מסימני הנפט למתווה הגז

26.03.2016

בשבועות האחרונים שקטה הארץ מנושא שטלטל אותה במשך ימים רבים, פתח את היום במהדורות החדשות ברדיו, בטלוויזיה ובעיתונות הכתובה. האזרח הישראלי היה תחת מטר אינפורמציה בלתי פוסק בעניין מתווה הגז.

הוויכוח העסיק את מליאת הכנסת, עבר לוועדות, הביא למאבקים בין משרדי ממשלה ובשלב זה נרגע קמעה כאשר הוגשה עתירה לבג"צ וכעת כולם ממתינים לפסיקתו. אנו ננצל את השקט שבין הסערות לחזור בזמן ולספר את היסטוריית חיפוש הנפט והפקתו בארץ.

 

הנפט מוכר כיום כמחצב בסיסי לקיומו של האדם. השימוש בו הלך וגבר מאז המהפכה התעשייתית והתפתחות התעשייה, התחבורה הימית והאווירית, הקמת תחנות כוח וכמובן השימוש הביתי שעושה אותו חיוני לכל אחד ואחד. חשוב לזכור - הנפט על צורותיו (נוזל, גז ומוצק) היה מוכר וידוע לאדם לאורך ההיסטוריה, אבל כל עוד לא היה בו צורך מיוחד לא זכה להתעניינות המתבקשת.

 

בארץ ישראל הכירו את הנפט על צורותיו מזה דורות, אך רק במאה ה-19 בדואים, שחיו באזור ים המלח, החלו לאסוף את גושי האספלט (הנפט המוצק שצף על מי הים), לחלק אותם לכדי משקל גמל, להובילם לאזור ירושלים ושם למכור אותם לבעלי יכולת. באותן שנים כמעט ולא נסללו כבישים בארץ ושיטת הציפוי באספלט טרם הומצאה. השימוש בחומר היה לציפוי כלים, לסתימת סדקים, לייצור צבעים ולהכנת תרופות.

 

הפקת נפט נוספת מוכרת בארץ באמצעות חציבה של אבן גיר ביטומנית. אבן זו נחצבה  בקרבת נבי -מוסא במדבר יהודה, מקום שבו, על פי המסורת המוסלמית, קבור משה. מכאן גם שמה - "אבן משה" או בשמה הערבי - ח'אגר מוסא. "אבן-משה" שימשה להסקה באוהלי הבדואים שחיו בקרבת מקום. לישוב העירוני לא היה כדאי להובילה בגלל העלות הגבוהה. נוסף לכך, לא היה  לה ביקוש מחמת הריח הרע שהאבן הביטומנית הפיצה בזמן הבערה.

 

ל"אבני –משה" הייתה עדנה בימי מלחמת העולם הראשונה. התורכים השתמשו בהן כחומר דלק לקטרי הרכבת בגלל מחסור בחמרי הסקה. מעדות של נהגי קטרים היה זה תחליף עלוב לפחם. הגרמנים, בני בריתם של התורכים, שינעו את האבן הביטומנית לצפון הארץ, שם זיקקו אותן והפיקו דלק לטייסות שלהם.

 

לאחר מלחמת העולם הראשונה, עם הכיבוש הבריטי של כלל המזרח התיכון, חיפושי נפט בארץ ישראל לא נחשבו כדאיים. לכובשים היה ברור כי שדות הנפט העשירים בעיראק ובאיראן זמינים וניתן להפיק מהם במיידית. מדובר היה בכמויות אדירות. בריטניה וצרפת, שכבשו את המזרח התיכון, קבעו את הגבולות ויצרו את המדינות עיראק, סוריה, ירדן, סעודיה והובטח בית לאומי לעם היהודי. הבריטים עמדו על כך שהעיר מוסול תהיה בתחום עיראק כי סביבתה הקרובה עשירה בנפט, והם החזיקו בידם את כל הזיכיונות להפקת מחצבים בעיראק.

