשנים הבאות. במלחמת העצמאות נהרסו בתים נוספים וכך נוצר מצב של רובע חרב, בתים הרוסים בחלקם וגלי אבנים.


האזור שנעזב מתושביו ובמרכזו הבתים ההרוסים זכה לכינוי "השטח הגדול". עם קום המדינה ממשלת ישראל ועיריית תל אביב אכלסו את הבתים המפונים בעלייה החדשה. קליטתה של אוכלוסייה שבעיקרה נחשבה חלשה הובילה לכך שהאזור הפך למוקד של פשע, סחר בסמים וזנות.


הסיפורים והשמועות על הקורה בשטח זכו לידיעות מעניינות בעיתונות, דבר שגרר עמו גל של כתיבה, פזמונים וסרטי קולנוע שעסקו בו. כל זאת נמשך עד תחילת שנות השישים, אז הוחלט לפתח את המקום כאזור תרבות ובילוי. נבנו בו מגורי אמנים, גלריות, בתי קפה ומסעדות ושבילי הליכה למבקרים. זהו מראה פני האזור בשנים האחרונות.


לסיום אזכיר פרשה מעניינת משנת 1936 השבה ומוכיחה כי ההיסטוריה לא זקוקה להרבה זמן לחזור על עצמה.

מדובר בתושב יפו שנאלץ לעזוב את ביתו במהלך "מבצע עוגן", פנה אח"כ לבית המשפט העליון המנדטורי בטענה שנאמר לו ולאחרים כי הבתים נהרסים במסגרת תכנית שיקום ובפועל זו היתה פעולת משטרה וצבא וגם הפיצוי שהובטח לא התקבל.


השופט העליון הבריטי מקדונל קיבל את העתירה ובפסיקתו מתח ביקורת חריפה על שלטונות המנדט והאשים אותם בחוסר יושר ובפחדנות.

פסיקה זו עוררה את זעמו של הנציב העליון הבריטי באותה תקופה ארתור ווקופ שהאשים את השופט בתקיעת סכין בגב הממשל ודאג לסלקו מארץ ישראל לאחר מס' חודשים.