ל' בנובמבר, היום שאחרי

18.12.2015

בצירוף מקרים מפתיע הזדמנתי לפני מספר ימים לתחנת הדלק הממוקמת בצומת הכניסה למושב נחלים, בסמוך לכביש 40, בקטע בין השכונות הדרומיות של פתח-תקוה (עמישב ושעריה) לבני-עטרות, בואכה נתב"ג. המקום, ששופץ לאחרונה, המה באותו בוקר באנשים וכלי רכב שקבלו שירותים בתחנה ובעסקים שסביבה.


בעודי פוסע בין הרכבים, שמחתי לראות כי במהלך שדרוג התחנה, שלט שהוצב במקום בעבר ע"י אגף ההנצחה של משרד הביטחון, זכה לטיפול נאות, חזר ונקבע בחזית התחנה, כך שכל הנקלע למקום יכול לקרוא את הנאמר בו אודות האירוע שהתרחש במקום ביום 30 בנובמבר 1947, למחרת ההחלטה באו"ם על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

 

באותו בוקר נרצחו 7 נוסעים יהודים בשני אוטובוסים, שעברו בפתח-תקווה בדרכם לירושלים, האחד מחדרה והשני מנתניה, בהפרש של חצי שעה. ההיסטוריה הישראלית מציינת את תחילתה של מלחמת העצמאות ברצח נוסעי האוטובוסים האלה. מיום זה ועד 14.5.1948, יום הכרזת המדינה, מכונה התקופה ע"י ההיסטוריונים "מלחמת האזרחים", בה לחמו כוחות היישוב כנגד כוחות ערביים מקומיים. מתאריך ה-15.5.1948, יום הקמת המדינה, החלטה שהביאה לפלישת צבאות ערב, המלחמה זכתה לשם  "מלחמת העצמאות".

 

למרבה הצער, התאריך כ"ט בנובמבר, יום היסטורי בתולדות עם ישראל, זוכה להתייחסות צנועה מצד מוסדות המדינה ואזרחיה. חשוב לזכור כי ביום זה קיבלה עצרת האומות המאוחדות את ההחלטה ההיסטורית על חלוקת ארץ ישראל והקמת מדינה יהודית ובצדה מדינה ערבית. מהלך ההצבעה וקבלת ההחלטה הביאו לפרץ של שמחה ספונטנית בכל הישובים בארץ. אנשים נצמדו למקלטי רדיו ובהמשך, עם קבלת התוצאה, יצאו לרחובות וחגגו עד בוקר המחרת.

 

מנהיג הישוב דאז, דוד בן-גוריון, כותב בזיכרונותיו כי באותו לילה, עם כל ההתרגשות והסיפוק, השמחה הייתה רחוקה ממנו. בן-גוריון, כמו במקרים אחרים, העריך וידע מה מחכה לישוב היהודי בחודשים הקרובים ומה המחיר היקר שישלם על כך, מכאן שהשמחה והריקוד לא היו על סדר יומו.

 

אם אחזור לתחילת הרשימה, פתחתי בכך שזכיתי, בצירוף מקרים מפתיע, להיקלע למקום ביום 30.11.2015. כלומר, 68 שנים בדיוק לאחר אירוע רצח הנוסעים, המסמן את תחילת המלחמה. כל הדברים האלה גם יחד שימשו לי כתמריץ לשוב ולקרוא את קורות אותם ימים על פי מחקרים עכשוויים ולא על פי מסורת שהתגבשה עם השנים ולא תמיד אפשרה מבט רחב ומזוויות שונות על האירועים.

 

ההיסטוריון בני מוריס, בספרו "1948 תולדות המלחמה הערבית –ישראלית הראשונה", כותב כי בבוקר ה-30.11.1947 תקפה כנופיה של 8 אנשים שהגיעה מיפו, אוטובוס שנסע מפתח-תקווה דרומה. 5 נוסעים נהרגו ואחרים נפצעו. חצי שעה מאוחר יותר תקפה הכנופיה אוטובוס נוסף ו-2 נוסעים נוספים נרצחו. באותו בוקר נורו יריות לעבר תושבים יהודים גם בירושלים וגם בתל אביב. הציבור כאמור רואה בארועים אלו את תחילת המלחמה. לדעת ההיסטוריון, תקיפת האוטובוסים לא הייתה פעולה שיזם הוועד הערבי העליון. הוא מבסס את דבריו על מסמך שהוכן בידי אנשי שרות הידיעות של ההגנה (ש"י), לפיו רצח נוסעי האוטובוס הייתה פעולת נקמה על פיגוע שביצעו לוחמי הלח"י  ימים קודם לכן בבית בקרבת רעננה, בנחלת השבט הבדואי אבו-קישק.

