"שמח בנמל"

16.08.2016

"כן היה זה חבר עז מאין כמוהו

ימאים היו הללו איש ואיש

צור וכוש ידעו טיבם אשדוד והודו

ים אלות וים כפתור וים תרשיש"

 

שורות קצרות אלו לקוחות משירו הנפלא של אלתרמן אודות ספני שלמה המלך. רשימתנו הנוכחית עוסקת בימאים, באניות ובחברת ספנות, כולם ישראלים, אזרחי המדינה הצעירה והאירוע עצמו התרחש בתחילת שנות החמישים של המאה העשרים.

 

טרם כניסתנו לסיפור המעשה נרפרף בקלילות ובמהירות על ההיסטוריה הימית של עם ישראל. שלא כבנושאים אחרים, כאן היא צנועה. עד שנות העשרים של המאה הקודמת היא כמעט ולא הייתה מוכרת. בתקופת הבית הראשון החופים של א"י היו ברובם תחת שליטת כנענים ופלשתים. אמנם אנו מוצאים אזכורים אודות השבטים זבולון, דן ואשר, אבל חוץ מזה אין כל ממצא המתייחס לשיט בים.

 

התנ"ך כמובן התייחס לספני שלמה המלך שהפליגו מעציון-גבר לים אלות.

יוסף בן מתיתיהו תאר בכתביו את א"י בתקופת הבית השני וימי שלטון החשמונאים. הוא הציג בפני הקורא ארץ מפותחת בתחומי ההתיישבות, הבנייה והחקלאות, אולם ימאות יהודית לא נזכרה.

בן מתתיהו חזר והדגיש את רצונם של מלכי החשמונאים לשלוט בערי החוף ובעיקר בערי נמל כמו עזה, יבנה, דור וכמובן הנמל הגדול והמודרני שהורדוס הקים בקיסריה. מנתונים אלו אפשר להבין כי מגמת המלכים החשמונאים לשלוט בנמלים היתה כלכלית וצבאית ולאו דווקא פיתוח צי.

 

בשנת 1836 הוצג מטבע קדום, שנטען כי הוטבע בימי המרד הגדול ברומאים, ועליו הכתובת "יהודה הימית". ממצא זה הפיח רוח במפרשי הגעגוע לאימפריה הימית היהודית, כל זאת עד לשנת 1872, אז התברר כי הכתובת על המטבע זויפה לצערם של רבים. מידע זה הגיע באיחור רב לוועדת השמות של עיריית תל אביב, כך שכיום רחוב מרכזי ביפו מוסיף להיקרא ע"ש מושג שלא היה קיים - רחוב יהודה הימית.

 

 

 מטבע "יהודה הימית" שהוכרז כמזויף

 

 

ההיסטוריה לא יודעת לספר על ימאות יהודית מאורגנת לאורך שנות גלות עם ישראל מארצו. תמיד היו יורדי ים יהודים, ניתן היה לפגוש בהם במישור האזרחי והצבאי ורבים מהם הגיעו לעמדות של פיקוד, אולם משפחה יהודית לא ממש דחפה את בניה לימאות. יחד עם זאת, חשוב לציין כי בני עמנו היו מעורבים בסחר ימי, ניהלו והחזיקו בבעלותם חברות ספנות והיו שותפים ליוזמות חובקות עולם.

 

עם התעוררות הציונות המעשית, בנימין זאב הרצל חזה בכתביו הקמה של נמלים בחופי הארץ וצי אניות עבריות אשר ישוטו בימים ועל סיפונן מלחים מבני ישראל. איתמר בן אב"י, העיתונאי והעסקן הציוני, קרא להקמת צי עברי. קריאות אלו לא זכו למענה, למרות שהמנהיגות הציונית ראתה בכיבוש הים חלק מיישוב הארץ.  

 

למרות קריאות העידוד ומאמרי התמיכה הציבור היהודי בארץ עדיין התייחס לים בחוסר אמון ובחשדנות. דוגמא בולטת לכך היא ההתפתחות המהירה של תל אביב צפונה, כאשר את חלקה המערבי היא הזניחה והפנתה לשם תעשיה מזהמת, מפגעים סביבתיים וכמובן ביוב. גישה מסויגת זו אפיינה גם מקומות אחרים בארץ. כלומר, הים בשלב זה נשאר מאחור: "אנו נשוב אליו בנושאי נופש ופנאי כאשר נתפנה מבניית הארץ".

