התיישבות האלף

04.12.2015

אלף משקים באזור השרון, מי מעוניין?

 

למשמע סיקור החדשות בימנו בנושאי תכנון, בנייה, איכלוס והמאבק להורדת מחירי הדירות, דומה שהרשויות העוסקות בנושא לא למדו מנסיון העבר ומצליחות כל העת לשוב ולשחזר את אותן השגיאות. כל פעם במתכונת שונה, אבל בשורה התחתונה התוצאה זהה.

 

מי יאמין כי במרכז הארץ, באזור המיושב והפורח ביותר, נכשל פרויקט ליישוב משפחות בבתים עטויי גגות אדומים עם גינות נוי, חלקות קרקע, מטעים ומשק חי.

 

מדובר בתכנית שזכתה לשם "התיישבות האלף" ונולדה לאחר סידרה של "מכות" שנחתו על נסיונות התיישבות יהודית בצפון הארץ, בעמק יזרעאל ובעמק זבולון.
 

הרעיון של הקמת ישובים כפריים הועלה עוד בשנת 1926 ע"י לוי שכולניק (אשכול), שנושא התיישבות היה עיסוקו העיקרי באותן שנים. תוך כדי חיפושיו אחר נוסחה שתתאים להתיישבות החדשה ביקר ביוון, לשם נסע בכדי ללמוד כיצד הממשל היווני יישב כמיליון פליטים עקורים שהגיעו מתורכיה לאחר מלחמת העולם הראשונה.

 

אשכול נחשף בביקורו לכמה שיטות של קליטה והתיישבות ובהמשך לכך גיבש הצעה שעברה לטיפולן של מספר ועדות, כאשר כל אחת מהן הוסיפה תנאים והסתייגויות עד שהתקבלה הנוסחה הסופית. נוסחה זו אושרה ע"י הוועד הפועל של ההסתדרות הציונית בשנת 1930.

 

זה המקום לציין את חלקו של "המרכז החקלאי",  גוף מרכזי בנושא התיישבות, שבראשו עמד  אברהם הרצפלד, שהפך בהמשך לרוח החיה ומיישם התכנית בשטח (ומשום מה נשכח).

 

בראשית שנות ה-30 אזור השרון היה דליל ביישובים וכלל מספר מועט של ישובים עבריים וכמה תושבים ערביים שהתיישבו בכפרים וחמולות של נוודים בדואים. בשנים אלו, בעולם שלאחר מלחמת העולם הראשונה, פרי ההדר הופך למצרך מבוקש בחנויות ובשווקים. הודות לריכוזו הגבוה של ויטמין C שנימצא בפרי ההדר, התפוז הישראלי (ג'פה) הופך למותג מוכר ואהוד והרשויות המיישבות רואות בו ענף אידאלי לחקלאות ולתעשייה.

 שכונת היובל, כפר מעש, 1938. צילום: בן נעם ניסן

 

האדמות בשטחי השרון היו בבעלותם של אפנדים (בעלי מעמד חברתי גבוה), שחיו בבירות ערביות כמו ביירות, דמשק וקהיר. בעוד הם מחזיקים בזכויות על האדמה, הקרקע עצמה עובדה על ידי אריסים מקומיים, שבקושי רב מצאו את לחמם. מאחר והקק"ל היתה מוכנה לשלם סכום גבוה על כל דונם, לבעלי הקרקעות היה כדאי למכור את הקרקע. החלקות שנקנו היו ברובן מישורים וגבעות של חול חמרה, בית גידול מצוין לפרדסי ההדרים.

 

המכשול העיקרי בהפיכת האדמות לפרדסים מניבים היה המחסור במים, אולם גם בעיה זו נפתרה די מהר. המוסדות המיישבים הצליחו להביא ארצה אמצעים טכניים של איתור וקידוח שאיפרשו הגעה למקורות מים בעומק רב יותר, עד כדי כמה עשרות מטרים. קודם לכן הדבר לא היה בר השגה. קרקע ראויה, מים בשפע, אקלים נח, אלו תנאים אידאליים לפרי הדר ואכן תוך תקופה קצרה ניטעים פרסדים בהקף של 150,000 דונם באזור.

 

באותם ימים, כשהישוב היה דליל, לא היו כמעט דרכים ראויות למעבר כלי רכב. התחבורה מתל אביב לצפון הארץ התנהלה בציר פתח תקוה- ראש העין- קלקיליה-טול כרם ומשם מערבה לנתניה הצעירה. על מנת להגיע לחיפה וצפון הארץ היה צורך להמשיך לשכם ודרך ג'נין ועמק יזרעאל ליישובי הצפון. במקרה, או שלא, באותן השנים הבריטים התחילו בתכנון של כביש חדש, שכיום אנו מכירים אותו בתוואי פתח תקווה-הוד השרון-רעננה ומכאן צפונה עד חדרה. כביש זה, המוכר ככביש השרון, נפתח לתנועה בשנת 1937.

 

מי ומהיכן יגיעו המתיישבים?

