"מנוחתו עדן"

08.02.2017

ברשימה זו נעסוק ב"קולנוע". לא במדיה עצמה, כי אם בגופים המביאים אותה לעיני הציבור.

 

אמנות הקולנוע היא הצעירה מבין האמנויות האחרות, אך ללא כל ספק היא הפופולרית ביותר.

על פי פרסומים והודעות של מפיצים וסוכנים, אנחנו, תושבי ישראל, צופים בסרטים חדשים במקביל להקרנתם בערי אמריקה או אירופה. אני מציין פרט זה כציון לשבח לעוסקים בתעשייה ולצופים, שכבר מתחילת דרכו של הקולנוע בארץ דבקו בו והיו קהל יעד לכל פיתוח והתחדשות בתחום.

 

הקולנוע הוא עולם שלם של פעילויות. הוא כולל בתוכו כתיבה, בימוי, משחק, מחול, מוסיקה, ציור, צילום ועוד. כלל המרכיבים יוצרים הרמוניה שמושכת אליה צופים בכל מקום ובכל שפה.
 

רשימה זו לא עוסקת באמנות הקולנוע עצמה - על כך נכתבו ופורסמו מחקרים רבים ולי אין מה להוסיף אלא רק להתרשם וליהנות.  
אספר על חלקו ומקומו של בית הקולנוע "עדן" כחלוץ בהקרנת סרטים בשכונת "אחוזת בית" והמעבר של השכונה מפרבר של יפו למרכז תרבות של העיר העברית הראשונה תל אביב.

 

אישור ההקמה, התכנון ונוהל ההפעלה של קולנוע "עדן" התרחשו לפני יותר ממאה שנים. מסתבר כי כבר אז הייתה נהוגה פרקטיקה המוכרת גם כיום באי אלו רשויות מקומיות וארגונים ממלכתיים. דומה שהדברים רק נלמדו ושוכללו.

 

טרם היות הקולנוע העכשווי המוכר, הוצג על המסכים הראינוע. זה שלב משמעותי בהתפתחות אמנות זו. כבר במאה ה-17 החלו אנשי בידור וממציאים ליזום הצגת דמוית נעות על פני מסך באמצעים שונים של תאורה ועזרים.  

 

במשך שנים היו מופעי בידור מסוג זה באירופה ובאמריקה. ההמצאה שהביאה לפריצה המשמעותית של הראינוע הייתה בצרפת בשנת 1895. האחים לומייר הציגו לקהל מספר סרטים באורך של דקה בהם ניתן לצפות בתנועה, רכבת בנסיעה או אנשים פוסעים.

אירוע זה מוכר כתחילת הקולנוע המודרני, למרות שבאותם ימים הוא עדיין היה ללא קול, כלומר - ראינוע.

 

במשך כחצי יובל שנים הצגות הראינוע זכו להצלחה עצומה. הטכניקה שוכללה, במאים ושחקנים יצרו אמנות חדשה והמחסור בקול נפתר ע"י כתוביות ובמקרים רבים בעזרת מוסיקת רקע שנוגנה באולם. עידן הראינוע הסתיים בתחילת שנות העשרים של המאה העשרים - אז הוכנס הקול למדיה ומאז נכבש המסך ע"י הקולנוע. ­

 

בשנות הראינוע, הקרנות סרטים הגיעו למקומות רבים בתבל וכמובן גם לארץ ישראל, שהייתה אחת הראשונות בקליטת אמנות זו.
ירושלים הייתה החלוצה בתחום. בשנת 1900 הוצג הראינוע במלון "אירופה" בעיר. הסרטים הובאו ע"י מפיץ איטלקי שעבר מארץ לארץ ובעזרת מכונה ידנית הציג את הסרטים. הסרט הראשון שהוצג בארץ היה "יומן משפט דרייפוס".

 

 

 "יומן משפט דרייפוס", 1889. בימוי: ז'ורז' מלייס
 

 

פרסום של חמדה בן יהודה, אישתו של אליעזר בן יהודה (בשם העט שלה "חידה"), לאחר שצפתה בסרט
עיתון "הצבי". 1 ביוני 1900 (
לפרסום המלא)

 

 

בשנת 1908 נפתח בירושלים ראינוע בשם "אוראקל". גם יפו לא פיגרה בהרבה ובשנת 1909 החלו הצגות ראינוע בקפה "לורנץ". בשנת 1911 שני אחים בלגים שהגיעו לארץ כנגנים בקרקס עזבו את עיסוקם המוסיקאלי, רכשו מכונת הקרנה והתחילו להציג ראינוע בקפה "זריפי" ביפו.

