אבן עלי דרך
כביש 471, הנמתח בין אוניברסיטת בר אילן במערב לקיבוץ נחשונים במזרח, מהווה ציר תנועה חשוב ביותר במרכז הארץ.
ראוי לזכור כי טרם הקמת הגשרים על הירקון, הנתיב המרכזי מיפו לראש העין, למעבר אפק ולצפון הארץ היה בתוואי זה ולכן למערכה שנעסוק בה בהמשך הייתה משמעות אסטרטגית רבה.
עומס התנועה העכשווי בציר מעיד על כך. הכביש, שהוא יחסית צעיר בנוף, כבש עם סלילתו מרחב ירוק של פרדסים, מטעים וחלקות שדה. במשך עשרות שנים, במקביל לייעודם החקלאי, שימשו מרחבים אלו כמתקנים ושדות אימונים לארגון ההגנה ולמחתרות האצ"ל והלח"י טרם ולקראת הקמת המדינה. מאוחר יותר, מאז שנות החמישים, בני הישובים בסביבה מצאו באזור מסלולי טיול ופעילויות במסגרת בתי הספר ותנועות הנוער.
העיור, הפיתוח ועבודות הסלילה מחקו בשיטתיות ערכים היסטוריים ורגשיים, מבנים, צמחייה, דרכים ושבילים שנשארו מאז חקוקים בזיכרון הצעירים של פעם.
סיפורנו מתרחש טרום התקופה ה"ירוקה" הזו. נחזור בדילוג היסטורי מהיר למערכה שהתנהלה במרחב במהלך מלחמת העולם הראשונה, לפני כ-100 שנים.
חוקר ארץ ישראל ד"ר צבי אילן ז"ל פרסם לראשונה את הסיפור המרגש, חוצה ארצות ויבשות, בעיתון "דבר" ואח"כ גם בספרו "78 טיולים ברחבי ישראל" (בהוצאת "עם עובד" 1977).
לפי המסופר, אנשי החברה להגנת הטבע מרמת גן, שטיילו בשבילי הפרדסים במשולש בין פתח תקוה-קריית אונו-גני תקווה, גילו לוח אבן מסותת ועליו כתובת באנגלית: "אנדרטה לזכרו של חייל ששמו בריאן טמפלר ברטון, שנפל כאן בקרב ב-1917 ונטמן ברמלה. יהי האל מחסה לנפטר".
בהמשך אותר בבית הקברות הבריטי ברמלה הקבר. על המצבה מצוין כי החלל השתייך ליחידת הפרשים האוסטרלית השישית, נהרג בקרב ב-3.12.1917, בן 28 , בן לצ'ארלס ואנני ברטון מניו סאות ולס.
עיתון "דבר", 26.9.1971
טרם אמשיך לעסוק במסלולו הצבאי של בריאן טמפלר ברטון - תזכורת קצרה על מהלכי הצבא הבריטי בכיבוש ארץ ישראל מהשלטון הטורקי שהתקיים כאן 400 שנים.
האימפריה העותמאנית הצטרפה במהלך 1914 אל מדינות הציר וכך הפכה למשתתפת במלחמת העולם. בהמשך לברית זו, הגיעו למפקדות הצבא הטורקי בארץ ישראל קצינים יועצים, טייסים על מטוסיהם, מהנדסים ואנשי תחזוקה ולוגיסטיקה. תגבור זה הביא לצבא הטורקי מחשבה שונה ומערכות נשק חדישות.
ב-1915 ערכו הטורקים, עם שותפיהם הגרמנים, שני ניסיונות להגיע לתעלת סואץ. הניסיונות נכשלו, אך הביאו לתגבור ולהתחזקות הכוח הבריטי לאורך הסואץ ובהמשך ליציאתו לכוון ארץ ישראל.
ברור היה אז, ומובן גם כיום, כי האינטרס הבריטי היה להחזיק בתעלת סואץ והנה ניתנה להם עילה לכבוש את המזרח התיכון ולהגיע אל שדות הנפט בסעודיה ועיראק. ואכן, ממשלת בריטניה זיהתה את התפתחות האירועים כהזדמנות היסטורית ופעלה בהתאם לכך.
כניסת הצבא הבריטי לארץ לא הייתה קלה. קרב עזה הראשון הסתיים בכישלון ובתבוסה של הבריטים. הם איבדו בשני ימי הקרב ב-26-27.3.1917 523 לוחמים, 412 נעדרים ועוד 2,932 פצועים פונו לבתי חולים.
