ב"דואר היום": בן-אב"י פינת רופין

19.05.2016

 

הרשימה הנקראת כאן עניינה במאבק האיתנים שנערך בשנות העשרים הראשונות של המאה הקודמת בין עיתון התקופה "דואר היום" ועורכו איתמר בן-אב"י לבין ארתור רופין. הראשון, אישיות מוכרת ומוחצנת, השני, מוכר פחות, אולם אישיותו ופועלו זכו למקום של כבוד בקורות יישוב הארץ.

 

בדרכנו לסיפור האירוע נתעכב מעט על ה"גיבורים", על הזירה ועל התקשורת, שאתם ודאי תעריכו את התנהגותה.

העילה למאבק בין הניצים, ארתור רופין ואיתמר בן-אב"י, הייתה סדרת כתבות תחקיר שפורסמו ב"דואר היום" ועניינן עסקאות לא כשרות שביצע לכאורה ארתור רופין בתוקף תפקידו כמנהל "המשרד הארצישראלי".

 

טרם כניסתנו לעומקו של הסיפור ננסה לתאר בקצרה את דמותם של כל אחד מהמרכיבים אותו.

נתחיל בעיתון. "דואר היום" הוקם בירושלים בשנת 1919 ע"י אליעזר בן יהודה ובנו איתמר בן-אב"י. הבן היה עורכו של העיתון. בן-אב"י שב ארצה לאחר שהייה של כמה שנים באירופה, שם עסק, בין היתר, בעיתונאות ולמד את רזי המקצוע, תוך התמקדות בעריכה ובהפצה. הוא ערך את העיתון ברוח העיתונות האירופאית של אותם ימים, רוח קלילה; סנסציות; סיפורים בהמשכים; חידונים; תשבצים וגם תחקירים וחשיפות אודות אנשי ציבור.

 

חשוב לציין שבמקביל לקו הקל ב"דואר היום" הופיעו מדורי ספרות, תיאטרון ומוסיקה שנכתבו ונערכו בידי הטובים בתחום כמו אצ"ג, אביגדור המאירי, דויד ילין ופרופ' יוסף קלוזנר. ניתן בהחלט לראות כאן ניסיון מעניין של שילוב תרבות אירופאית עם רוח ארץ ישראלית.

 

העיתון יצא לאור בירושלים מ-1919 עד 1936. הודות לאופיו המיוחד הוא זכה לקהל קוראים גדול במושגים של התקופה.

בן-אב"י היה הרוח החיה בעיתון, לא ניתן להפריד אותו מן העיתון וללא "דואר היום" הוא חש עצמו מרוקן מעשיה והשפעה.

 

מערכת עיתון "דואר היום"
שורה ראשונה: שני מימין יושב בן אב"י. משמאלו לאה אבושדיד ומימינו הסופר ישעיהו קרניאל (עזמות).
שורה שנייה: שלישי משמאל עומד העיתונאי אורי קיסרי, שני מימין עומד העיתונאי אהרון אבן-חן ולצידו אשתו 

 

 

בן-אב"י נעדר תקופות ארוכות מהארץ ועובדה זו הובילה להיעדר קו אחיד בתפיסת העולם שהעיתון אמור היה להוליך ולתחלופה מהירה של עורכים. מן הסתם הייתה לכך השפעה על התפוצה והאיתנות הכלכלית של העיתון.
בן-אב"י היה דמות צבעונית, מעניינת ומוכרת. הוא נולד בירושלים בשנת  1882 לאביו אליעזר בן יהודה ולאימו חמדה.  
שמו המקורי היה בן-ציון, אותו החליף מאוחר יותר לאיתמר ובהמשך לבן-אב"י, ראשי התיבות של איתמר בן-אליעזר בן- יהודה.

 

שנות ילדותו היו קשות ביותר. אימו נפטרה כשהיה בן 9. אביו, שמפעל החייאת השפה העברית כבש את כל כולו, לא מצא זמן או דרך להקדיש לבנו הצעיר. בנוסף למצב בבית, סבל איתמר הצעיר מחרמות ונידויים של הקהילה החרדית על אביו, שראתה בעיסוקו בהחייאת השפה העברית חילול הקודש.