 

במשך שנים, הדעה הרווחת בציבוריות הישראלית הייתה כי הירי היה פעולה יזומה ומאורגנת של הנהגת הישוב הערבי, כתגובה על החלטת האו"ם. מסמכי מודיעין, שנחשפו בשנים האחרונות, מאשרים את ההנחה כי הרצח מסמן את פתיחת מלחמת האזרחים, אולם לא מדובר ב"אירוע מיוחד" אלא היווה חוליה בשרשרת דמים. 

 

החוקרת אילנה קדמי מציינת במאמר שפרסמה בירחון "עתמול" כי ביום ל' בחשוון תש"ח, 13.11.1947, פורסמה ידיעה בעיתונות העברית על כך שבבית קטן בגבול רעננה הרצליה, התאמנה קבוצת צעירים שהשתייכו למחתרת לח"י, בירי בנשק קל. כוח בריטי שהגיע למקום דרש מהם להיכנע. מפקד הכוח היהודי הורה לחניכיו לפתוח באש לעבר הכוח הבריטי. הבריטים נסוגו ופתחו באש מקלעים לעבר הבית. מהאש נהרגו 4 מהצעירים וחמישית, שנפצעה קשה, מתה מאוחר יותר. סה"כ 5 נופלים. דבר מותם של הצעירים, והנסיבות, חוללו סערה גדולה בציבור ונשמעו ופורסמו דעות לכאן ולכאן. 

 

פעולת התגמול שביצע הלח"י הינה חוליה נוספת בשרשרת הדמים. בפעולה נהרגו 12 חיילים בריטים ועוד 5 בני חמולה בדואית שנחשדו במסירת המידע על קבוצת הצעירים לבולשת הבריטית. על פי מסמכי הש"י, מידע זה היה שגוי וחמשת הבדואים הוצאו להורג בטעות.

 

המשכה של שרשרת הדמים בפעולת הנקמה של השבט הבדואי. בן השבט אבו-קישק, שאנשיו נרצחו בידי אנשי לח"י, אירגן חבורה מצעירי יפו ובסיוע כנופיה מהכפר יהודייה ארבו בצידי הכביש לאוטובוסים שנסעו מפתח-תקווה דרומה (כיום צומת נחלים) ורצחו 7 נוסעים תמימים. 

 

מאבק הדמים עם הכפר יהודייה לא נעצר.  ביום 13 בנובמבר 1947 תקף כח אצ"ל את הכפר. בהתקפה נהרגו שני מקומיים. פעם נוספת הותקף הכפר בזמן מבצע חמץ ב-4.5.48. האצ"ל החזיק במקום עד שנהדף על ידי הלגיון  הירדני ביום 11.6.48.  ביום קרב זה נפלו ארבעה עשר לוחמים בהם שתי לוחמות. הכפר יהודייה נכבש סופית ע"י צה"ל  ב-10.7.48  ומרבית בתיו נהרסו. בראשית שנות ה-50 יושב המקום ע"י עולים חדשים וכיום אנחנו מכירים את יהוד כעיר מודרנית ושוקקת חיים.

 

​כך חזרתי למקום ולזמן אותו מציינים כזמן פרוץ מלחמת העצמאות. ערב קודם התקבלה כאמור ההחלטה על מדינה יהודית, אבל מאבק הדמים החל הרבה קודם וכפי שהעריכו בסביבתו של בן-גוריון, הוא הלך והחריף. ואכן, הכל מכירים את ההיסטוריה של מדינת ישראל, את הקושי ואת המחיר להגיע הלום. כיום, 68 שנים מאוחר יותר, מתקיים עדיין מאבק, אבל התנאים שונים ומציאות אחרת נפרשת לפנינו כשאנחנו חוזרים למקום האירוע.

 

 

 

 

Please reload