מוירטמברג גרמניה לשער גן עדן בארץ ישראל

כמו רבים אחרים, גם בי קונן הביטחון כי היסטוריית הקהילה הטמפלרית הגרמנית בארץ ישראל מוכרת לי במיתארה הכללי. ידעתי על מוצא הקהילה, הישובים והשכונות שהוקמו על ידה, קצת על האמונה והתרבות וגם על קיצה המתבקש. כל זאת עד לפגישה אקראית עם סיפור על התיישבות גרמנים טמפלרים בעמק בית שאן.


מאחר וסיפור העניין סקרן אותי, חזרתי למאמרים ומחקרים בנושא. כאלה יש בשפע, ברמת אמינות גבוהה, מקצועיים ועדכניים.


טרם התכנסותנו לקורות הטמפלרים, חשוב לציין כי ציבור זה, שהשאיר את חותמו בנופי הארץ ובתרבותה, מנה סה"כ כאלפיים איש. דבר נוסף שמצאתי באחד המחקרים הוא שבארץ מוצאם, מדינת ויטנברג בגרמניה, לא נמצאו עקבות לפעילות הקבוצה ואין התייחסות לפועלם, לא בגרמניה ולא בארץ ישראל.


התנועה הטמפלרית הוקמה במחצית המאה ה-19, כשמקים התנועה, כריסטוף הופמן, כומר בכנסייה הלותרנית במדינת ויטנברג בדרום גרמניה, מחליט לפרוש מהכנסייה ומתחיל לפעול ברוח אמונתו החדשה, הטוענת כי ההגעה הבאה של ישו עלי אדמות מותנת בעבודת אדמה ובאורח חיים צנוע בארץ ישראל, ארץ הקודש.



מקים התנועה, כריסטוף הופמן



מובן שהכנסייה הלותרנית לא קיבלה גישה זו ועשתה כל אשר ביכולתה להצר את צעדיו של הופמן, אך למרות זאת החלו לנהות ל"ארגון המקדש" עשרות מאמינים.

טרם מעברם לארץ ישראל החליט המנהיג הופמן כי יש צורך להכשיר את המתיישבים בעבודה חקלאית מודרנית שתתאים לאקלים הים תיכוני. ההכשרה כללה גם הקמת ישובים חקלאיים שיוכלו להתקיים ממשקים עם ענפים מעורבים שיספקו את צרכיהם.


אולם הקהילה של "ידידי ירושלים" הטמפלרים בקירשהרדטהוף, גרמניה, 1866 (צילום באדיבות ארכיון "ארגון המקדש")



הנהגת הקהילה הטמפלרית בתבונתה הבינה כי הגעה לארץ הקודש דורשת למידת התנאים והכנת האנשים בהתאם לכך, על מנת שיעמדו בתנאי החיים ודרישות השלטון העות'מני.

בניגוד לעמדת ההנהגה, כמה עשרות צעירים אצה להם הדרך ובשנת 1860 הגיעו לארץ ישראל.

מתיישבים אלה הגיעו ללא כל ניסיון קודם, כאשר המניע העקרי שדוחף אותם הוא הלהט הדתי, וזה בהחלט לא מספיק להתיישב באזורים קשים. חשוב לציין כי הקרקעות שנקנו מומנו מכספם הפרטי של המתיישבים ללא סיוע של הנהגת הקהילה או גורם אחר.


האדמות שנרכשו מוכרות בשמות הישובים הישראלים כיום, בהם מגדל העמק, נצרת, גניגר ושריד. גם במקומות שונים בעמק יזרעאל נרכשו קרקעות, כשהרכישה הידועה היא אדמת "מהלול", שלימים אחר נטישתו נוסד כאן מושב נהלל.


אף לא אחת מנקודות ההתיישבות שרדה, והסיבות הן בדיוק אותן אלה שעמדו והקשו על ההתיישבות הציונית עשרות שנים מאוחר יותר. אך אצל החלוציות היהודית, הדבקות והחוסן היו איתנים יותר והדברים נראו בשטח.


