מפלונית ואלמונית לנווה שלום

09.06.2017

ברשימה זו נשוב לעיר תל אביב ונעסוק במקום מוכר וידוע לאנשי העיר ולבאים ברחובותיה - בעלילות מאיר שפירא ובסמטאות "פלונית" ו"אלמונית".
לכאורה, מדובר במקום מוכר שגם הסיפורים סביבו ידועים ושגורים. אני, כרבים אחרים, גם חשבתי כך עד שנקלעתי למקום לפני מספר שבועות והאזנתי להסברי מדריכה לקבוצת מטיילים.
הדברים נשמעו לי כאגדה נושנה, מוכרת ומותאמת לסביבה. מפגש אקראי זה עורר בי את העניין לחזור לפרסומים מוכרים ולמחקרים מאוחרים המרחיבים את יריעת הסיפור ומאפשרים לקורא המסוקרן והאוהד היכרות עמוקה יותר עם האנשים והמקומות.

 

גיבור הסיפור, מאיר געצל שפירא, נולד בליטא למשפחה יהודית ברוכת בנים ובנות, אך דלה באמצעים. כמנהג התקופה, החליט הנער מאיר, בעידוד הוריו, לנסות את מזלו באמריקה ואם יצליח - המשפחה תגיע בעקבותיו לארץ האפשרויות. בגיל 14 הגיע לניו יורק. במהרה הוא מצא את עצמו עוסק בתחום התפירה, כלומר - חייט.

 

שפירא הצעיר קלט מהר כי בעבודת המחט והמספריים הסיכוי להתעשר אינו רב. הוא ניחן בחוש מסחרי מפותח ואוזניו היו כרויות ליוזמות כלכליות. בחושיו העסקיים הוא זיהה תהליך של מעבר תושבים ממזרח היבשת לאזור דטרויט, שם הייתה צמיחה כלכלית ובמקביל מחסור בדירות למגורים.

 

מאיר שפירא עזב את מקצועו ואת עירו ועבר לדטרויט. הוא נכנס לתחום בנייה ונדל"ן, תחילה בהיקף קטן. ההצלחה האירה לו פנים ואז הוא הכפיל ושילש את עסקיו.  
תוך זמן לא רב הוא התעשר מבנייה ושיפוץ דירות ובהמשך - ייזמות בבניית שכונות ובמכירה והשכרה של דירות.

 

עם הפריחה הכלכלית הגיע זמן יישום התכנית המקורית. מאיר הביא לדטרויט את בני המשפחה מליטא. להזכירכם, מאיר היה אחד מתשעה אחים ובני משפחה מרובים - באותה סביבת עסקים זהו אינו מתכון מומלץ לשלום בית. תוך זמן קצר התגלו בין האחים אי הבנות שהפכו למריבות וסכסוכים ולמרבה הצער סיפור ההצלחה האמריקאי נקטע.

 

בשנת 1922 החליטו מאיר שפירא, רעייתו ושלושת ילדיהם לעזוב את ארה"ב ולעלות לפלסטינה א"י. המשפחה הגיעה לתל אביב עם הון עתק ובזכיינות לייצג כאן את חברת הענק ג'נרל אלקטריק וחברת המכוניות מוריס.

 

מאיר געצל שפירא ובתו נעמי

 

 תל אביב הייתה עיר צעירה ואך התאוששה מחוויות מלחמת העולם הראשונה וממעבר משלטון עותמאני למנדט בריטי מוסדר וממוסד. כל התהליך היה מלווה בעלייה שהלכה והתגברה ובהמשך כונתה "העלייה השלישית".

 

מהר מאוד שפירא הבין כי באותו השלב האוכלוסייה לא נצרכה למוצרי החברות שהוא מייצג. כמו שלמכוניתו המפוארת לא היו כבישים סלולים, גם מוצרי החשמל לא היו שימושיים באוהלים או בצריפים, מגורי החלוצים באותם ימים. כלי התחבורה הנפוץ בתל אביב היה "המריצה".

 

כמו בדטרויט, שפירא זיהה את האפשרויות הכלכליות בתחום הנדל"ן וריכז את עיסוקו בתחום מבטיח זה. הצעד המעשי הראשון למימוש תכניתו יצא לדרך עם רכישת כ- 800 דונם מדרום לתל אביב, בסמוך לאבו כביר ובתחום יפו.  

 

השטח עבר תכנון וחלוקה ולציבור הוצעו לרכישה חלקות של רבע דונם שאיפשרו בנייה של בתי מגורים או עסקים אחרים. בפירסומים הודגש כי מאחר והפרויקט תוכנן בתחום יפו ולא בתחום תל אביב, הובטחו פטור ממיסים ושחרור מהצורך בהיתרי בנייה. 

 

ההפרדה הזו עוררה את זעמו של ראש העיר דיזנגוף וגרמה למערכת יחסים עכורה בין השניים. השמועות שהילכו במשך שנים היו כי ראש העיר עשה כל שהיה לאל ידו לעכב יזמות של שפירא ברחבי העיר. בפולקלור המקומי הופיע סיפור קביעת השמות לסמטאות פלונית ואלמונית כגמול של דיזנגוף לשפירא, דבר שהוכח כמופרך. לכך אתייחס בהמשך.