 

בשנת 1925 התחילה לפעול חברת ענק משותפת לשתי חברות אנגליות, חברה צרפתית וחברה אמריקאית - "החברה העיראקית". החברה קיבלה מהממשלה העיראקית זכויות מופלגות בכל הקשור להפקה ולהובלה של הנפט. מנהלי החברה היו מודעים לכך כי הזרמה ישירה של הנפט לנמלי הים התיכון תחסוך מהם את הצורך בשימוש במכליות. הם דרשו וקיבלו משלטונות המנדט הצרפתי בלבנון רישיון להקמת בתי זיקוק בטריפולי והניחו צינור שחצה את הגולן. במקביל להנחת צינור הנפט לטריפולי הניחה החברה צינור והקימה בתי זיקוק בחיפה.

 

צינור הנפט כירכוכ-חיפה, קצה הקו בחוף חיפה 1938. מתוך מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק

 

 

ממשלת המנדט העניקה לחברה העיראקית זיכיון לשבעים שנה. ההעדפות והפטורים להן זכתה החברה הינם דמיוניים בכל אמת מידה ונוצר מצב בו גוף כלכלי יצר ישות עצמאית לעצמו (סאגת הנחת הצינור והקמת בתי הזיקוק ראויה לרשימה משל עצמה).

 

הנהגת הישוב היהודי קיבלה בברכה את היוזמה, ראתה בה מקור תעסוקה לרבים והבינה את האפשריות הכלכליות הגלומות בהקמת המפעל. בפועל כל זה התממש. כל ההתיישבות המואצת במפרץ חיפה ואזורי התעשייה הינם פועל יוצא של הקמת הנמל והקמת בתי הזיקוק. איש לא נתן את הדעת באותם ימים לנזק האקולוגי שייגרם לסביבה ברבות הימים כתוצאה מהפיתוח ללא מנגנוני פקוח יעילים.

 

החברה העיראקית, או בשמה המקוצר והידוע אי.פי.סי, ראתה גם בפלשתינה פוטנציאל לגילוי והפקה של הזהב השחור. בלחץ החברה וגורמים כלכליים חזקים בבריטניה ובארה"ב, חילקה ממשלת המנדט רישיונות להפקת נפט בא"י. מתוך שלושים ואחד רישיונות - שמונה עשר קיבלה אי.פי.סי, שרשומה כאן כ"חברה לפתוח הנפט בא"י".

 

באותה תקופה, ראשית שנות השלושים, חשבו אנשי המקצוע כי  יש יותר מסיכויים טובים לגילוי נפט בארץ הקודש. בהמלצת הגיאולוגים החליטה החברה לקדוח במרכז מכתש חתירה (המכתש הגדול), זאת מתוך הנחה כי חפירה בתחתית המכתש קרובה יותר אל מקור הנפט והגילוי יהיה מיידי.

 

בשלב הראשון נסלל כביש גישה מצומת המוכרת לכל כצומת הנגב, דרך שזכתה לשם "כביש הנפט" (זו דרך המובילה כיום לירוחם בצמידות לעיר הבה"דים). במרכז המכתש יצקו משטח בטון, עליו הוצב מגדל הקידוח. בסמוך לאתר הקידוח הוקמו מספר מבנים שנועדו למגורי העובדים. הכול היה מוכן לעבודה.

 

מחנה מחפשי הנפט במכתש הגדול (מימין המחנה הדרומי ומשמאל המחנה הצפוני). צילום: דני גרשוני

 

 

תקופת המאורעות, 1936-1938, מעכבת ולבסוף עוצרת את העבודות במקום. בהמשך מתחדשת החפירה לתקופה קצרה, אך היא נפסקת סופית עם פרוץ מלחמת העולם.

בתחילת שנות השישים, על סמך הידע הגיאולוגי, מנסה חברה ישראלית את "מזלה" במרכז המכתש, אך לאכזבת היזמים לא מתגלה נפט במקום. הקמת מדינת ישראל, פלישת צבאות ערב ומלחמת העצמאות דחקו את נושא הפקת נפט הצידה ומרבית המשאבים הצנועים של המדינה הצעירה הופנו לעלייה וקליטה ,התיישבות ובטחון.