מאוחר יותר, בשנת 1868, עם הקמת המושבה הגרמנית בחיפה, הצטרפו אליה פליטי הניסיון המוקדם של התיישבות גרמנית בעמק יזרעאל והגליל התחתון.

המתיישבים הטמפלרים ישובו בשנות העשרים של המאה ה-20 לאדמות העמק, לאזור עמק בית שאן ועל כך בהמשך הדברים.


הנהגת התנועה בגרמניה, למרות חילוקי הדעות בין שני האישים המובילים, השכילה לפעול באחריות וביסודיות, גישה שאפיינה את התרבות הגרמנית לרע ולטוב. טרם הגעת המתיישבים הראשונים משלחת חקר מבקרת בארץ ישראל, לומדת את האקלים, הקרקע, המים, זמינות אנשי מקצוע בתחום הבנייה ובעיקר את התנהלות השלטון העות'מני אל נתינים גרמנים הבאים להקים ישובים בתחום שלטונם.


ההחלטה היתה כי יש להתחיל בהקמת הישובים הטמפלרים בתפרוסת רחבה ולא להתחיל בירושלים. החלטה זו עזרה לקבלת האישור השלטוני, דבר שאפשר רכישת אדמות ברחבי הארץ ללא הגבלה. אי לכך, הקמת המושבה הגרמנית בירושלים נאלצה להמתין והמקום נבנה מאוחר רק בשנת 1873 והיה הישוב הרביעי במספר.


אודות לארגון מדויק, הישובים הטמפלרים נבנו במהירות ואף אוכלסו במיידית:

קבוצת המתיישבים הגיעה לחיפה בשנת 1868.

הקבוצה השנייה רכשה את בתי השכונה האמריקאית ביפו בשנת 1869.

הישוב השלישי שהוקם וכנראה המוצלח הוא הוא שרונה, זאת בשנת 1871. המושבה תאמה ופעלה לאור חזון מקימי התנועה והפכה במהרה לחלקה מודרנית בים ההזנחה שמסביבה.

חנוכת בית הספר בשרונה, בסביבות שנת 1910



הצלחת הישובים האלה הביאה את מנהיגות הטמפלרים להקים ישוב גרמני בירושלים, בעמק רפאים, ולקבוע בו את המרכז העולמי של התנועה הטמפלרית, זאת בשנת 1873. כמו הישובים האחרים, גם כאן המגמה היתה עיסוק בחקלאות, אולם די מהר המציאות הוכיחה להם כי הקרקע הירושלמית לא מתאימה לחקלאות מודרנית. זו גם הסיבה שבהמשך אנשי המושבה הגרמנית פנו לתחומים אחרים כמו מסחר, יבוא ויצוא, הנדסה, הפקת יין, תיירות והסעות.


ביקור הקיסר הגרמני בארץ ישראל

ביום 25.101898 מתחיל עידן חדש בתולדות ארץ ישראל, הקיסר הגרמני וילהלם השני ורעייתו אוגוסטה ויקטוריה מגיעים לביקור בארץ הקודש.

הקיסר, אחד השליטים החזקים באותה תקופה, זוכה במצוות הסולטאן הטורקי לקבלת פנים חגיגית לכל מקום שהוא ופמלייתו מגיעה. לקראת הביקור משופץ "נמל חיפה", נסללות דרכים, גשרים משופצים ולאורך מסלול הנסיעה מוקמים שערי כבוד.


המושבות הטמפלריות מתמרקות וחוגגות את בואו. מסלול המסע הוא מחיפה דרך יפו לירושלים. הפגישה ההיסטורית "והמצולמת" הראשונה עם הרצל נערכת מול שערי מקווה ישראל בדרכו לירושלים.

הקיסר ורעייתו מתרשמים עמוקות מהמושבות הגרמניות כאן והקיסר רואה בהן לבד מהשליחות הדתית גם מאחזים אסטרטגיים בכלל מערך המדיניות הגרמנית במזרח התיכון.


