אסון הילדים בעלייה מתוניסיה

הפרשה הטרגית אודותיה אספר בשורות הבאות עברה מספר טלטלות בזיכרון הקולקטיבי של אזרחי מדינת ישראל. האסון עצמו אומנם התרחש בשנת 1949, אבל אירועים היסטוריים אחרים ותלאות היומיום לא איפשרו למעורבים להתפנות להנצחה ולפעילות שתוביל לצירופו של האירוע כחלק בלתי נפרד ממאורעות מורשת העלייה של מדינת ישראל הצעירה.

בני הדור השני של יוצאי תוניסיה הם אלו שדחפו והביאו את דבר האסון לידיעת הציבור.

בשנים האחרונות הוקמו בארץ שלושה אתרי הנצחה וגם התקשורת המודפסת והאלקטרונית העלו את המודעות לאשר התרחש.

בנסיעה מזדמנת למושב ינוב, ישוב יפה ומטופח בלב השרון הירוק ופורח בעונה זו, הבחנתי בפאתי חורשה באתר הנצחה מיוחד בעיצובו. קריאת הכתוב מיקדה את זיכרוני והביאה אותי לסקירה מקיפה של מה שפורסם בנושא, פעולה שהמשכה - רשימה זו.

אנדרטת הזיכרון במושב ינוב (צילום: עידו ארז)

סיפור המעשה נפרס על פני שלוש מדינות, נורווגיה תוניסיה וישראל.

"עליית הנוער", כזרוע ביצועית של ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית, פעלה בקרב קהילות יהודיות בצפון אפריקה ועודדה את עליית הילדים ובני הנוער לארץ ישראל בצורה מאורגנת ומבוקרת.

שליחי העלייה סברו כי המועמדים לעלייה נזקקו לחיזוק והכנה טרם הגעתם לארץ. לצורך זה איתר ארגון ה"ג'ויינט" מתקן הבראה בנורווגיה, בקרבת העיר אוסלו.

המקום שנבחר שימש קודם לכן בית החלמה לחולי שחפת ובעבר שימש את פיקוד הצבא הנאצי כבית הארחה לחיילים גרמנים שלקחו חלק בפרויקט "השבחת הגזע הנאצי".

המקום עבר שיפוץ והתאמה לצרכי הילדים והקבוצה הראשונה, שהגיעה למקום ממרוקו, שהתה במקום מחודש אפריל 1949.

לאחר השלמת המיון ועם סיום הסידורים מול שלטונות תוניסיה שכרה עליית הנוער שני מטוסי דקוטה מהחברה ההולנדית "אייר הולנד". על פי התכנון, שני המטוסים יטיסו את הילדים שסיימו את המחזור הראשון מנורווגיה לישראל, אחר כך ימשיכו לתוניסיה, יקלטו קבוצה מקומית ויטיסו אותה לאוסלו.

ביום ה- 20 בנובמבר 1949 המריאו שני המטוסים ההולנדים מתוניסיה בדרכם צפונה לאוסלו בנורווגיה. המטוס הראשון נחת בזמן המתוכנן בנמל התעופה של אוסלו בעוד המטוס השני נאלץ לנחות בבריסל מפאת תקלה. לאחר שמכשיר הקשר חזר לפעילות המשיך המטוס בדרכו ליעד.

כאשר המטוס הגיע בשעת אחה"צ לאזור העיר אוסלו דיווח הטייס למגדל הפיקוח כי הוא נכנס לאזור של ערפל כבד ולאחר זמן קצר אבד הקשר עם המטוס. בתחילה סברו במגדל הפיקוח כי הטייס החליט לנחות בדנמרק או בהולנד מפאת הקושי בניווט. כשלא ניתן לכך אישור מכל שדה תעופה ולא חודש הקשר, הבינו הפקחים כי המטוס התרסק.

"מתוך ארכיון "ידיעות אחרונות

כשהתברר מעל לכל ספק כי אכן המטוס אבד בהרים, החלו בחיפוש ניצולים ושרידים של שלד המטוס. ביומיים הראשונים לא נמצא דבר. רק ביום השלישי התגלו שברי המטוס על צלע הר מיוער. בין השברים מצאו המחפשים גופות של עשרים ושבעה ילדים בגילאי 12-8 וכן עוד שבע גופות של הצוות ומלווי הקבוצה, אנשי עליית הנוער.

להפתעת המחלצים בין השברים והגופות נמצא ילד חי. הייתה זו הפתעה כפולה - איך ניצל הילד יצחק אלאל מההתרסקות וכיצד שרד את הקור המקפיא במשך שלושה ימים וחש בטוב, למרות היותו ללא מזון, למעט שקית תפוחים שקיבל מאימו ערב הטיסה. לצד השמחה על הצלתו, הטרגדיה הייתה נוראה. שני אחיו ואחותו שהיו בקבוצה נספו באסון.

הילד יצחק אושפז בבית חולים לצורך התאוששות והחלמה. במהלך הימים זכה להתעניינות כלל עולמית, זאת במקביל לאהבה והתעניינות שגילו בו בני העם הנורווגי. חדרו הוצף במכתבים, ברכות ומתנות, המלך גילה התעניינות במצבו ובעיתונות המקומית פורסם כי בית המלוכה שקל לאמצו.

"מתוך ארכיון "ידיעות אחרונות

כשהידיעה על האסון הגיעה לתוניסיה, הקהילה היהודית שקעה באבל כבד ובמשבר. כל התכניות לעלייה בוטלו והמשפחות דרשו שכל הילדים ששהו בנורווגיה ישובו לביתם.

יש לציין שהאבל הכבד הציף את כלל האוכלוסייה בתוניסיה, וזו גילתה סולידריות ומעורבות רגשית עם המשפחות האבלות.

משפחת אלאל הגיעה לישראל בשנת 1950 והתיישבה בחברת בני עדתה במושב ינוב בשרון.

ממשלת נורווגיה המשיכה לשמור על קשר עם משפחתו של יצחק וכאשר הוקם המושב, שהם היו בין מייסדיו, נשלחו למקום חמישה עשר צריפי עץ ששימשו למגורי התושבים. ותיקי האזור עדיין זוכרים כי בימיו הראשונים נקרא המקום "כפר נורווגיה".

יצחק שינה בהמשך את שם משפחתו לאל על, הקים משפחה והתגורר במושב. בשנות הארבעים לחייו נפטר ממחלה ממארת.

כפי שכתבתי בראשית הדברים, סוגיות הקיום, הקליטה ושיגרת היומיום דחקה את פעילות ההנצחה. מסתבר שהכאב המשיך כל אותן השנים לקנן אצל בני המשפחות וציבור יוצאי תוניסיה.

ואכן, ביוזמה של פעילים מבני הקהילה, בשנים האחרונות הנצחת הילדים זכתה למסגרת ממלכתית ובמקביל לכך הוקמו כמה אתרי זיכרון. המוכר בהם הוא כמובן במושב ינוב והאחרים בעיר נתניה וגן ילדי אוסלו בנתיבות.

אנדרטת הזיכרון בעיר נתיבות. צילום: אתר מכל מקום