 

השם שניתן לשכונה החדשה ותקף גם כיום הוא "שכונת נעמי מרים שפירא", ע"ש ביתו האהובה של הייזם. חשוב לציין כי שכונת שפירא הייתה בשטח השיפוט של יפו עד הקמת המדינה, אז כל המרחב סביב יפו צורף לשטח השיפוט של תל אביב.

 

 שכונת שפירא בימיה הראשונים

 

 

שכונת שפירא אוכלסה לראשונה בתושבים יהודים שעזבו את יפו לאחר מאורעות 1920. 
גל שני של תושבים הגיע מקרב יהדות בוכרה. יוצאי סלוניקי הגיעו בשנות השלושים ולאחר הקמת המדינה הצטרפו משפחות יוצאות אפגניסטן לקהילה המקומית.

 

 

במשך השנים ידעה השכונה ימי פריחה ותקופות משבר. הרכב האוכלוסייה יצר מארג חברתי מעניין שידע תמיד לעקוף ולהתגבר על מכשולים. הדבר בא לביטוי כשהמקום הפך לאבן שואבת לאוכלוסיה צעירה. בשנים האחרונות הפך האזור כולו למקום מועדף לזרים, פליטים, מהגרי עבודה ומסיגי גבול. למאבק התושבים בסוגייה זו נחשפים תושבי המדינה באמצעות התקשורת באופן שוטף.

 

מאיר געצל שפירא וילדיו נעמי ואייבי עם תמונות הוריו בפתח בית הכנסת אהל-שרה ברח' הכנסת, 1940

 

 

כאיש משפחה חם ואוהב, במקביל ליזמות העסקית, דאג שפירא למגורי המשפחה.  
משפחת שפירא כללה את האב מאיר, האם סוניה, בת  ו-2 בנים. סוניה הייתה אישה מרשימה, צעירה ממאיר ב-23 שנים. מלבד הפרש הגילים גם התקשורת ביניהם הייתה בעייתית. היא דיברה יידיש ורוסית ומעט אנגלית בעוד הוא דיבר אנגלית ומעט יידיש.

 

מאיר שפירא רכש חלקה בסדר גודל של חמישה דונם על הדרך לכפר סומייל. היום – רחוב המלך ג'ורג', מרכז ת"א. לאורך הרחוב הקצר נבנו בתים בני קומה אחת. בית משפחת שפירא נבנה בקצה הסימטה. הבנייה הייתה ברמה שלא הוכרה באותם ימים בארץ. בחזית הבית הוצב פסל אריה מאבן שתיפקד כשומר על הדיירים.

 

הבתים בסימטה נבנו ברמת גימור גבוהה, בחזית הרחוב הוקמו אובליסקים מבטון, חזיתות הבתים עוטרו בקשתות עם זכוכית צבעונית ועל אדני החלונות היו עיטורים. בהסתמך על סיפור שעובר מדור לדור, מאיר בנה גשר עץ שנמשך מביתו עד שוק הכרמל למענה של סוניה בלבד, כדי שלא תבוסס בחול.

 

סמטה פלונית, 1926. מתוך אוסף אברהם ברמן. באדיבות נדב מן (ביתמונה) ואריאל ברמן

 

 

סמטה פלונית, 1929. צילום מתוך ספר הזיכרונות של אריך מולר


 

בית המשפחה הפגין שפע ועושר. לרשות בעלת הבית היו שלוש עוזרות ועוד טבחית, הריהוט היה יקר, שטיחים כיסו את הרצפה ובסלון ניצב פסנתר שכנראה היה הראשון שנמצא בבית פרטי בארץ. ילדי המשפחה זכו ללימודים ברמה גבוהה. תמונת העושר הייתה מושלמת, אך לא כך האושר.
 

הבת נעמי הצטרפה לאצ"ל למרות התנגדות של הוריה. יותר מאוחר היא עזבה את הארץ ומצאה את מותה בתאונת דרכים בחו"ל. בן נוסף היגר בצעירותו לארה"ב, בעוד שאחיו הצטרף לקיבוץ.
סוניה, האישה הצעירה והיפה מאסה בבעלה. בשלב מסוים, למרות חיי הנוחות, עזבה את הארץ ושבה לארה"ב, שם הכירה רווק קשיש ונישאה לו.

 

שפירא המשיך בעסקיו למרות המשבר האישי שחווה. הזכרתי את אכלוס שכונת שפירא ובנוסף לכך הוא תיכנן להפוך את בתי המגורים השכנים לו למרכז מסחרי (פסאז'). הוא קיבל לכך רישיון בנייה אך מסיבות שונות לא יצא העניין לפועל.