 

בשנת 1952 נחקק החוק המגדיר את הזכויות והחובות של חברות המחפשות ומוצאות נפט בשטח מדינת ישראל. בהמשך לחקיקה מועברים הזיכיונות שהבריטים העניקו, בעיקר לאי.פי.סי, לידי החברה הממשלתית "חנ"ל"- חיפושי נפט לישראל. עוד נקבע כי תוקם חברת הפקה בשם "לפידות" שתעסוק בהפקת הנפט בפועל.

 

חברת לפידות למדה היטב את הסקר הגיאולוגי שערכו הבריטים בשנות השלושים. היא החלה לחפור באזור מושב חלץ, שהוקם באזור של הכפר הערבי חוליקאת אשר נעזב בתש"ח.  תחילת העבודה הייתה בראשית 1955 והנה -  ביום שישי, 23 בחודש ספטמבר, פרץ נפט מן הקידוח!

 

הזרם שפרץ מעומק של 1,515 מטר הניע וסחף התלהבות שמעטות כמוה חוותה המדינה. עיתונות כתובה ורדיו, שהיו אז אמצעי התקשורת המובילים, עסקו בגילוי ובאפשרויות הכלכליות הנגזרות משך ימים רבים. אוכלוסיית המדינה הצעירה, שעדיין הייתה סולידרית, ראתה עצמה שותפה להפקה ויחד עם הכלכלנים ראו בישראל מעצמת נפט, לפחות כמו מדינות המפרץ.

 

 מגדל הקידוח בחלץ. צילום: אדי הירשביין

 

 עמוד השער של עיתון "דבר", מיום ראשון ה-25 בספטמבר 1955

 

הצלחת חלץ הביאה להשקעות נוספות בחיפושי הנפט בארץ. לדאבון הלב, סיפור חלץ לא חזר על עצמו. היו כמה גילויים ונמצאו הרבה סימני נפט, אולם הפקה מסחרית לא יצאה אל הפועל. אדמת הארץ נוקבה במקומות רבים, תקוות רבות הופחו, אולם נפט אין בנמצא.

 

זו הייתה תמונת המצב עד לאיתור שדות הגז במעמקי הים התיכון. זיכיונות, הפקה והזרמה - מה שמוכר לאזרח "כמתווה הגז", מצוי בעמודי האקטואליה ובפינות הכלכלה. להזכירכם, עיסוקינו בהיסטוריה ולכן לא נתייחס לדעות השונות.

 

לאחרונה, בנסיעתי דרומה מצומת גבעתי בואך שדרות, הבחנתי בשלט המורה על שדה הנפט חלץ. סקרנותי, בתוספת של געגוע ונוסטלגיה, הביאו אותי לרדת מדרך המלך לדרך עפר מתפתלת לאורך מספר ק"מ בינות למטעי נשירים ולהגיע לשדה המיתולוגי.

 

המקום והנוף סביב רחוקים ממראות שדות נפט שצפינו בסרטים או קראנו בספרים. במרחק של כמה מאות מטרים אחד מחברו ניצבים שני "חרגולים", השואבים בניחותא את הנפט הציוני. בטוחני כי יש שדות נפט פעילים ומרשימים בעולם, אבל כאן זה "שלנו".

 

  וידאו: "חרגול" בשדה הנפט חלץ. צילום: אתר מכל מקום

 

כיום מפיקים משדה הנפט חלץ מאה ועשרים חביות ביום. בשנות השיא הפיקו במקום שלוש מאות וחמישים חביות. גם כמות זו הייתה אחוז שולי מתצרוכת המדינה. על אף ההצלחות הצנועות נמשכים הניסיונות למציאת נפט בארץ. השיטות משתנות עם הזמן, כך גם האתרים, אבל התקווה קיימת.

 

לאור ההצלחה, מדינת ישראל שמה את יהבה על שדות הגז בים התיכון ,בהן האפשרויות הולכות ומתממשות. נאמין כי יופנו לתועלת אזרחי המדינה בהווה ובעתיד.

 

 

Please reload