 

בגיל צעיר יחסית יצא הנער איתמר ללימודים באירופה. בשלב ראשון הוא מסיים סמינר למורים של "כל ישראל חברים" בפריז ומשם המשיך לאוניברסיטת ברלין. בשנת 1904 הוא חוזר לירושלים ונרתם לפעילותו של אביו בכל הקשור בהפיכת העברית לשפת דיבור מקובלת ובהפצתה באמצעות עיתונים שבן יהודה הוציא לאור.

לצד פעילותו בפיתוח העיתונות העברית המקומית הוא משמש ככתב בארץ ישראל של עיתונים אירופאים ואמריקאים.
לאורך כל התקופה לוקח איתמר חלק בחיים הציבוריים ומביע את עמדותיו בצורה ברורה ונחרצת. זהו פרק חשוב בחייו, אך לא בזה אנו עוסקים כאן.

 

הדמות הבאה בדרמה הירושלמית היא ארתור רופין.

רופין נולד בפולין בשנת 1876. בצעירותו גילה עניין וידע בתחומים רבים מעבר למסורת היהודית. משפחתו הייתה אמידה וליברלית ואפשרה לו לעסוק באמנות, שירה ומוסיקה. הנער היה ער למתחולל סביבו וראה את ייעודו כאיש תרבות ורוח באירופה המתחדשת.

 

עקב הידרדרות כלכלית בעסקי המשפחה רופין נאלץ להפסיק את לימודיו הסדירים ולסייע בכלכלת הבית.

הוא עבד כשכיר בתחום המסחר והכלכלה, עושה חייל, מתקדם בתפקידים ומגיע בגיל צעיר לעמדת ניהול.

קידום זה מביא אותו לאוניברסיטת ברלין. תוך כדי לימודיו הוא מתוודע לפעילות הציונית ובשנת 1905 מצטרף להסתדרות הציונית. ראשי הארגון מזהים את יכולות התכנון והביצוע של הצעיר רופין וממנים אותו למנהל "המשרד הארצישראלי" של ההסתדרות הציונית. בשנת 1908 הוא מגיע ליפו ותוך תקופה קצרה לומד את צרכי השטח ומקים את המשרד.

 

 רופין (משמאל) וסגנו ד"ר יעקב טהון בכניסה למשרד הארצישראלי. יפו, 1908

 

 

הודות ליכולתו, תעוזתו ואופיו מצליח רופין לרכז ב"משרד הארצישראלי" את כל הגורמים שפעלו בשטח בנושאי רכישת קרקעות והתיישבות. השנים הללו בארץ, שלהי השלטון העותמאני, היו קשות מנשוא. בהמשך פורצת מלחמת העולם הראשונה והישוב היהודי בארץ מיטלטל בין גזירות השלטון, מוראות המלחמה, מחסור ורעב.

 

"המשרד הארצישראלי" פועל רבות לסייע לאוכלוסיה היהודית. לתמיכתו זוכים בני היישוב הישן, אנשי העלייה הראשונה וכמובן קבוצות החלוצים הציונים הסוציאליסטים, שמספרם הלך וגדל ובסיום המלחמה אלו הפכו לגורם מוביל ביישוב הארץ.

הקשר המתהדק עם החלוצים הצעירים אינו מתקבל "באהדה" מופגנת ע"י זרמים אחרים בארץ והם יוצאים במסע ציבורי מכוון אישית כנגד מנהל המשרד רופין. יש המתארים זאת כרצח אופי.

 

סיפרנו בקצרה אודות גיבורי הדרמה - איתמר בן-אב"י ועיתונו "דואר היום" ומולם ארתור רופין (סיפור המעשה מופיע בספרו של דב גניחובסקי "סיפורים ירושלמיים").

 

בשנת 1923 מחליט בן-אב"י, אז עורכו של "דואר היום", לצאת למאבק כנגד אנשי ציבור שבתוקף תפקידם פגעו בציבור, מעלו באמונו ובכספו והעשירו את כיסיהם ואת חשבונות הבנק של מקורביהם.

הראשון שכנגדו יוצא בן-אב"י הוא רופין, תחת הכותרת "אנו מאשימים!" מתפרסמת סדרה של שבעה מאמרים.
רופין מואשם בשורה ארוכה של מעשי הונאה, עסקאות כושלות, טיוח, מרמה ועוד. חשוב לציין כי כל המאמרים מופיעים ללא חתימה, כך שהאחריות מוטלת על עורך העיתון, בן-אב"י.

