"הבה נצא במחול..."

תרבות המחול שנעסוק בה הפעם היא ים אין סופי של תנועה, מוסיקה, פולקלור, מסורת ומסגרות חברתיות. ככל שאני צולל לתוך החומר המצולם, הכתוב והאידיאולוגי, תחושתי היא כשל אדם השט בקליפת אגוז בתוך אוקיינוס אין סופי של תרבות לא מוכרת לי.

בכוונתי לספר על כנסי המחולות בדליה עם דגש מיוחד. בנוסף לפן האומנותי, היה לכנסים ערך היסטורי בתולדות ההתיישבות. ריסנתי את סקרנותי והתמקדתי בחמשת כנסי המחולות שהתקיימו בקיבוץ דליה.

חשוב לדעת כי בתקופה שבין שתי מלחמות העולם פרחה במדינות אירופה תנועה שדגלה ביצירת קשר בין הריקוד האומנותי לבין המחול העממי, כך שציבור רחב יוכל לקחת בו חלק.

הדבר בא לביטוי במסכתות, בכנסי מחול ובאירועים בהם רקדניות ורקדנים השתתפו כבודדים, כחלק מקבוצות או כלהקות שחברו להן לעניין זה. ביקוש גובר לתנועת מחול זו הביא איתו את הצורך ליצור מחולות חדשים. כוריאוגרפים ומוזיקאים מצאו במות ורמפות ליצירותיהם. גרמניה, שהייתה המוקד לפעילות זו, "שיווקה" את התורה לארצות נוספות.

לארץ ישראל של אותן שנים, אשר הייתה קרקע פורייה לרעיונות חברתיים, כלכליים ואמנותיים, הגיעה תנועת מחול זו ברגלי רקדנים וכוריאוגרפים יוצאי גרמניה, אנשים צעירים, חלוצים וציוניים. חשוב לציין כי הנשים הרוקדות והמרקידות הן שהובילו את התהליך.

בציון המתחדשת, ובעיקר במה שכונה "ההתיישבות העובדת", חי ציבור חילוני צעיר שאידיאולוגית נטש את מסורת בית הוריו וסביבת גידולו והגיע ארצה ברצון ליצור עולם חדש. ציבור זה חי ועבד בתנאים פיסיים קשים, בצמצום ותוך דאגה לביטחון האישי והסביבתי.

גם הפרט וגם הקהילה חיפשו תכנים לפנאי. מאחר והייתה מגמה להתרחק מהמסורת ומהדת, הפנייה הייתה לתרבות הקלאסית, מוסיקה, ספרות וציור. את עולם המחול תפסו ריקודי עם אירופאים כמו הורה, קרקוביאק וצ'רקסייה שסובבו את מעגלי הרוקדים מידי ערב.

הורה בחדרה, 1936. באדיבות ארכיון עין השופט

מאחר והמטרה הציונית הייתה ליצור כאן משהו חדש וייחודי ולא להסתמך על מקורות חיצוניים, החלו במהרה החיפושים והניסיונות ליצירה חדשה. המוטו היה - שמירת קשר עם עם ישראל שחי כאן בתקופות הבית הראשון והשני ואף לאחר מכן.

כפי שציינתי קודם לכן, ההתיישבות העובדת, שהייתה פזורה בכל חלקי הארץ ועסקה רובה ככולה בחקלאות, חיפשה דרכים וכלים לחידוש והמשך הקשר למקורות ההיסטוריים של היהדות בארץ ישראל. החגים היו כמובן האמצעי דרכו התבקש החיבור. מאחר וכל אחד מחגי ישראל מחייב תוכן משל עצמו החלו להיכתב מחזות, מסכתות ומקראות ולאלו היה צורך להוסיף מוסיקה ומחול. מכאן היצירה עלתה ופרחה בכפרים ובקיבוצים.

בכל אחד מהישובים החלה להתפתח מסורת מקומית של תכנים לחגים. חשיבותו של הטקס בחיי הקהילה דרשה הכנה מקצועית, כך שלאמנים מתחומי ההלחנה, הכתיבה, הציור והתנועה נימצא כר נרחב ליצירה. זו הסיבה העיקרית שאמנים אנשי ההתיישבות הפכו בהמשך לאושיות תרבות והעשירו את הארץ ביצירותיהם.

עד כאן נגיעה בקצה המזלג בסוגיה מדוע מחולות העם, שירי החג ושירי השדה והטבע התפתחו בישובים שעסקו בחקלאות ובנו קהילות חדשות בהתאם לתפיסת עולמם.