ניסיון בריטי נוסף לכבוש את עזה היה באפריל 1917. גם בקרב זה הם נחלו כישלון חרוץ. ב-3 ימי קרב נהרגו 5,900 לוחמים ונפצעו 2,000. כתוצאה משתי המפלות הוחלף הפיקוד הבריטי והמפקד הנכנס היה גנרל אדמונד אלנבי המוכר. במסע לכיבוש הארץ, ועוד לפני כן, הוא נחשב למצביא מנצח.
עם כניסת גנרל אלנבי לתפקיד תוגבר הכוח הבריטי בא"י בצורה משמעותית. אלנבי שינה כיוון. ב-31.10.1917 נכבשה באר שבע ובמסע מהיר ותוך ניצול ההצלחה נכבשה עזה בניסיון השלישי.
מכאן ההתקדמות צפונה הייתה מהירה, במערכה שזכתה לכינוי "מרדף פלשת".
פרשים אוסטרלים בפאתי באר שבע. צילומים באדיבות ארכיון המלחמה האוסטרלי להגדלה יש ללחוץ על התמונה
העיר ירושלים נכבשה בפועל ב- 9.12.17. טקס הכניעה המפורסם התקיים יומיים מאוחר יותר, ב-11.12. מאחר שכניסת הפיקוד הבריטי לעיר, בראשותו של אלנבי, היתה הרבה יותר מ"עוד" ניצחון, זכה המסע הרגלי להיכנס לספרי ההיסטוריה כטקס של כניסה לעידן חדש.
נדרשו עוד מספר שבועות לייצוב הקו אל מול הטורקים, שהתבצרו מצפון לירקון לאורכו ובהמשך דרך השומרון מזרחה לבקעת הירדן. הכוח הבריטי התחפר במקביל בפריסה שזכתה לכינוי "קו העוג'ות". שמו הערבי של הירקון נקרא בפי תושבי המקום עוג'ה על שום פיתוליו הרבים. ואדי עוג'ה יורד מקו פרשת המים מזרחה אל בקעת הירדן.
כחלק ממערך זה הוצבה יחידתו של בריאן טמפלר בגזרה שהיום ניתן למקמה במרחב הכולל את גבעתיים, רמת גן, קריית אונו ועד לפאתי פתח תקווה.
ברור היה כי החיץ בין הכוח הבריטי לכוח הטורקי היה זמני, ומשני עברי הירקון התכוננו להכרעה. הבריטים בתכנון פריצה להמשך המגמה להתקדם צפונה וממול הצבא הטורקי עשה הכול למנוע זאת, כך שכל העת היו היתקלויות בין יחידות שפעלו לשיפור עמדות.
טמפלר (משמאל) ופרש אוסטרלי נוסף. באדיבות ארכיון המלחמה האוסטרלי
יום נפילתו של טמפלר היה יום לחימה סוער. בשעות הערב ערכה יחידתו פשיטה על עמדות טורקיות. הקרב היה קרב חפירות ובחלקו היה קרב כידונים. הכוח הבריטי התוקף לא הצליח במשימתו. בקרב נהרגו 20 לוחמים ועוד 4 נלקחו בשבי. עם לילה חזר הכוח לבסיסו עם הפצועים וההרוגים.
בריאן טמפלר שנהרג בקרב השתייך לכוח האנז"ק (הכוח המגוייס מקרב אזרחי אוסטרליה וניו זילנד). הוא נקבר זמנית במקום ועל קברו הוצב צלב עץ. לאחר העברתו לבית הקברות הצבאי ברמלה לקבורת קבע הוצבה במקום הקבורה הזמני מצבת אבן וצלב העץ הועבר לאחוזת הקבר המשפחתית בחוות נאנימה באוסטרליה.
בית הקברות הצבאי ברמלה. צילום: אתר מכל מקום
טרם שובנו לעסוק בגורלה של מצבת הזיכרון, מן הראוי לנסות "ולעשות סדר" בכוחות הצבא שהשתתפו בכיבוש הארץ תחת הדגל הבריטי. לפי רישומי ממשלת בריטניה בקרבות לכיבוש סיני וארץ ישראל לקחו חלק בני עמים שונים תחת דגל בריטניה הגדולה. לחמו כאן אוסטרלים, ניו זילנדים, הודים, דרום אפריקאים, קנדים, וכמובן אנגלים. הוועדה האימפריאלית לקברי חללים קבעה כי בתקופת מלחמת העולם הראשונה נקברו בבתי הקברות בארץ ישראל 12,197 חללים.