 

רופין מואשם כי ביתו הוא בית גרמני טהור וכי אפילו את הסילבסטר מציינים בו כהלכה. בהמשך תקף העיתון את הקשר שזה מקיים עם ציבור הפועלים ועם קבוצות הממתינות להתיישבות בארץ. מאמר נוסף מאשים את רופין בספסור בכספים שנועדו לרכישת הקרקע לאחוזת בית.

 

עוד טען העיתון שבעת שרופין גורש מהארץ, כמו אחרים, ע"י התורכים, הוא צובר הון אישי בעזרת קנייה ומכירה של זהב מרכוש העם היהודי ואת הנותר הוא מעביר להקמת בנק הפועלים - שזה, לדעת הכותב, פשע לדיראון עולם.

מכאן ממשיך הכותב ומספר על רכישת סחורות פגומות בגרמניה, מכירתן בארץ ישראל במחיר מופקע וחלוקת הרווח

בין רופין לקק"ל.

 

לסיכום התחקירים נכתב כי חברת הכשרת הישוב, אותה הקים רופין, רוכשת אדמות מכל הנמכר ובעוד את אדמות העידית זו מעבירה למקורביה את השטחים שאינם ראויים לעיבוד נמסרים לקק"ל לצורך ייעור. 

 

בעת שסדרת המאמרים מפורסמת שוהה רופין מחוץ לישראל ואינו מודע לנכתב אודותיו.
ברגע שמביאים לידיעתו את הנטען כנגדו הוא מסביר ודוחה אחת לאחת את האשמות, הן בשיחות והן בראיונות לעיתונות. בהמשך, כמתבקש, דורש רופין תיקון הנכתב מ"דואר היום" ומעורכו בן-אב"י. 
העיתון דוחה את דרישתו של רופין ומצהיר כי הוא עומד מאחורי הפרסום והוא מוכן להוכיח זאת בבית המשפט.

 

עם שובו לארץ תובע רופין את העורך, שהוא גם הכותב, לדין על מנת שיוכיח את הפרסום בהתאם להבטחתו.
 

לאחר עיכובים, התחמקויות והשתדלויות נפתח המשפט בסתיו 1925 בבית המשפט במגרש הרוסים במרכז ירושלים.

התובע רופין מתייצב במקום עם עורך דינו הארי סאקר, אולם בית המשפט מלא בקהל, כך גם החצר.
זהו משפט הדיבה הגדול שנערך עד אז בארץ, הכול מוכן וכולם נמצאים במקום - למעט הנתבע שלא מגיע.
בהמשך מסתבר שיצא לחו"ל ופשוט התחמק וברח מהמשפט.

 

בא כוח העיתון הסביר כי המאמרים פורסמו בעת שהותו של בן-אב"י מחוץ לארץ, כך שהאחריות היא לא שלו אלא של מנהל הדפוס, ששמו מופיע כאחראי על העיתון, זאת לפי החוק העותמני שנהג אז עדיין.

משה ניסים, המדפיס, לא הופיע בכתב האשמה ומכאן שלא יכול היה להישפט. בעזרת הפרצה הזו התחמק העיתון ממתן הדין.

 

בן-אב"י ברח מהמערכה. רופין לא קיבל את האפשרות להוכיח את יושרו בבית המשפט, אולם התנהלות "דואר היום" ועורכו כלפיו הביאה לגל של אהדה ציבורית שפיצתה אותו על גל ההשמצות המתוזמן, שכמעט והטביע אותו.

התנהלות "דואר היום" לאורך תקופת הפרסומים והתחמקותו בהמשך סימלה את תחילת ירידתו.
העיתון נסגר לאחר מספר שנים.

 

לסיום, כאשר אני שומע מעת לעת את שירו החביב של ירון לונדון אודות אליעזר בן יהודה ובו השורות הבאות:

 

"איתמר אכן היה לגבר....

איתמר בן אבי שאביו היה נביא

גבר כלבבי"

 

אני שואל- האומנם?

 

מילים: ירון לונדון

לחן: מתי כספי

Please reload