 

במושבות הותיקות דאז, רחובות, הרצליה, פתח תקווה, כפר סבא והרצליה נכחו ריכוזים גדולים של חלוצים צעירים, רווקים ובעלי משפחות, שהיוו קהל יעד ליוזמי המפעל. "המרכז החקלאי" והרצפלד הדינמי ראו בציבור זה את המאגר האנושי ממנו יבואו אלו שיקימו את המושבים.

 

מאחר וציבור זה היה חסר אמצעים, היה צורך לבסס את התוכנית על כמה מרכיבים, שיחדיו יצרו את חבילת ההתיישבות. לדוגמא, הפועלים ימשיכו להיות מועסקים במושבות, כך שמקור פרנסתם העיקרי לא יפגע. כל מתיישב יקבל את משק, אבל יהיה חייב בהחזר ההשקעה בתשלומים לאורך תקופה מוגדרת. מתיישב יתחייב אישית להחזיר את החוב כאשר התקצוב ליישוב ייעשה על בסיס משפחתי ולא כהקצאה יישובית. בהתבסס על נסיון העבר התכנית היתה מיועדת לצורת התיישבות מושבית בלבד ולא קיבוצית.

 

הצעד הבא – בניית תקציב כולל לתכנית, שממנו ייגזר המימון לכל יחידת משק, כך שניתן יהיה לקבוע את המימון ומסלול החיוב לכל מתיישב. מהר מאוד הובן כי אין יכולת לגייס את התקציב המלא לתכנית המקורית והחל תהליך של קיצוץ, מתכונת ידועה שבה הכוונות גדולות והשמיכה קצרה.

 

בשלב הראשון צומצם מספר המשפחות המיועדות מ-1,500 ל-1,000. ועדה מיוחדת שהוקמה לצורך זה, החליטה כי בפועל יוקמו 11 ישובים. המתיישבים המעוניינים יחולקו לשתי קבוצות: אלו שיזכו למשק מלא ואלו שמשקם ייבנה בתהליך הדרגתי. המשק המלא כלל בית צנוע, 15 דונם קרקע, הלוואה לנטיעת פרדס, הקמת רפת, לול וצנרת להשקייה. המשפחות שייושבו בהדרגה קיבלו מחצית ממשבצת הקרקע, בית צנוע, לא קיבלו הלוואה, אולם קיבלו הבטחה להשלמת המשק כאשר ימצא מימון. כזכור, תנאי הכרחי לכל המתיישבים הכלולים בתכנית הוא – להיות מועסקים במקום העבודה ובמקצוע שמקיים אותם עד כה.

 

מובן שבתנאים אלו קצת קשה לגייס 1,000 משפחות. בסופו של דבר, עלו להתיישבות 437 משפחות בלבד. 202 משפחות במימון מלא והיתר בהתיישבות בהדרגה. "בהדרגה" –הוא  גם השם המקורי והמבטיח שניתן לאחד המושבים, שיותר מאוחר, עם מיזוגו ל"היובל", מוכר לנו היום כ"כפר מעש".

 

תהליך הביצוע זרע בתחילת הדרך בעיות חברתיות וכלכליות, שהלכו והתעצמו בהמשך. מושב שחלק מהחברים זוכה לסיוע מלא, בעוד שאחרים שייכים לקבוצה הממתינה להשלמה לא יזכה להרבה ימי חסד. סוגיה נוספת שעמדה למכשול היא המחסור בתקציב שמנע בניית מבני ציבור, סלילת כבישים והקמת מערכת חינוך, דברים חיוניים לחיי קהילה. למרות כל המהמורות והמוקשים, הוקמו ישובים לתפארת, המהווים מזה שנים דוגמה להתיישבות מבוססת.

 

להלן רשימת הישובים:

כפר ביל"ו, גבתון, נטעים, בית עובד, צופית, כפר מעש, כפר הס, רמת טיומקין (היום שכונה בנתניה), גני עם, גבעת ח"ן ורשפון. יחד איתם זכו הקיבוצים קבוצת שילר וגבעת השלושה לסיוע בקליטת חברים חדשים.

 

בימים אלו, כאשר קבוצות בחברה הישראלית מעלות טענות של ביקורת מהולה בחמדנות לעצם הזכויות של המושבניקים ומשקיהם, חשוב להביא לידיעתם שמעבר לבעיות הכלכליות והחברתיות הכרוכות בהתיישבות, מושבים אלו, כמו אחרים, מעצם היותם ומקומם, היו ישובי ספר אל מול אוכלוסיה עוינת מאז היווסדם דרך מלחמת העצמאות ובעיות הביטחון בראשית שנות המדינה. דור המייסדים, בניהם ונכדיהם לא קיבלו מאומה על מגש של כסף. על כל שרות או סיוע שניתן להם במהלך השנים הוגש חשבון. לאורך כל התקופה נפגעו המושבים מקיצוץ במכסות הייצוא, האמרת מחירי המים, הפקעות אדמות, גניבות חקלאיות ועוד. עם כל זאת עומדים על תילם כאמור, 11 ישובים לתפארת מדינת ישראל.

 

 

Please reload