"ככה נבנה הנמל..."

10.08.2018

ביום השלישי בחודש נובמבר שנת 1965 הופסקו פעולות הפריקה והטעינה בנמלים יפו ותל אביב. הסגירה הייתה פועל יוצא והשלמה לפתיחת הנמל החדש באשדוד, נמל עמוק מים ומודרני, כל מה שלא היו הנמלים שסיימו את תפקידם בתובלה ובהסעה ימית.

 

 

בעיר הדרומית הרציפים משוכללים, עמוסי סחורות, אולם אין לנמל עדיין מימד היסטורי כפי שהיה בשפע בנמלים שנסגרו.

 

נמל יפו מוכר כנמל עתיק יומין ואף מוזכר בתנ"ך. שכנו, נמל תל אביב, בו נעסוק בשורות הבאות, פעל כ-30 שנים בלבד, אבל צבר בתקופה זו רצף פעילויות שהפכו למורשת היסטורית בישוב העברי ואח"כ במדינת ישראל.

 

בשנה הבאה תציין תל אביב 110 שנים להיווסדה. למרות שהנמל פעל רק תקופה קצרה, הוא היה מפעל כלכלי וחלוצי חשוב בתולדות העיר וההתיישבות בארץ ישראל.
 

כאמור, במחצית שנות השישים של המאה הקודמת סיים הנמל את תפקידו כאתר עגינה והפך לשטח אפור של מחסנים, בתי מלאכה ומוסכים, כמו גם הביתנים ששימשו את "יריד המזרח" בסמוך.
 

עיריית תל אביב קיבלה החלטה בשנת 2000 כי האיזור הכולל בתחומו את אצטדיון המכביה, מגרשי התערוכה והנמל יהפוך לאזור קייט ובילוי, תוך התייחסות ואיזכור של חשיבות המקומות בקורות העיר.

 

במהלך כתיבת רשימה זו שבתי וביקרתי במקום (כמנהגי בהכרות מחודשת עם נושא הכתיבה). כמו תמיד, האזור כולו היה שוקק מבקרים מכל הגילאים ומכל המגזרים וגם תיירים. אולי הדברים יעוררו תמיהה, אבל לדעתי המקום שמוגדר כ"חצי האי הירקוני" שב לתפקודו המקורי כמקום בילוי משפחתי.

 

הנמל וירידי מזרח היו פרקים קצרים בקורות המקום.

בפברואר 1934, לאחר שנבנה אצטדיון המכביה והתחילה ההקמה של יריד המזרח, כתוצאה מסערה בים וטעות בניווט, אונייה נורווגית בשם "פולוכס" נתקעה בחוף החולי מול תל אביב. אוניית משא גדולה מול חופי הארץ הייתה מראה לא מוכר לתושבי תל אביב, יפו והסביבה. במקרה הטוב הם פגשו ספינות קטנות שנפרקו או הועמסו אל מול נמל, מרוחקות מהחוף, והנה כאן הכל נראה גדול, אמיתי וקרוב.

 

האירוע משך המונים. משפחות על ילדיהם, מבקרים מחוץ לעיר, כולם באו לצפות באונייה. עד מהרה הוקמו מתקנים למשחקים ותחרויות ודוכני מאכל ומשקה. תוך זמן קצר המקום הפך ל"יריד". נפתח מתחם בילוי חדש, עם שייט על הירקון עד ל"שבע טחנות". מכאן ניתן להבין כי מ"שמיים" הועידו את המקום לבילוי וזה קצת התעכב רק מהסיבה שהעיר הייתה זקוקה לנמל...

 

האונייה הנורווגית פולוכס שנתקעה לאחר סערה מול חופי תל אביב ב-22 בפברואר 1934
 

 

כבר משנותיה הראשונות של תל אביב, בהיותה עדיין שכונת גנים בשם "אחוזת בית", חלמו פרנסיה על נמל שיעמוד לרשותם לצורך עסקיהם. אל לנו לשכוח שהיו בהם בעלי יכולת, יזמים, יבואנים, סוחרים ואחרים שהשרות שנמל יפו הציע להם לא תאם את דרישותיהם.