ממשלת בריטניה לא יכלה לעמוד בהוצאות הגבוהות של העברת גופות ההרוגים לקבורה במקום בו גדלו וחיו, ולכן התקבלה החלטה כי צבא בריטניה יקבור את חלליו בסמוך לשדות הקרב בו נפלו. לצורך זה הוקמה "הועדה האימפריאלית", הפועלת עד עצם היום. פעילותה בולטת בתחזוקה המוקפדת של בתי הקברות. הועדה מטפלת כיום בבתי קברות צבאיים בכ-140 מדינות. חיילים יהודים ששרתו בצבא הבריטי ונהרגו נקברו לצד חבריהם כשעל המצבה שלהם מופיע סמל ה"מגן דוד".
בארץ ישראל נמצאים בתי הקברות הבאים: דיר אל בלח, עזה, ירושלים, באר שבע, רמלה וטול כרם.
גיבור סיפורנו בריאן טמפלר נקבר ברמלה, בבית העלמין הגדול והמטופח, בקרבת חבריו ורעיו לנשק. הוא זכה למצבה גם בסמוך למקום נפילתו.
בריאן נולד בווליגטון בשנת 1889.הוא התגייס לצבא האוסטרלי ב-7.12.1914. טרם גיוסו ניהל חוות צאן גדולה שהייתה בבעלות משפחתו ולכן במסמכי הצבא מקצועו האזרחי נרשם כרועה צאן.
עם פרוץ המלחמה, כמו מגויסים אחרים מהיבשת, לקח איתו את סוסתו "ספיידס" ויצא עם יחידתו למצרים. מכאן הועברה היחידה לגליפולי. טמפלר לקח חלק בקרבות העקובים מדם בהם ניסו הבריטים והצרפתים, בסיוע בני בריתם, לפרוץ את הקו הטורקי. הניסיון נכשל ועלה ברבבות הרוגים.
טמפלר עם סוסתו "ספיידס". באדיבות ארכיון המלחמה האוסטרלי
בימי הקרבות הועלה טמפלר לדגת רב טוראי. בספטמבר 1915 חלה בטיפוס המעיים והוחזר להחלמה בביתו באוסטרליה. עם החלמתו חזר למצרים ובמסגרת יחידות האנז"ק לחם בסיני, בעזה ובאר שבע ואז הגיע עם יחידתו לגבעות מדרום לירקון.
כפי שציינתי קודם לכן, ב-3.12.1917, בקרב תעלות כשהנשק היה כידונים, נפצע טמפלר ומת באותו הערב. הוא נקבר ברמלה ובאתר נפילתו הוצבה ע"י חבריו אבן ההנצחה.
אני מעריך כי במהלך השנים הרבות חלפו במקום רבים שחלקו כבוד לחייל הלוחם שהונצח כאן. אני הגעתי למקום מספר פעמים בעקבות רשימתו של ד"ר צבי אילן ז"ל שהתפרסמה ב-1977.
.
כיום האבן איננה. סברה ראשונה שמתבקשת היא כי נלקחה ע"י "חובב מזכרות ועתיקות" והיא מוצבת בחצרו כמוצג פרטי. אפשרות נוספת היא כי בעת הסלילה ועבודות הפיתוח האבן רוסקה או נקברה.
אבן הזיכרון המקורית שהוצבה ע"י חבריו של טמפלר. באדיבות ארכיון קריית אונו
היעלמות אבן הזיכרון גרמה לעוגמת נפש בקרב חובבי הסביבה ויפה עשתה עיריית קריית אונו שהעמידה אבן זיכרון חלופית בכניסה לתחנת הדלק "פז" ברחוב לוי אשכול בעיר. הציבור שזכה להכיר את המצבה באתרה מקווה שהאבן תמצא יום אחד ותשוב למקומה ההיסטורי.
אבן הזיכרון החלופית שהוצבה בעיר קריית אונו. צילום: אתר מכל מקום
בסיום רשימה זו שנגעה ברפרוף בתקופה בעלת חשיבות היסטורית בתולדות ארץ ישראל ומדינת ישראל בהמשך, אני ממליץ לכולם, ללא שייכות אידאולוגית או פוליטית, לחזור לקרוא ולהבין את המזרח התיכון של לפני 100 שנה וכיצד כיום אנו עדיין מתחבטים בבעיות שהניחו אז לפתחנו מעצמות העל.