באותן שנים יזמים נוספים נכנסו לעיסוק בתחום. ההצלחות הביאו לפתיחת מקומות הקרנה חדשים הן ביפו והן בירושלים.

 

מכאן נעבור לחלוציות העברית בנושא. שנת 1909 היתה שנה טובה ליזמי הראינוע ולהבדיל, למתיישבים הציונים בארץ ישראל. במקביל לפריחת האמנות השביעית נוסדה "אחוזת בית", לימים תל אביב, ובעמק הירדן הוקמה דגניה.

 

תהליך ההקמה של ראינוע "עדן" שזור בתולדות תל אביב כמעשה תרבותי וכיוזמה חלוצית של אנשים בעלי חזון, אך ברבות הימים הסתבר כי הציפוי הבוהק של העיר הלבנה הלך ונסדק והתגלו "גוונים רבים של אפור" בתהליכי ההקמה.

 

60 המשפחות המייסדות של "אחוזת בית" היוו קבוצה מגובשת ומסודרת ששאפה למגורים איכותיים מחוץ ליפו הצפופה. יחד עם זאת, הם רצו להמשיך ולנהל את עסקיהם כרגיל.
למרות שהיה באפשרותם לממן את הרכישה והבנייה בכוחות עצמם, הם קיבלו מקק"ל הצעירה הלוואה גדולה בתנאים מפליגים.

 

 מייסדי העיר,11 באפריל 1909. צילום: אברהם סוסקין

 

את ענייני השכונה ניהל ועד נבחר, בראשותו של מאיר דיזנגוף. כזכור, בכוונת המייסדים היה להקים שכונת גנים לדוגמא. הם ניסחו תקנון שקבע את חזות השכונה, מבני הציבור, תקנות מעבר ותנועה, גובה מיסים וכמובן את החובה לרישיונות והיתרים לבניה ועסקים.

 

כמו במקרים דומים - תקנון ומציאות לא תמיד צועדים בצמידות. בשכונה הבורגנית החלו הבתים להצמיח קומה שנייה שנועדה ברובה להשכרה, כמו כן נפתחו קיוסקים וחנויות - הכל בניגוד לתקנון, כאשר ועד השכונה דן ואישר בדיעבד.

 

שכונת "אחוזת בית" הפכה תוך תקופה קצרה מהיווסדה לסיפור של הצלחה. רבים ביקשו להתגורר בה. כאמור, נוספו לבתים קומה שנייה ושלישית, סביב השכונה נרכשו אדמות, נעשתה חלוקה ונמכרו מגרשים והספסרות פרחה.
ועד השכונה ניסה לסכור את השיטפון בהצלחה מועטה, ולו מהסיבה שחלק מחבריו היו בעלי עניין ועשו רווחים נאים מהמסחר והספסרות.

 

 להגדלה ותיאור יש ללחוץ על התמונה

 

התהליך המואץ של העיור הביא לגידול מהיר ולגיוון של השכונה. נוספו משפחות ואוכלוסיה צעירה שצרכו שירותים עירוניים, כמו גם תרבות ובידור. ולכן, מאחר ותרבות הפנאי הפכה לנדרשת, החל ועד השכונה לחשוב על פתרונות.

 

באותן שנים, בין  הקמת השכונה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, הראינוע הלך וכבש מקום מרכזי בסדר היום של תושבי הערים הגדולות בתבל. גם תושבי "אחוזת בית" רצו לצפות בו בשכונתם. חלק ממייסדי השכונה לא היה מוכן לקבל את ההתפתחות המהירה וניהל קרב מאסף לשמירת צביונה האליטיסטי של "אחוזת בית". אלה ראו בקיום ראינוע תרבות "ירודה" שאינה יאה למקומם.

 

הדיון הציבורי שהתלהט בנושא הסתיים די מהר. מבין שישים משפחות המייסדים היו רבים שהגיעו מרוסיה, שבערים הגדולות שלה הראינוע הפך לתרבות מבוקשת. בהמלצת בני משפחה וחברים שצרכו את האמנות החדשה במוסקבה ובסנט-פטרסבורג הם הצביעו באספת התושבים בעד הקמת ראינוע בשכונה.