 

בשנת 1920, ראשית שלטון המנדט הבריטי בארץ, עלתה הצעה להקים נמל בצפון העיר, במקום שנקרא כיום "חוף ירושלים", כלומר מוצא רחוב אלנבי בדרכו דרומה.
התכנית לא זכתה למימוש אבל חזרה לאחר ארבע שנים עם תוספת של מסילת רכבת ממבואות הנמל לרשת הארצית של אז.

 

הרעיון זכה לתמיכת ראש העיר מאיר דיזנגוף, שאף פעל לקבל את הסכמת הממשלה בלונדון.

עיריית תל אביב הצהירה כי הנמל וסביבתו יוקמו בכסף פרטי, ללא מימון ממשלתי או עירוני, ועם הפעלת הנמל המס שייגבה יועבר לשלטונות המנדט.

 

הפעם, בראשית 1925, הנציב העליון הבריטי התייחס בחיוב לבקשה ולתכנית ואף הקים ועדה מקצועית לבדיקה. מסקנות הוועדה היו כי ניתן להקים מזח, אך במיקום שונה, דרומה יותר, קרוב יותר לנמל יפו. הנהגת העיר קיבלה את ההמלצה והחלה בבדיקת היתכנות. מה שקרה למעשה הוא שבאותו זמן נמל חיפה החל להיבנות ושלח את התכנית התל אביבית למגרה.
 

פרוץ המרד הערבי, שביישוב נקרא "מאורעות" 1936-1939, יצר מצב בלתי נסבל להתיישבות היהודית. ביום ה-19.4.36 הושבת נמל יפו. הנסיעה בדרכי הארץ הייתה מסוכנת בגלל בעיות ביטחוניות. נוצר מחסור ולא היתה אפשרות להעביר סחורות וציוד מנמל חיפה למרכז הארץ כי הכביש המרכזי ומסילת הרכבת מחיפה דרומה עברו דרך העיירה טול-כרם, סביבה עויינת לתחבורה יהודית (כביש 4, השרון –חיפה, נפתח לתנועה רק בשנת 1937). הקושי הפיח רוח במפרשי היוזמה להקמת נמל תל אביב.

 

ב-15.5.36 אישר הנציב העליון, בלחץ הנסיבות, פריקת מטענים חיוניים בחוף תל אביב. הסופר והחוקר שלמה שבא ז"ל מביא בספרו האלמותי "הו עיר הו אם" את סיפורו של אלוף יוסף אבידר, מפקד ב"הגנה" באותם ימים, אודות מיקום הנמל.

 

מספר אבידר כי בהיותו במשרדו במטה ההגנה בעיר התקבל טלפון מראובן שילוח, מאנשי הסוכנות בירושלים, שבישר כי זה עתה התקבל אישור הנציב העליון להקים מזח פריקה בחוף תל אביב ובהמשך לכך הוראה לגשת מיידית לבנייה.

 

הזמן הוא יום שישי אחה"צ, אין במטה איש מלבדו. אבידר הזעיק אליו את חברו כתריאל יפה, מאנשי הסקציה הימית של הפועל. יחדיו הם רכבו על אופנוע אל חוף הים בצפון העיר בסמוך לשפך הירקון, חלצו את נעליהם, קיפלו את מכנסיהם ונכנסו למים לאתר מקום מתאים לבניית המזח. לאחר כמה צלילות הכריז כתריאל יפה: "מצאתי, כאן אין סלעים וזה מתאים".

 

החשש שמא הנציב יבטל את האישורים עם סיום השביתה בנמל יפו, ולחץ מצד פרדסנים לייצא   בעונה הקרובה, הביאו לבהילות בהקמה. ביום ראשון כבר החלה בניית הנמל במקום שפסקו "המומחים". מהנדס העיר בן-סירא התפנה מכל עיסוקיו, גייס את עובדי מחלקת הביוב וכולם בנו נמל בלי מושג כלשהו כיצד "כובשים את החוף והגל".