את תנועת המחול האותנטי והעממי בארץ הובילו נשים. גרטרוד קראוס, לאה ברגשטיין מקיבוץ רמת יוחנן, רבקה שטורמן מעין חרוד, ירדנה כהן החיפאית, שייצרה מסכתות בכמה מישובי עמק יזרעאל, ושרה לוי-תנאי, מייסדת "ענבל" לימים, שהחלה דרכה כמלחינה וכוריאוגרפית בקיבוץ רמת הכובש.

כמובן היו מרקידות נוספות שפעלו והפעילו מחוללים בכל הארץ, אך אין ספק שהדמות הדומיננטית והמוליכה מכולן הייתה גרטרוד לוינשטיין, היא גורית קדמן.

גרטרוד לוינשטיין עלתה ארצה בשנת 1920, עם בן זוגה ליאו ובנה רפאל. תחנתם הראשונה היתה חוות חפציבה בחדרה. מכאן עברה המשפחה לקיבוץ תל יוסף, אז גם שינתה את שמה לגורית קדמן. מאוחר יותר עקרה המשפחה לת"א. כבר אז שמה נודע בציבור כיוצרת ומובילה בתחום המחול, דבר שהקל על קליטתה בעיר.

בשנת 1929 החלה בפעילות בכפר הנוער בן שמן, שם לימדה וארגנה שני אירועי מחול. כעבור שנתיים החלה לפעול במסגרת "הפועל", מה שאפשר לה להפעיל חוגי רוקדים ברחבי הארץ. בד בבד לימדה בסמינר הקיבוצים ותלמידותיה ותלמידיה הביאו את גישתה למחול למקומות שמהם הגיעו. באווירה שהיתה ובחברה המפרגנת הפכה קדמן לסמכות מוכרת בתחומה ולקחה חלק באירועים מרכזיים בכל רחבי הארץ.

גורית קדמן

לאחר כמה פניות לקדמן לארגן כנסי מחול, שנענו בסירוב, כינסה בביתה בתל אביב שתי פגישות של אנשי מקצוע לסיעור מוחות. המסקנה מהמפגשים היתה כי יש לפעול לעריכת כנסי מחולות, אך תחילה יש למפות את הלהקות הפועלות בארץ. גורית קדמן נרתמה למשימה. עם סיום הסקר שבו אותרו הלהקות ונבחנו אתרים ראויים לעריכת הכנס, הוחלט כי קיבוץ דליה הוא המתאים. כפי הנראה ההחלטה הייתה נכונה ובדליה נערכו בהמשך חמישה כנסי מחול.

הכנס הראשון התקיים ביולי 1944. הימים - שלהי מלחמת העולם השנייה, הידיעה על שואת יהדות אירופה הגיעה לארץ והמורל הלאומי היה בשפל. הכנס התקיים למרות זאת ומתוך אמונה ותקווה ש"לא יכריתו אותנו ואנו נצא ונתריס כנגד כל דורשי רעתנו" (ציטוט מדברי גורית קדמן).

אנשי קיבוץ דליה הם שארגנו את האירוע. מצפון לישוב הוכשרו במדרון הגבעה מדרגות ישיבה, הוקמה במה והותקנה תאורה, הכול ביכולת ובאמצעים של אותה תקופה. על הבמה הופיעו כ-200 רקדנים וממדרונות הגבעה צפו בהם קהל של 3,000 איש נלהבים. הלהקות הציגו בחלקן ריקודי עמים ובחלקן מחולות שעוצבו כאן בארץ. האירוע הסתיים בריקוד המוני של כל הבאים בשבילי הקיבוץ.

ההכנות לכנס. באדיבות ארכיון עין השופט להגדלה יש ללחוץ על התמונות

מובן שהצלחה זו הביאה את היוזמים והמארגנים לקבל החלטה על קיום כנס מחול מידי שנתיים.

כנס דליה השני אמור היה להתקיים ב-5.7.1946. כזכור, הימים היו ימי המנדט הבריטי בארץ. שבועיים קודם לכנס הייתה "השבת השחורה". ביום זה נעצרו מנהיגי ישוב ואנשי ציבור והסתבר שגם רוקדים מצאו עצמם מאחורי גדרות במחנות המעצר בלטרון וברפיח.

בהערת אגב מצאתי כי לאחד מהעצורים ברפיח היה עניין במחול. בשהותו במקום קלטה אוזנו נעימה מקומית והקצב התחבר אצלו לסגנון מחול אהוב בארץ. מדובר בדבקה, שהיא מחול ערבי קבוצתי שהציבור היהודי אימץ. בעקבות כך יצר את מה שכולנו מכירים כ"דבקת רפיח" ותוך זמן קצר הופץ המחול בארץ והפך ללהיט.

לאחר הדחייה התקיים הכנס ביוני 1947. המארגנים ציפו לכ-8,000 צופים אך להפתעתם הגיעו כ-30,000 איש. על הבמה הופיעו כ-500 רוקדים וההופעות נמשכו עד אור הבוקר.