 

למרות חוסר העניין שגילתה הנהגת הישוב בנושאי הספנות, בציבור עצמו, החל מתחילת שנות העשרים, הלך וגבר העניין בעיסוקי השייט. דייגים יהודים החלו לפעול בירקון, בהמשך התרחבו ויצאו לים התיכון וספנים יהודים הפעילו אסדות בנמל יפו. נמל חיפה שהוקם באותן שנים נתן תנופה משמעותית לספנות העברית. בשנות השלושים, כאשר נמל תל אביב החל לקלוט ספינות, הצוות המקצועי היה כולו עברי. במקביל לכך משקיעים מקומיים, באופן פרטי או בהתארגנות שתופית, רכשו אניות והפעילו אותן בעיקר בנמלי הים התיכון. בשנים אלו גם הוקמו תנועות הספורט הימיות "זבולון" ו"הפלוגה הימית של הפועל".
 

פרוץ מלחמת העולם השנייה החיש את הצורך בהקמת כוח ימי עברי מבצעי. בשנת 1941 הקימה הנהגת הישוב, בשיתוף עם שלטונות המנדט הבריטי, את הפלמ"ח. בשלב ההקמה היו שש פלוגות. בהמשך נוספה מחלקה ימית, אשר שנתיים מאוחר יותר הפכה לפלוגה השביעית המוכרת כפלי"ם.

 

אנשי הפלי"ם, שבסיסם היה בקיסריה, עסקו בהבאת מעפילים מאירופה לחופי הארץ ובמקביל אימנו אנשים לפעולות קומנדו מיוחדות. עם הקמת המדינה מצאו את עצמם אנשי הפלי"ם, באופן טבעי, בחיל הים ובצי הסוחר הישראלי הצעיר.

 

ממש באותן שנים הקימה הנהגת הישוב חברת ספנות לאומית בשם "צים". השותפים בבעלות על החברה היו הסוכנות היהודית וההסתדרות הכללית. כצעד מתבקש, עם תום קרבות תש'ח, יחד עם משוחררי צה"ל הצטרפו יוצאי פלמ"ח ופלי"ם לצי הסוחר וכמובן לאניות "צים". אנשים אלו ראו בפיתוח צי ישראלי נדבך בבניית הארץ, שווה ערך להתיישבות. ראוי לציין כי היה זה ציבור של משכילים, בעלי הכרה מעמדית וחברתית.

 

כאן אנו מגיעים למאבק האיתנים בין הימאים הישראלים, אשר מנו בשנת 1951 כאלף איש, לבין ההסתדרות הכללית. אמנם ההסתדרות לא הייתה מעסיקה ישירה, אבל המאבק, בנוסף להיותו על יחסי עובד-מעביד, בתקופה זו של ראשית המדינה, היה על מקומה של ההסתדרות ותפקידה במדינה בעלת מוסדות שלטון, שעליה האחריות לגופים הממלכתיים.

 

להנהגת ההסתדרות נראה "אסון" לוותר על עמדות ותפקידים ומכאן נבע המאמץ שהשקיעו להישארות בעמדות ניהול.

הימאים הישראליים הבינו ממפגשים עם חברים למקצוע ממדינות אחרות כי הם הועסקו בתנאים קשים ביותר. הספינות והציוד היו מיושנים, השכר היה נמוך משמעותית ובנוסף לכך הוא לא שולם במועד.

 

ביוני 1951 החל המאבק בשביתה בנמל מארסיי. הצוות באוניה "נגבה" התלונן על תנאי עבודה ושכר נמוך. עם סיום השביתה בחו"ל, כאשר האוניה הגיעה לחיפה, חלק מצוותה גוייס למילואים. צעד זה הביא למחאה בכל צי הסוחר. בכמה מקומות אף פרצו שביתות.

 

באוקטובר 1951 הושגה פשרה. נערכו בחירות שבהן נבחר ברוב מוחלט לראשות ועד העובדים נמרוד אשל. אשל היה יוצא הפלי"ם, המנהיג האולטימטיבי של ציבור הימאים, אישיות כריזמטית, יישר דרך, מקובל על בוחריו ומעורר כבוד ואמון עם הנושאים ונותנים איתו.

 

 מודעה בעיתון "על המשמר". 26.11.1951

 

 

אנשי ההסתדרות בחיפה הוטרדו מכך ומתמיכת חברי איגוד הימאים בהנהגה החדשה. כאן התחיל השלב המכריע של המאבק. יש לזכור כי בשנים אלו נמל חיפה היה היחיד בנמלי הארץ שהיה ממסוגל לקלוט אניות מודרניות. מועצת פועלי חיפה ראתה בו בשר מבשרה ולא איפשרה כל התארגנות ללא מעורבותה. הם רצו לשלוט באירועים באמצעות נציג שיעמוד מעל נציגות העובדים ויכוון את צעדיהם.