 

 חיים ויצמן ומאיר דיזנגוף בביקור בנמל בשלבי הקמתו, 1936 
צילום באדיבות עמותת משפחות מייסדי תל אביב

 

 

נאמנה להתחייבותה לא לממן את הבנייה מתקציבה, יזמה העירייה חברה כלכלית בשם "אוצר מפעלי ים". עלויות המימון היו באחריותה. החברה הייתה בבעלות העירייה, הסוכנות היהודית וממשלת המנדט והכסף גוייס מאזרחים וארגונים. החברה קיימת ופועלת גם כיום במתחם הנמל, רק הבעלות שינתה פנים.

 

מכירת מניות "אוצר מפעלי ים" לגיוס ההון הדרוש לבניית הנמל

 

 

ב-19.5.36 הגיעה הספינה הראשונה, ספינה יוגוסלבית בשם צ'יטבורטיב, אשר הביאה 1,000 טון מלט. כאשר רואים את סמיכות התאריכים החל מקבלת האישור ב-15.5, תחילת הקמת המזח ב-17.5 ובואה של ספינה ראשונה ב-19.5, שבה לנשב רוח הגאווה הישראלית המוכרת כל כך

מהיצירתיות והחריצות שאיפיינו את פעילות הבנייה והביטחון כאן בציון.

 

נמל תל אביב, שעורר שמחה והתרגשות גדולים בציבור היהודי בארץ, היה ביום פתיחתו גשר בנוי עץ שנמתח מהחוף מול "קפה גלינה" אל תוך הים לאורך 60 מטר.

לקראת יום הפריקה נתלו לאורך החוף דגלים וכרזות. תושבי העיר, תלמידי בתי הספר, חניכי תנועות הנוער ואף אורחים מישובים שכנים נהרו למקום וגדשו את החוף בשמחה ספונטנית והשרו אווירה חגיגית סביב האירוע ההיסטורי. בהמלצת אבא חושי, ראש העיר חיפה, הגיעה בהתנדבות קבוצת סווארים יוצאי סלוניקי שראו כזכות את עבודת הפריקה מהספינה הראשונה.

 

בגלל המים הרדודים סירות המטען לא יכלו להגיע מהאונייה למזח. גם כאן, הראש והרצון פעלו יחד, הסווארים נכנסו למים ונשאו על כתפיהם את שקי המלט אל החוף. השק הראשון עורר ריגוש עצום בקהל שפצח בקריאות שמחה ובהמשך שרו כולם בדבקות את "התקווה".

 

שקי המלט הראשונים, 1936

צילום באדיבות ספריית הקונגרס, ארה"ב

 

 

השק החלוץ הועמס על משאית ויצא לנסיעה למוזיאון העיר. בראש השיירה רכב על סוסו ראש העיר דיזנגוף. על אף חולשה עקב מחלה הוא ראה באירוע נקודת ציון בתולדות העיר וראה חשיבות לחגוג זאת עם התושבים שעמדו והריעו לו לאורך הרחובות. ה"מזח" שנשאר מאחור שרד יממה אחת בלבד. הוא ניתק בסערה עזה שגרפה אותו ממקומו.

 

קריסת מזח העץ לא ריפתה את ידי הנהגת הישוב. נהפוך הוא, בשיתוף עיריית תל אביב פנו לשלטונות הבריטים, ביקשו אישור להרחבת הנמל ואף הציגו תכניות. בו בזמן התנהלה בשטח עבודה קדחתנית לבניית מזח חילופי, עשוי מתכת, שיעמוד בכל הרוחות והמישברים. המאמץ נשא פרי וכבר בינואר 1937 עמד לתפארה מזח ברזל באורך של 120 מ'.

 

גם כאן היה חידוש תל אביבי. המזח לא הוקם לתוך הים אלא נמתח לאורך החוף במקביל לקו המים. חול החוף נחפר וכך נוצרה בריכה. דוברות הובילו מטענים מהאוניות, שלא יכלו לעגון ליד הרציף, אל הבריכה.