בתקופה זו עדיין היה מוטל עוצר לילה בארץ. היה חשש שקהל גדול שכזה לא יוכל לפנות את הקיבוץ ולחזור לביתו בשלום בשעות החשיכה. בנוסף, היתה דאגה לביטחון בדרכים. המארגנים החליטו "למשוך" את המופע עד הבוקר. וכך, בכנס דליה השני, זכו הרוקדים לחידוש מרענן - קריית המחול.

לצורך אירוח הרוקדים והצופים הוקם במקום מאהל גדול והוכשר שטח לאוהלים שיוקמו ע"י האורחים. לארגון ולשליטה היה מטה מרכזי עם שלוחות בשטח, הוקמו מרפאה, מודיעין, מבני שירותים, סנדלרייה, מתפרה ומספר במות לחזרות.

תיאור חי של המחנה ניתן לקבל מצפייה בסרטון המצורף. צילם את הסרט פרד מונוסון (1892-1972), יהודי אמריקאי, יוזם ותעשיין, נדבן למען הישוב, אשר לצד פעילותו ונסיעותיו נהג לצלם, וכך השאיר לציבור תיעוד חי של אירועים.

יש הרואים בכנס דליה השני אירוע פרידה לצעירים רבים שהתגייסו למלחמת העצמאות, אשר פרצה לאחר מספר חודשים ולא כולם זכו לשוב מימנה.

כנס דליה השלישי היה באוגוסט 1951. זה היה האירוע ההמוני הראשון בתחום המחול שהתקיים לאחר מלחמת העצמאות. את החברה הישראלית במדינה הצעירה העסיקו שני נושאים מרכזיים - הקמת המדינה וקליטת העלייה. גם הפעם קיבוץ דליה היה המארח. האגף לתרבות בהסתדרות סייע במימון ועל הפן האומנותי והמקצועי הייתה אחראית גם הפעם גורית קדמן.

באדיבות ארכיון עין השופט

במחולות שהועלו ניתן ביטוי להלכי הרוח שהיו נחלת הציבור, הכאב והצער על הנופלים, התקווה והשמחה לקיום המדינה וכמובן קליטת העלייה. בכנס הועלו שתי מסכתות שעוצבו לשירים שנכתבו בידי נתן אלתרמן ז"ל וחיים גורי יבדל"א.

עיתון "הצופה" מאותם ימים ציין בסיפוק כי בשונה מכנסים קודמים הפעם התקיים הכנס בימי חול, דבר שאפשר לרבים רבים להגיע. "כתבנו בשטח" סיפר על שיירות לאורך ק"מ שהשתרכו בדרכן לדליה. הקהל, כ-70,000 איש, איכלס את הגבעות סביב וקבע מקומות ישיבה בינות לסלעים ולקוצים.

אחד מסממני המדינה הצעירה, ע"פ העיתון, הייתה השתתפות של חכי"ם, שרים ואלופי צה"ל באירוע. חשוב לציין כי לדעת הכתב בשטח רמת המחולות הייתה בינונית והתרשמותו הייתה בעיקר מרבבות הצופים שהגיעו.

חזרות לכנס השלישי, 1951. באדיבות ארכיון עין השופט

הכנס הרביעי למחול בקיבוץ דליה התקיים בקיץ 1958 במסגרת חגיגות העשור למדינת ישראל. בארץ התפתחו מפעלים עצומים בתחומי הכלכלה, התעשייה, החקלאות והבינוי. גם נושאי התרבות צעדו בדילוג ארוך קדימה. כל זאת, יש לזכור, תוך מתח בטחוני שהגיע לשיאו שנתיים קודם לכן ב"מבצע סיני" שאחריו רגעה הארץ.

האירוע התקיים לאורך יומיים כאשר בכל אחד מהערבים הגיעו כ-35,000 צופים. הערב נפתח במצעד פתיחה של 3,000 מחוללים. על הבימוי הייתה אחראית הפעם שולמית בת דורי מקיבוץ משמר העמק.

הפתיחה המרשימה הלהיבה את הקהל אשר צפה במהלך הערב והלילה בתכנית שכללה את הנושאים הבאים: מחולות עבודה, שמחת הקוממיות, טבע ונעורים, אהבה ושלום. לסיום היה פרק שהוקדש לריקודי עדות ישראל וכן הופיעו להקות מכפרים דרוזים וצ'רקסים.

בעתון "מעריב" מיום 18.7.58, תחת הכותרת "השקר הגדול ששמו מחולות עם ישראלים", כתב א.ב סקרן (הכינוי העיתונאי של דן בן אמוץ באותה תקופה) כי הוא חווה ערב נהדר בדליה, ארגון מעולה, מקומות ישיבה, חנייה מוסדרת, שירותים והמון פגישות עם חברות וחברים.