 

בהמשך להחלטת התושבים יצא ראש הוועד מאיר דיזנגוף לקהיר, שם היה מבחר אולמות ראינוע. הוא ביקר בכמה מהם, נפגש עם הבעלים והמפעילים והתוודע באופן כללי לתחום.

בוועד השכונה כיהנו נציגי הצhבור ובישיבות באו לידי ביטוי אינטרסים שונים והופעלו לחצים. השלטון התורכי, אשר באותם ימים היה כבר שקוע במלחמה שתקרא בהמשך מלחמת העולם הראשונה, העמיד גם הוא דרישות וגזר גזירות שהקשו על חיי התושבים.

 

מכל סבך התכניות וההתנגדויות התקבלה החלטה כי יוקם בית ראינוע. הבניין ייבנה כמרכז תרבות מפואר שישמש כמקום לאספות עם, הצגות תיאטרון, קונצרטים וקבלות פנים.
על פי התוכנית, בימים שהאולם יהיה פנוי מאירועים אלו יוקרנו במקום סרטי ראינוע.

 

לאחר מספר דיונים בנושא, פרסם ועד השכונה מכרז והזמין יזמים להגיש הצעות לבנייה ולהפעלה של מרכז התרבות. ההצעות התחילו להגיע במהלך קיץ 1913. מסיבות שונות, הן מצד המגישים ובעיקר מתגובת הוועד, לאחר תקופה קצרה נשארה ההצעה של משה אברבנאל לבדה על שולחן הוועד.

 

אברבנאל היה איש עסקים מנוסה שהגיע מאוקראינה במגמה להשתקע בשכונה ולפתח בה עסקים. טרם הגשת ההצעה יצר אברבנאל קשר עם מרדכי ויסר, איש עסקים שהשתייך לקבוצת המייסדים. ידו הייתה בעסקים שונים בשכונה ובסביבתה ובנוסף לכך כיהן כחבר בוועד השכונה.
 

בתמיכתו של ויסר, חתם אברבנאל על החוזה עם ועד השכונה בינואר 1914. בין הוועד ליזם הוסכם כי הוועד יעמיד את המגרש ללא תמורה, היזם יקים את הבניין בכספו, אותו יקבל חזרה בקיזוז מהסכומים אותם הוא אמור היה לשלם עבור הזיכיון. הזכיין יקבל בלעדיות על הצגות ראינוע למשך 13שנים, מונופול שאמור היה להסתיים בשנת 1927.

 

מייד לאחר חתימת החוזה, כאילו במהלך מובן מאליו, עזב מרדכי ויסר את תפקידו בוועד והפך לשותף גלוי ופעיל ב"פרויקט עדן".

 

 מרדכי ויסר (מימין) ומשה אאברבנאל (משמאל)


 

עם כל החגיגיות ששררה בעת חתימת החוזה, לכל אחד מהצדדים היו מניעים נסתרים אך מובנים. הוועד תכנן להציף את האולם בפעילויות תרבות ובאירועים ציבוריים, בעוד אברבנאל  וויסר קיוו לבטל חלק מהם על מנת שהאולם יהיה לרשותם ימים נוספים בשבוע, בהם יוקרנו סרטים.

 

תכנון הפרויקט החדשני היה של אדריכל גרמני והבנייה החלה תוך תקופה קצרה. עם ההתקדמות הוזמנו 600 כסאות מיצרן וינאי. מכונת ההקרנה וגנרטור רב עוצמה הובאו מצרפת והכל הקרין סדר ואופטימיות.

 

אבל במהרה הסתבר כי אזל התקציב והיזמים באו אל ועד השכונה בהסברים ובנוסחאות שונות כיצד להמשיך ולקדם את הפרויקט. ההצעות התקבלו, הוועד הגדיל את תקציב ההקמה והיזמים הפכו לבעלי המגרש והבניין. עם קבלת הסדר זה נעלם גם הסעיף לפיו בניין הראינוע יעבור לבעלות הציבור בשנת 1927.