 

המבנים ששימשו את "יריד המזרח" הסתפחו לנמל ושימשו כמחסנים. התפתחות זו גרמה לכך שבאוגוסט 1937 הנציב העליון נתן אישור לפריקה וטעינה של כל סוגי הסחורות.

 

הנמל המשיך להתפתח. בנייה וגיוס מבנים נוספים לצרכי מכס וביקורת, אפשרו לקבל היתר להורדת נוסעים בחוף תל אביב בפברואר 1938. הורדת נוסעים, רישומם וקליטתם הייתה משאת נפש של יהודי ארץ ישראל, והנה הדבר עמד לקרות לנגד עיניהם בנמל העיר העברית הראשונה.

 

עם השלמת הבנייה וההכנות נקבע ה-23 לפברואר כיום החג בנמל. טרמינל הנוסעים זכה לשם המחייב "שער ציון", רחובות העיר צוחצחו, נתלו דגלים, כרזות ונורות צבעוניות. תלמידי בתי הספר התאמנו מבעוד מועד על שירים חדשים, צוידו בדגלונים ויצאו לנמל, אזרחי העיר גדשו את הרחובות הסמוכים והאווירה הייתה שמחה ואופטימית.

 

 ההמון גודש את הכניסה לנמל ביום פתיחתו
צילום באדיבות עמותת משפחות מייסדי תל אביב

 

 

לטקס הגיעו ה"ה הנציב העליון ווקוף, ראש העיר רוקח, אנשי ההנהגה המדינית שרת ואוסישקין וגם הרב הראשי לא"י - הרצוג. אולם גרמי השמיים לא עודכנו על האירוע באותו יום. זה היה יום חורף סוער, סופה וגשמים, והאונייה "הר ציון" לא יכלה להתקרב לחוף ונאלצה להפליג לנמל חיפה ושם להוריד את נוסעיה.

 

ראש העיר רוקח עולה בראש משלחת נכבדים אל סיפון אוניית הנוסעים הראשונה שהגיעה לנמל, 1938
צילום באדיבות ארכיון המדינה

 

 

אך הנמל לא יכול היה לפעול ללא טקס חגיגי להגעת הנוסע/ת הראשון/ה. האירוע  נדחה ל-12.4.38. גם הפעם נעשו הרבה הכנות. חשובי הממשל ואנשי העיריה לא יכלו להגיע. לעומת זאת הגיעו כיתות מבתי הספר. הכל חיכו לעולה החלוץ ואז להפתעתם מהאנייה ירד נוסע בשם אליעזר שטינלאוף, תושב תל אביב שחזר מנסיעת עסקים ולא הבין את פשר השמחה לכבודו. בפועל קליטת נוסעים בנמל החלה רק ב-23.5.38, עם השלמת סידורי הבקרה הבריאותית של הנכנסים.

 

נמל תל אביב המשיך לפעול גם לאחר שנמל יפו חזר לפעול. הודות להקלות שניתנו ע"י שלטונות המנדט, הנהגת הישוב דחפה לפיתוח הנמל מתוך חשיבה עתידית ודאגה למקומות עבודה לפועלי העיר. הנמל, עם כל מגבלותיו בשלושים שנות פעילותו, עד לסגירתו לפעילות אזרחית, העביר דרכו סחורות בכמויות כמו של נמל יפו. כמו כן עברו דרכו במשך שנתיים 34,831 נוסעים. בנוסף לגאווה לאומית על היותו הנמל העברי הראשון אחרי אלפיים שנה, בשביל התושבים הוא היה מקום עבודה לכאלף עובדים קבועים.

 

 

מבט על האונייה "פאריטה" מבית קפה על שפת הים נמל תל-אביב, 1939
צילום באדיבות ארכיון המדינה

 

 

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בהוראת המנדט הבריטי הפך הנמל והמחסנים סביבו למיתקן צבאי לאורך כל תקופת המלחמה. במהלכה פורקו מתקנים ממתכת והועברו לנמלים אחרים לצרכי הצי הבריטי.