לדברי ד.ב.א. הכול היה בכנס ברמה גבוהה ובהתלהבות. מה שחסר לו אלו מחולות עם ישראלים. הוא הוסיף בעטו השנונה לתאר את שראה על הבמה ובהחלט ניתן להבין שלא ממש נהנה. לעומתו, כתבת עיתון "דבר", תהילה רבינא, כתבה סקירה מקצועית ממנה עולים רשמים הפוכים.

מחנה האוהלים של הרקדנים, 1958. באדיבות ארכיון עין השופט

קיבוץ דליה, מסיבותיו הוא, לא היה מוכן לקיים את הכנס בשנת 1963. אירוע חילופי התקיים בבית ברל. ניראה כי המקום החילופי לא נתן לפסטיבל את אופיו הייחודי, כך שהכנס החמישי חזר לקיבוץ דליה.

השנה היתה 1968 ולקראת חגיגות העשרים למדינה החליטה המשלה למסור את ארגון האירועים למרכז ההסברה, שבראשו עמד יהודה אילן. כנס המחולות בדליה, החמישי במניין, היה כלול בתכנית אירועי שנות העשרים למדינת ישראל. האחריות לקיום האירוע הוטלה על שולמית בת דורי שהייתה בעלת ניסיון מוכח בבימוי ובארגון מופעים.

כשלושה חודשים טרם האירוע, שנקבע ל- 25.6.68, הקימה בת דורי צוות שייטול על עצמו את הארגון הטכני ואת הקו האומנותי. בתחילה נקבעה תכנית המופע, השלב הבא היה סריקה, הכרה ובחירת הלהקות המשתתפות.

האנשים שבחרה בת דורי לעבוד איתה היו מהמובילים בתחומם, כמו למשל המנצח לאסלו רוט. האחראי על תכנון השטח, התפאורה והתאורה היה ארנון אדר, האחראית על הקשר עם הלהקות הייתה תרצה הודס וניצח על המקהלות שלמה קפלן. מרכז ההסברה עמד מאחור, דחף ותמך ומצא תמיד תקציב למימון ההכנות. סה"כ הגיעו כ-25,000 צופים שגדשו את מדרונות הגבעות סביב הבמה המרכזית.

להקת רקדנים בכנס 1968

כנס דליה החמישי היה האחרון בכנסים שהתקיימו בקיבוץ דליה. התקופה שלאחר מלחמת ששת הימים היא פרק אחר בתולדות הארץ הזו, תרבות אחרת הציפה את המדינה, זמירות ומחולות אחרים מילאו את הפנאי, הציבור הישראלי שינה פניו, הקיבוצים, לצד היחלשותם הכלכלית, איבדו את מקומם כמובילי תרבות, הסולידריות והביחד הלכו ונמוגו, אותם "משוגעים" למחול מצאו עצמם במסגרות מקומיות והמשיכו לחולל באותה דבקות שאפיינה את דור המייסדים.

הפסטיבל החמישי בדליה ציין סיום תקופה של הובלת המחול בארץ ע"י ההתיישבות העובדת. מטבע הדברים להקות המחול צמחו והתפתחו במקומות רבים ברחבי הארץ, חבורות אלו היוו מרחב פעולה לכוריאוגרפים שהציעו כל העת מחולות מסגנונות שונים לרוקדים.

העיר כרמיאל הוקמה במרכז הגליל בשנת 1964 ובשנת 1988התקיים כנס המחול הראשון במקום. לצורך זאת, הוקמה עמותה שבאחריותה הייתה ההפקה והניהול של כנסי המחול. כצעד ראשון בתכנון הכנס הוזמנו מארגני כנס דליה האחרון, תרצה הודס ויונתן כרמון, לקחת על עצמם את הניהול האמנותי של האירוע. נראה ששיתופם ענה על הצפיות וכרמון כיהן כמנהל אמנותי עד שנת 2000.

פסטיבל כרמיאל למחול מתקיים אחת לשנה בקיץ ונמשך שלושה ימים ברצף. לפי פרסומי עמותת הפסטיבל, בקיץ האחרון התקיימו 100 מופעים בהשתתפות 10,000 רקדנים מהארץ ומחו"ל והגיעו כ-25,000 צופים. אנשי כרמיאל נאמנים לדרכם ומקיימים את הפסטיבל מידי שנה, למעט ימי מלחמת לבנון השנייה, אז, מסיבות ביטחוניות, בוטל הכנס.

עד כאן הסיפור אודות כנסי המחול בארץ ישראל, אמנות שהחלה בשנות השלושים של המאה הקודמת, ממשיכה וממשיכה ולא מנותקת השלשלת.