בעקבות חמשת הרוכבים

30.10.2015

אין יותר משירו של יורם טהר-לב "הבלדה על יואל מוישה סלומון" לתאר באופטימיות יתרה את הקמתה של העיר פתח-תקווה. אכן, כמו בשיר, כך היה: בשנת תרל"ח (1878), אחר תהליך הרכישה, הגיעו ראשוני המתיישבים לנחלות החדשות, בנו את בתיהם, כרו את הבאר ובהמשך חרשו את השדות. אולם, בעוד כל זה נשמע מובן ושגרתי, חשוב להבין כי כל אחת מהפעילויות הנ"ל הייתה מבצע ראשוני מורכב ומסובך, בוודאי לחלוצים שלא היה להם מושג בהתיישבות ובחקלאות.

 

כמו בכל דבר, ההתחלה הייתה מוצלחת ביותר. סיפור ההצלחה הביא בעקבותיו גל של מתיישבים חדשים, שלצורך אכלוסם נרכשו קרקעת נוספות. בתוך "הגל החדש" של מתיישבים הייתה קבוצה אחת שמסיבות שונות, בהן חשדנות וחוסר אמון בהנהגה הקיימת, חבריה החליטו לרכוש את האדמות משני צידי הירקון.  אזור זה נראה להם זהה לנוף שהכירו מארצות מוצאם במרכז ובמזרח אירופה.

למרבה הצער, בדיוק בנקודה זו החל הסיפור הקצר והטרגי של התיישבות הירקונים.

 

השנה היא 1880. המשפחות מתיישבות על גדות נחל הירקון. האדמה בסביבה מישורית, נוחה לעיבוד, מים יש בשפע וניתן גם לשאוב מים לשתיה, השקיה ואף לפתח את נושא הדיג.

ותיקי המושבה אומנם הזהירו את המתיישבים החדשים (הירקונים) מסכנת המלריה והבילהרציה, אולם חוסר האמון כלפי הותיקים שיבש כל מחשבה הגיונית וכל רעיון או סיוע ניראה להם כפתח לניצול.

 

בפועל, על גדות הירקון הוקמו אוהלים, סוכות ובתי חימר. מספר מתיישבים אמידים אף הקימו בתי אבן. במהלך הקיץ של אותה שנה נזרעו השדות, נשתלו הירקות, נצודו דגים. הכל ניראה יפה ומבטיח, אולם במהרה הצרות התחילו להגיע.

 

הסכנות שהוזהרו מפניהן לא איחרו להגיע. רבים חלו במלריה. המקרים הקשים הובאו לירושלים לבית החולים, מהלך 16 שעות נסיעה בעגלה, בעוד המתיישבים הבריאים  נשארו במקום וניסו להמשיך בשגרת היום.

 

למרבה הצער, המלריה והקדחת היוו רק מבוא לסיפור הטרגי. היבול של השנה השנייה לא עלה יפה, החורף הביא גשמי ברכה שהפכו לקללה, השדות הרחבים, שלא היו מנוקזים, הפכו לביצה.

פגעי מזג אויר וקרה פגעו בחיטה ובשעורה, כל זאת בזמן שהירקון החביב עליהם עולה על גדותיו ומציף, בנוסף לשדות, גם את בתי המתיישבים. ידוע על מספר מקרים שאנשים טבעו למוות בתוך ביתם, כדברי הקללה "בתיהם הפכו לקברותיהם", אולם אין מספר מדויק של הנספים באותו חורף אכזר.

 

 

 

המתיישבים ניסו להציל את נפשם, לקחו את ילדיהם על כתפיהם, נקשרו איש לרעהו בחבל וניסו לצאת במשותף מהכפר המוצף אל קרקע יבשה ויציבה. ניסיון זה נכשל. בלית ברירה, חזרו והתכנסו במבנה אחד ששרד ונשארו בו מספר ימים, כשהם עוסקים בעיקר בתפילה ובהמתנה להצלה.

שערי שמים לא נפתחו, אבל לעומת זאת הגשם והברד גברו ובמהלך הימים הבאים ניספו עוד כמה מתיישבים.

 

 

רק לאחר ארבעה ימים פסקו הגשמים ומפלס המים החל לרדת. בני משפחות מיפו ומירושלים, בעזרת אנשי פתח-תקווה, חילצו את הניצולים והעבירום למקום יבש ובטוח.

 

בזאת הסתיים בעצב רב ניסיון ההתיישבות הראשוני על גדות הירקון. כיום, האזור מיושב ושוקק חיים ולא נותר זכר להתיישבות החלוצית בירקונים.

 

חוקר ארץ ישראל, יהודה זיו, מספר בספרו "רגע של מקום" כי נעשה ניסיון להנציח את הפרשה בקריאת שם מושב שהוקם בסמוך למקום בשם "ירקונים", אך השם תוקן לנווה ירק.

רחוב הירקונים ביציאה הצפונית של פתח-תקווה מאזכר את הפרשה, בעוד ניסיון לקרוא את המחלף הסמוך בשם "ירקונים" נכשל מפאת התנגדות מע"צ בשל אורכו של השם ומכאן נותרנו עם השם "מחלף ירקון".

 

 

Please reload