 

בה בעת המשיך שפירא בעסקיו. כפי שכתבתי, הוא ניחן בחוש ריח מפותח בעולם המסחר בכל הקשור בקרקעות. העסקאות שהוא עשה הניבו רווחים מופלגים והוא הפך לגדול אנשי הנדל"ן בת"א. שפירא הסביר לסביבתו כי אהבת ארץ ישראל הביאה אותו מאמריקה לכאן. לדבריו, אהבתו לא הייתה קשורה בציונות או במניעים דתיים, אלא ההערכה כי הארץ המתפתחת היא קרקע פורייה לעסקים וזה בהחלט אהוב עליו.

 

הציבור הרחב לא היה מודע לעסקיו. לעומת זאת אנשי הממשל הבריטי ידעו והבינו. הפקידות הבכירה, פיקוד המשטרה ופרנסי העיר היו מוזמנים לקבלות פנים ולנשפים שקיים, הכל לצורך קידום עסקיו. ואכן העסקים שגשגו, אולם כמו שקורה לעיתים, הדחף לעשייה מביא את העושה לעסקה אחת יותר מדי.

 

מאיר שפירא רכש 800 דונם מהמנזר הטרפיסטי (השתקנים)  באזור לטרון. מתוקף ניסיונו העשיר והמוצלח הוא חילק את הקרקע לחלקות שיתאימו לבניית בתי מגורים עם חלקת גינה. כל מרכיבי הישוב נלקחו בחשבון, רחובות ומבני ציבור, גם שם ניתן לישוב - כפר האחים שפירא, לכבודם של שני בניו.

 

עיכובים בהעברת התשלום למנזר עיכבו את התכנית "המושלמת". הויכוח בין הצדדים הגיע לערכאות משפטיות ובית המשפט פסק לזכותו של שפירא. אולם, המצב הביטחוני באזור לטרון ובכלל בארץ הלך והחמיר ולכן הניצחון בבית המשפט לא עזר. שפירא נותר עם האדמות אך ללא יכולת להמשיך הלאה בעבודות הפיתוח והשיווק.

בסיום מלחמת העצמאות, עם קביעת קו הגבול, חלק מהקרקע עבר לממלכת ירדן וחלקה נמצא באזור המפורז בין ישראל וירדן. כך, עד 1967, אז חזר האזור לשליטה ישראלית.

 

לאחר מלחמת ששת הימים בנו של שפירא, נתן, תפס את מקומו של האב התשוש והחולה במאבק על הבעלות בקרקע. התברר כי חלק מהישוב נווה שלום נבנה על אדמות המשפחה. גם הפעם התקיימו דיונים משפטיים מתישים וב-1990 הושגה פשרה. אבל מאיר געצל שפירא נפטר 20 שנה קודם לכן, בחוסר כל וללא זכר לרכוש והממון שהיו ברשותו בעבר.

 

לקראת סיום הסיפור אודות מאיר שפירא אשוב לשורותיו הראשונות ואנסה להעמיד דברים על דיוקם ואמיתותם. המסורת המספרת כי שפירא קבע כי שם הרחוב שנבנה ביוזמתו יישא את שם רעייתו ואילו הרחוב המקביל ייקרא על שמו - הינו אמיתי, אך לא שלם.
 
ראש העיר מאיר דיזנגוף לא הסכים לקביעת השמות באופן פרטי. בין "המאירים" שרר מתח על רקע חיבור שכונת שפירא ליפו ולא לתחומי ת"א. דיזנגוף לא אישר את שמות הרחובות. דיזינגוף נפטר ב- 1936 וכך במשך שנים המתחם נקרא בתי שפירא. את השמות "סמטה אלמונית"  ו"סמטה פלונית" קבעה ועדת השמות העירונית רק בראשית שנות החמישים.

 

כזכור, הגברת סוניה שפירא התגרשה מבעלה האוהב והנדיב מאיר. היא חזרה לארה"ב ונישאה בבוסטון לאיש מבוגר ממנה בשנים רבות ויחד עם זאת עשיר מופלג. לאחר שנים ולאחר שהתאלמנה  שבה לתל אביב וחיה כאן את שנותיה האחרונות.

 

לסיום, מספר מילים אודות פסל האריה עשוי האבן הניצב בכניסה לבניין. הסיפורים והתצלומים אודות הפסל מוכרים וידועים לרבים מילדי העיר בכל התקופות, רק שמו של הפסל נותר עלום.

 

לפני מספר שנים חוקר האמנות גדעון עפרת מצא כי יוצר הפסל הוא יעקב דב גורדון, פסל שהגיע לעיר בתחילת שנות העשרים. מאחר ולא הצליח להתקיים כאן על אמנותו עזב וחזר לארה"ב. גורדון השאיר אחריו מספר רעיונות ויצירות ביניהם הפסל הנ"ל.

 

 

1/3

צילומים מתוך הבלוג "טיול בעיר"
 

 

*** לשם כתיבת רשימה זו נעזרתי, בין היתר, בספר הנפלא "תל אביב עיר גלויה" שנכתב בידי יודעי ואוהבי העיר יוסי גולדברג, שולה וידריך וד"ר עירית עמית- כהן.

Please reload