 

התביעה הראשונה של הועד הנבחר ברשותו של אשל הייתה שארגון הימאים יפעל ישירות בתוך ההסתדרות ולא, כפי שהיה נהוג, כמחלקה במסגרת מועצת פועלי חיפה. לכאורה המאבק נראה מקצועי ומקומי, אולם ראשי המדינה וההסתדרות הבינו כי מתחוללת מהפכה.

 

ההסתדרות, שהייתה טרם הקמת המדינה גורם על לאומי, עלולה היתה לאבד את כוחה ולהפוך לאגוד מקצועי. במפלגת השלטון, מפא"י, חששו כי אובדן כוחה של ההסתדרות יפגע במפלגה. מפלגות האופוזיציה גם הן עמדו על כך, זיהו את ההזדמנות לניגוח והתייצבו מיידית לצד הימאים.

 

ההשבתה החלה באניות שעגנו בנמל חיפה. התגובה לא אחרה להגיע. המשטרה עלתה על האניות והורידה את השובתים בכוח. פלוגת סדרני הפועל, שהיו "זרוע ביצועית" של יוסף אלמוגי (מזכיר מועצת פועלי חיפה) להשלטת הסדר, השתתפו גם הם במאבק הפיזי.  

 

"על משמר" 5.12.1951

 

 

אנשי מועצת הפועלים גייסו שוברי שביתה למלא את מקום הימאים השובתים. ראש הממשלה ושר הביטחון הורה לגייס את מנהיגות השובתים ופעילים נוספים למילואים. צעד זה עורר סערה בצבור ואף הגיע לדיון בכנסת. כל המפלגות, חוץ ממפא"י, יצאו נגד התנהלות הממשלה. מרבית התקשורת, שהייתה ברובה כתובה, פרסמה מידע מגמתי שפגע בדימוי הציבורי של השובתים.

 

השביתה נמשכה מ-12 לנובמבר עד מחצית דצמבר. לאחר התנגשות אלימה בה נפצעו קשה מספר שובתים, הושגה פשרה. סוכם כי כל השובתים ישובו לעבודה ולא ינקטו צעדים כנגד איש. כמו כן התקבלו הדרישות העקרוניות שבגינן פרצה השביתה. ההסתדרות הכירה בוועד הנבחר של הימאים כגוף ארצי מייצג ובוטלה הכפיפות למועצת הפועלים. תנאי העבודה של הימאים שופרו.

 

צי הסוחר הישראלי ספג מכה קשה בעקבות ההשבתה. נגרמו לו הפסדים כלכליים כבדים, לקוחות איבדו אמון ביכולת של חברות ישראליות לספק תעבורה ימית מסודרת.

עיתונאים, היסטוריונים וכלכלנים הסוקרים וחוקרים את השביתה קובעים נחרצות (וזה נדיר) כי הימאים, במאבקם המקצועי הצודק, נקלעו והפכו שלא בידיעתם וללא רצונם לנשק ותחמושת במאבק הישרדות של ההסתדרות על מקומה בחברה ובמדינה. מבין החוקרים יש הטוענים כי המיעוט המבוטל של ימאים ישראלים היום הוא תוצאה של תהליך שהחל בשביתה הגדולה.

 

 דוח משטרתי אודות השביתה. 10.12.51. לקריאת הדוח המלא לחצו על התמונה

 

 

נמרוד אשל, המנהיג המקובל והנערץ, שילם מחיר כבד על מנהיגותו. במשך כמה שנים הוא לא הצליח להתקבל לעבודה בצי הסוחר ולא להיקלט בעיסוקים אחרים בארץ. בלית ברירה הוא עבד באניות זרות, שם גם עלה בסולם הפיקוד והוסמך כקברניט.

 

עם שובו לארץ חזר לצי כרב-חובל ובהמשך מילא במשרד התחבורה תפקידים הקשורים לנושאי הימאות. לפני כשנה נפטר רב חובל נמרוד אשל בגיל 90, שבע הישגים, מוערך ואהוב על משפחתו ומוקיריו.

 

 

נמרוד אשל, עקיבא אור, אמנון נוימן וחיים צוקר על שביתת הימאים. צילום: רענן נחמיאס. מראיין: ערן טורבינר

 

 

 

Please reload