 

בז בזמן פעלה בנמל מספנה משותפת ליהודים ובריטים אשר ייצרה שולות מוקשים. אלה היו ספינות עץ באורך 40 מטר, מונעות במנועי דיזל של 500 כ"ס אשר הודות לחומרים שמהן היו בנויות יכלו לטפל במוקשים.

 

פרק היסטורי נוסף נרשם כשהנמל על מתקניו שימש כשטח אימונים לכ"ד יורדי הסירה אשר יצאו ב-18.5.41 לפעולת חבלה בבתי הזיקוק בטריפולי שבלבנון, שליחות שממנה לא שבו. שנים רבות היעלמותם הייתה תעלומה וגם כיום נשארו כמה שאלות פתוחות ללא מענה.

 

לאחר המלחמה נעשו מאמצים להחזיר את הנמל להיקפי עבודה שהיו מקודם. הדבר לא ממש קרה. תרמו לכך נמל יפו ששב "למשחק" ובעיקר נמל חיפה, על מתקניו וציודו המודרני, שמשך אליו את המשתמשים בהובלה ימית.

 

בתקופת שפל זו לא העלה איש מאנשי נמל תל אביב על דעתו כי ההיסטוריה והנסיבות יביאו את הנמל בעתיד לימיו הגדולים שיציבו אותו בכותל המזרח של המפעלים והארגונים שתרומתם היתה מכרעת להצלת המדינה. כוונתי למלחמת העצמאות.

 

הימים ימי אפריל 1948, הבריטים היו בהליכי פינוי, תל אביב פונתה ברובה מכוחותיהם, הישוב היהודי בארץ היה נתון ברובו במצור וניכר מחסור במזון, ציוד וחמרי רפואה ובעיקר לא היה מקום, זולת תל אביב, לקלוט את ספינות העולים.

 

כאן, בפעם נוספת וקריטית, התממשה הרוח הישראלית. הנמל קלט עד 30 אוניות במקביל, שסבבו אותו מול העיר. לבד מאספקה וציוד לאזרחי המדינה בנמל פורקו נשק, תחמושת, רובים מצ'כיה שיועדו למבצע נחשון, אח"כ הגיעו תותחים, טנקים ומטוסים מפורקים.

 

מאחר ונוצרה בעיה בפריקה שכרו אוניות עם מנופים אשר שלפו את המטענים מבטן האוניות והעבירו אותם לאסדות (לפי החוק הימי זו פעולה לא חוקית, אך למי יש זמן לספור. חלקי מטוסים מפורקים הובאו בתוך ארגזים גדולים והועמסו על שתי משאיות יחדיו והכל הוצא והועבר במהירות משטח הנמל.

 

מבצע זה נמשך עד 14.5.48, שעה שהבריטים פינו את נמל חיפה אשר קיבל על עצמו את עיקר העבודה. נמל העיר תל אביב סיים את תפקידו ההיסטורי ושב לפעילותו הצנועה כמו שכנו הוותיק ביפו.

 

בשנת 1951 הקים משרד התחבורה של מדינת ישראל ועדה לבדיקת צרכי המדינה בכל הקשור להובלה ימית. הועדה המליצה כי יוקם נמל נוסף באשדוד וכי נמלי יפו ותל אביב יחדלו לפעול. כך החל תהליך הגוויעה עד לסגירה בשנת 1965.

 

עיתון "דבר", 9.11.1965

 

 

האיזור הפך למרכז של חנויות לצרכי בנייה, למוסכים ומסגריות. זאת עד תחילת שנות האלפיים, כאשר האיזור חזר להיות מתחם של בילוי כפי שהיה בראשיתו, עם טביעת האוניה "פולוכס".

 

מסתבר שבזמן קצר יחסית צבר הנמל פעילויות והישגים שעם השנים זכו להכרה ולהערכה. יחד עם זאת הליכי העיור לא עצרו מלכת והמקום שב לייעודו כאזור בילוי.

 

Please reload