גיוס משאבים בארץ מולדתם לטובת המושבות, במבט היסטורי נראה כי הברכה בקשר עם המולדת הביא בהמשך לאסונם של הטמפלרים. עם השנים התנועה הנאצית רוכבת על המפלצת ומדביקה בתורתה הנוראה את הדור השני של המתיישבים.


חימום היחסים בין השלטון הגרמני לשלטון הטורקי אפשר בקלות יחסית רכישת אדמות והקמת ישובים טמפלרים נוספים בשפלה ובצפון עמק יזרעאל.

לאחר ביקור הקיסר, המושבה הראשונה שהוקמה בשנת 1902 היתה וילהלמה. מיקומה היה צפונית ללוד, במרחק של כשמונה ק"מ. שמה הראשוני של המושבה היה "וילהלמינה אל חמידה", צירוף שמות השליטים וילהלם ועבדול חמיד. בהמשך נשאר השם וילהלמה, ששרד עד ליישובו בידי ישראלים, שקראו למקום שמוכר לכל - בני עטרות.


שני ישובים נוספים שהוקמו באותן שנים הם בית לחם הגלילית, שנוסדה בשנת 1906, וולדהיים, המוכרת היום כ"אלוני אבא" - שניהם כיום מושבים הממוקמים בגבול עמק יזרעאל והגליל התחתון.


קבוצת טמפלרית בשדות בית לחם הגלילית (צילום באדיבות "ארגון המקדש")

מלחמת העולם הראשונה והגירוש החלקי עצר את מגמת ההתיישבות הטמפלרית. לאחר המלחמה היו כמה ניסיונות של גרמנים בני הדור השני והשלישי באזור עכו, רמלה, איסדוד וצפון השומרון. כל אלה לא הרחיקו לכת ואנשיהם שבו ונמוגו במושבות הוותיקות. רשימה זו אינה כוללת את ההתיישבות בעמק בית שאן ששם הנסיבות היו שונות ועל כך יסופר בשורות הבאות.


התיישבות בפתחו של גן העדן

לפני כאלף ושמונה מאות שנה חי האמורא ריש לקיש שהצהיר ודבריו אף מופיעים בתלמוד הבבלי "אם גן עדן בארץ ישראל הוא, בית שאן פתחו". כאלפיים שנה מאוחר יותר שר הנגן והזמר גרי אקשטיין ז"ל כי הוא "הולך לבית שאן".


לעניות דעתי המתיישבים הטמפלרים לא הכירו לא את ההצהרה ובוודאי לא את הפזמון, סיפור התיישבותם עלה ונפל בין שתי מלחמות עולם.

עם תחילת שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל, אחת המשימות הראשוניות שלקח על עצמו הנציב הראשון הרברט סמואל היה הסדר הקרקעות הממשלתיות, מה שנקרא בפי העות'מנים אדמות ג'יפטליק. קרקע מסווג זה היתה במקומות שונים, אך עמק בית שאן זכה לטפול הראשוני. מדובר על שטחים בסדר גודל של 382.000 דונם.

שלטון המנדט החליט ע"פ שיקולים מדיניים וביטחוניים לחלק את הקרקע במחירים נמוכים עד חינמיים לבדואים תושבי האזור, זאת ע"מ להרגיע את ערביי הארץ כי המנדט לא מקפחם ואת תושבי האזור להפוך ליושבי קבע במקום נודדים שאינם בשליטה.


כמובן שהתושבים היהודים בארץ ראו בכך חוסר הוגנות מצד הבריטים. כעסו של חיים וייצמן היה כה חריף והגיע לכך שבמכתב אישי לרעייתו הוא מכנה את חברם הרברט סמואל בוגד.

במהלך "הרפורמה האגררית" רכשו המקומיים, נוודים וכפריים, כ-80.000 דונם במחירי מציאה מופחתים. אדמה לבד לא תניב יבול, כידוע חריש, זריעה ודישון מצריכים מימון וידע דבר שלא מצוי בידי היוגבים החדשים, כך שמחוסר ברירה למעלה מעשרה אחוז מהם מציעים את האדמות למכירה.