 

הבניין נחנך באוגוסט 1914. השם "עדן" ניתן למקום עפ"י הצעת הסופר ש. בן ציון, תושב השכונה ואביו של נחום גוטמן. הסרט שחנך את המקום היה "ימי פומפיאה האחרונים". בחודשים הבאים הוצגו סרטים רוסיים, לשמחת התושבים.
 

הנחת אבן הפינה. מימין לשמאל: משה אברבנאל, מרדכי ויסר, לא מזוהה, עקיבא-אריה וייס

 

 

הדיונים המרגשים סביב "עדן" נמוגו תוך זמן קצר, המלחמה שפרצה הסיטה את הדעת לכוונים אחרים והביקורים במקום הפכו למעטים. בהמשך הורה השלטון התורכי על סגירת המקום ומכה אנושה נוספת ניחתה עם גירוש תושבי תל אביב בשנת 1917.

 

 חיילים הודים בחזית בית הקולנוע, 1918

 

 

בסוף אותה שנה כבשו הבריטים את הארץ ותושבי תל אביב התחילו לשוב לבתיהם. ראינוע "עדן" שב ונפתח בינואר 1919.

 

מוראות המלחמה הותירו את חותמן. מרדכי ויסר מת ממגפה בשהותו בטבריה בעקבות הגרוש, שותפו משה אברבנאל חלה ואושפז לתקופה ארוכה, חוב הבעלים תפח, המלווים פנו לערבים וכך נמצא הוועד משלם את החוב.

 

עם החלמתו חזר משה אברבנאל לנהל את המקום. הוא השקיע מאמץ בהבאת סרטים איכותיים ובמקביל הפיק אירועי תרבות וחברה, כמתחייב בהסכם.

 

שנות העשרים היו שנות פריחה, השכונה הפכה לעיר, האוכלוסייה גדלה משמעותית, חיילים, שוטרים ואנשי ממשל בריטי גדשו את העיר והיה ביקוש גובר למקומות של תרבות פנאי. מחוץ לתחום העיר הוקמו אולמות להצגות ולהקרנות, אולם כולם יחד לא היו מסוגלים לספק את הביקוש.

 

תל אביב עצמה הייתה שבוייה בהסכם מונופול של הראינוע "עדן" ולמרות המאמצים לא היו תשובות ראויות לציבור וכולם ציפו לסיום תקופת הזיכיון. בשנת 1927 תמה תקופת בלעדיות "עדן". תוך תקופה קצרה נפתחו בעיר חמישה בתי ראינוע/קולנוע - אופיר, מוגרבי, גן רינה, בית העם ומגדלור.

 

קולנוע עדן הגביר את פעילותו בתחום התיאטרון והאופרה, בהמשך אף נפתח במקום קולנוע קייצי לא מקורה.

 

 

 

עדן המשיך לפעול כבית קולנוע לכל דבר ומשנות השישים התמקד בסרטים הודיים עד סגירתו ביולי 1974. המתחם נרכש ע"י בל"ל ושימש אותו לצרכיו.

 

משך כארבעים שנה עמד אולם קולנוע "עדן" בשיממונו התרבותי ושימש בעיקר לאחסנה. לאחרונה, לאחר שלבים ארוכים של תכנון ואישור, עשוי להפוך המקום למלון יוקרתי עם כשישים חדרים.

 

בתכנון הכללי בעיר תל אביב ישנה התייחסות לשתי מגמות מובילות. הראשונה - לשקם ולשחזר מבנים היסטוריים ולהטמיע אותם בבניה החדשה, והשנייה, שהולכת וכובשת מקום, היא להקים מלונות בוטיק יוקרתיים במרכז הראשוני של העיר.

 

ראוי לציון כי אחד ה"קיוסקים" הראשונים של העיר, שניצב ברחוב לילינבלום, מול קולנוע "עדן", והיה חלק בלתי נפרד מהבילוי הקולנועי, זוכה גם הוא לשחזור ויחד עם שכנו הבכיר יחזירו לחלק זה של העיר את מרכזיותו בתרבות הפנאי של תל אביב.
 

 "מנוחת עדן". בימוי: עופר קפוטה

 

 

* לכתיבת רשימה זו נעזרתי במאמרו של עמרם קליין "הצגת הראינוע הראשונה", וכן בספרו של דוד שליט "מקרינים כוח".

 

Please reload