הראשונים שעלו על אפשרות קניית האדמות באזור בית שאן היו הטמפלרים, זאת מסיבות של מחסור במשקים במושבות הוותיקות, צפיפות, סכסוכי משפחות, השקעה וספסרות.

מתוך כ-8000 דונם שהוצעו למכירה, הטמפלרים רכשו כ-3000 דונם.

השטחים הנרחבים הללו עברו לבעלות של מס' משפחות והקונים המשמעותיים היו האחים וילנד ומשפחות קופ, אימברגר, ביהה וקובלר.

מימין לשמאל: קרל וילנד, ארווין קופ ופריץ קובלר בבית שאן (צילום באדיבות אתי צונץ)


אופייה של ההתיישבות כאן היתה שונה מאשר בישובים הוותיקים. ראשית, בין המשקים הפזורים נשמר מרחק משמעותי, את חצרות המשקים חיברה דרך שלאורכה ניטעו דקלי וושינגטוניה, שדרה מרשימה הנמצאת במקביל לכביש המוביל משדה אליהו לטירת צבי. יש טענה הגיונית כי המרחקים ביינות למשקים אמורים להתמלא בבתים נוספים והדרך תשמש את הישוב השלם.

שדרת דקלי וושינגטוניה, ליד בית וילנד (צילום באדיבות ארכיון שדה אליהו)


בשלב זה היו עוד שני הבדלים בעלי משמעות מהישובים הקיימים, הראשון, האדמות עובדו בידי שכירים תושבי הסביבה והשני הוא מצב שלא כל רוכשי הקרקע התגוררו במקום ובנו בו את ביתם.

לא כל הגידולים החקלאים נקלטו כאן מסיבות שונות כמו טמפרטורה גבוהה, מים מלוחים וקרקע מיוחדת לאזור, אולם בחריצות ובעיקשות המשיכו החקלאים וגידולים כמו עצי זית, משמשים, מנגו אפרסק ועצי הדר הניבו כאן פרי. בנוסף, בשדות הפלחה גידלו הטמפלרים תירס, שעורה ודורה.

בתי המגורים שבנו כאן בעמק בית שאן היו בתי מידות מרשימים, בהתאמתם לתנאי השטח והאקלים החם ויחד עם זאת בולטים למרחוק בשל עיצובם המיוחד. הבתים לא שרדו, למעט שני המבנים המוכרים וזכורים גם כיום, זאת אודות לתרשימים, צילומים רישומים וציורים.


הבית הצפוני היה בבעלות מפחת וילנד. מיקומו בקרבת קיבוץ שדה אליהו, שהוקם במקום מאוחר יותר. בית משפחת קופ עמד כשני ק"מ דרומה, קרוב יותר לקיבוץ טירת צבי. בין הבתים, בסמוך לדרך, נטעה שדרת הוושינגטוניה שנזכרה קודם לכן.


ייחודו של בית וילנד היה בגגו הצף, שהיה מופרד מקירות הבית העבים, נסמך על עמודים ובמרווח התאפשרה זרימת אויר שציננה את החדרים. שולי הגג הרחבים הצלו על הקירות ויחד עם הגג המיוחד אפשרו חיים סבירים בקיץ החם, טרם עידן המזגנים.

בית וילנד בסיום הבניה, ברקע הרי הגלבוע (צילום באדיבות אתי צונץ)


מה שהוסיף למראה המיוחד של המקום היא החורשה המצילה שסבבה את הבית והוסיפה להצללה. חברי הקיבוצים שבסביבה קראו לבית וילנד "הבית האדום". במקום בו עמד בעבר הוצב שלט צנוע המציין בשורות ספורות את קורות ההתיישבות הטמפלרית במקום.



גם בניין בית קופ היה מקורי בתכנונו ובעיצובו. הבית בחלקו התחתון הוקף במי מעיין סמוך ורצפת המרתף היתה בניה מלוחות עץ בה היו פתחים לחילופי אוויר. גם כאן הקירות היו עבים, היה מספר רב של זוגות חלונות ששימשו לאוורור וגג הבית עשוי היה מלוחות פח. במבנה בית מסוג זה מגורי המשפחה היו בקומה האמצעית שהיתה נוחה יותר יחסית.


בית קופ (צילום באדיבות ארכיון טירת צבי)


בית משפחת קובלר היה הצנוע שבסביבה, נבנה בידי האחים פריץ וקרל. מיקומו היה בסמוך לשדרה, בנייני המשק היו ממוקמים בצורת חי"ת, בני קומה אחת, בנויים מבלוקים. מבני משק קובלר שימשו את מקימי טירת צבי ושדה אליהו למגורים טרם עלותם לביתם הקבוע.


תנופת הפיתוח של ההתיישבות הטמפלרית לא עצרה בארץ ישראל. בראשית שנות השלושים הנהגת התנועה גייסה כספים ורכשה אדמות גם בקפריסין, לבנון ועבר הירדן. כל זה נעצר לאחר כחמש שנים, כשעננים קודרים מתחילים לכסות את שמי אירופה וגולשים גם למזרח התיכון.

עם פרוץ המרד הערבי, מאורעות 1936-39, חשו הטמפלרים אי ביטחון בכל הקשור לרכושם ולחייהם והשלטונות הבריטים דאגו לשלומם ואף הקימו תחנת משטרה באזור משטרת חו'נזיר. החשש היה מפגיעתם של התושבים הערבים, עם המתיישבים היהודים בקיבוצי הסביבה היו קשרים טובים בראשית התקופה, אך מהר מאוד הדברים השתנו מהסיבות הבאות:

א. הנאצים שולטים בגרמניה והשפעתם גוברת בקהילה הטמפלרית. ע"פ הערכות על תכנית החלוקה המתגבשת הישובים הטמפלרים יהיו תחת שליטה יהודית וזה בהחלט לא לרוחם.

ב. הישוב היהודי בארץ מגיב על ההתנהגות הנאצית בחרם כלכלי על תוצרת וסחורה גרמנית ובהמשך לכך בחרם חברתי ותרבותי על כלל הגרמנים.


ג. העויינות בין גרמניה לבריטניה באה לביטוי ביחס הקשה מצד שלטון המנדט לקהילת הטמפלרים.

ד. התגברות ההתנגשויות בין ערבים ליהודים מסכנת את הנסיעות בדרכים וכמובן חוסמת את מעבר התוצרת החקלאית לשווקים.

הדחיפה המשמעותית לעזיבה ניתנת מהקונסול הגרמני בירושלים, שמצהיר כי לא יוכל לסייע לנתינים הגרמנים מול השלטון הבריטי.

מהלך עזיבת עמק בית שאן התנהל בחשאי, רוב האדמות שהיו בידי הטמפלרים בעמק נקנו בידי גוף מגשר שהעביר אותם לרשות הקרן הקיימת לישראל. מאוחר יותר הקרקעות הועמדו לרשות הקיבוצים והמושבים באזור.

הבתים והמשקים נקנו גם הם ושימשו לצרכי הקיבוצים, שנאלצו להרוס אותם לאחר תקופה מחשש שישמשו לפעילות עוינת.


התושבים הטמפלרים עזבו את המקום בחודש מרס 1939. יש לשער כי נקלטו במושבות המוכרות והמשך דרכם היה ככל אזרחי מדינה עוינת.

במסגרת הסכם השילומים שנחתם בין ממשלת גרמניה וממשלת ישראל, אזרחים גרמנים שרכושם הוחרם זכו לפיצוי, מובן שהטמפלרים היו בין המפוצים.

לכתיבת רשימה זו נעזרתי במחקרו של דני גולדמן כפי שפורסם ב"קתדרה".