יציקת הבטון העברית הראשונה

02.09.2015

עד להרחבת כביש 40, מצומת בני עטרות לכוון פתח תקווה, נתקלו הנוסעים צפונה במבנה בטון עגול (בסמוך לכניסה לקיבוץ בארות יצחק) ועליו כתובת באותיות בולטות בצבע אדום "הלאה הכפיה הדתית".

 

במהלך הזמן, לצורך הרחבת הכביש, נהרס המבנה וספק אם ההורסים ידעו על ערכו ההיסטורי של המבנה. בשורות הבאות נספר על אודות  קורות המבנה, ששימש כבריכת מים להשקיית חלקות השדה והפרדס של מתיישב גרמני טמפלרי מהמושבה וילהלמה הסמוכה. המבנה הצנוע היווה ציון דרך חשוב בהתיישבות הציונית המתחדשת בארץ ישראל.

 

 

לאורך הדורות ובמשך אלפי שנים, בני האדם בנו את בתיהם  מטין או מאבן. רק בתחילת המאה ה-19 הומצא באנגליה חומר מלכד חזק שכונה צמנט פורטלנד – המוכר כיום בשם מלט ומהווה את המרכיב המרכזי בכל בניה או סלילה. באותה תקופה, הגיעו לארץ ישראל  רק מוצרי בטון מוגמרים, כמו מרצפות ורעפים, שהשתלבו  בבניה המתחדשת. החקלאות המקומית, לעומת זאת, אשר עסקו בה בעיקר ערבים, יהודים וגרמנים, דבקה בשיטות הבנייה המסורתיות שהיו נהוגות  באזור מזה מאות בשנים. כלומר, בריכות מים עם קירות אבן מסותתת בעובי של מטר ויותר, וכן, תעלות עשויות אבנים וסלעים, מצופים בטיח העשוי חרסים כתושים מעורבים בסיב -  שיטות עבודה מוכרות ונוחות שלא דרבנו להתנסות בחידושים. חסרונות השיטה, כמו איבוד רציני של מים  ובעיות בשילוח התקבלו ככורך המציאות.  

 

באדיבות ארכיון תצלומי קק"ל

 

 

השינוי מתרחש בשנת 1910, כשבחור צעיר ונמרץ  בשם דניאל ליכטנשטיין עולה ארצה מגרמניה ומקים משק חקלאי בפתח תקווה. ליכטנשטיין שואף להוציא לפועל את הידע התיאורטי שרכש בגרמניה בנושא בניה בבטון. הוא  מנסה לשכנע את האיכרים והפרדסנים במושבות הסמוכות לעבור להשקיה בבריכות ותעלות בטון, אך הוא נתקל בחוסר אמון, בסירוב ובזלזול. הבחור הצעיר לא מתייאש וממשיך במסע ההסברה שלו. השמועה על ה"פטנט" ועל היזם מפתח תקווה מגיעה גם לאזניו של חקלאי טמפלרי מוילהלמה. הנ"ל מזמין את ליכטנשטיין, שומע את עצתו, מסתקרן ומוכן ליישם את הבניה בחלקותיו החקלאיות, בכפוף למספר תנאים. מוסכם כי תיבנה בריכה בתכולה של 100 מ"ק במחיר של 4,000 פרנקים (שווה ערך כ-800 דולרים באותה תקופה).  עוד מוסכם בין הצדדים שהתשלום יועבר למבצע רק לאחר שהמזמין הטמפלרי ישתכנע כי המבנה תקין ועמיד להכלת כמות המים הנדרשת.  

 

חשוב לציין כי בהסכם לא נקבע  מה הן "המידות התקינות", ובעוד שליכטנשטיין בונה את הבריכה כשעובי הקיר היצוק עומד על 12 ס"מ בלבד, הבריכות שנבנו בשיטה המיושנת כללו קירות שעוביים 2 עד 3 מטר.

 

עם סיום הבניה נקבע מועד ההשקה והבחינה של הבריכה החדישה. בשעות אחר הצהריים החל לזרום למקום קהל רב: איכרים מוילהלמה, חקלאים מפתח תקווה, כפריים ערביים מרנטיה ויהודיה, בדואים מהסביבה הקרובה והרחוקה, עירוניים סקרנים מיפו ועוד. בשעת המבחן,  הורה בעל הפרדס ל-30 נערים מכפרי הסביבה (שהוכנו לפעולה מבעוד מועד) לעמוד  על שפתה. לפי  הוראה, קפצו 30 הנערים, בו זמנית,  אל המים. למרות הלחץ החזק והפתאומי הקיר עמד. בתום 3 קפיצות, כשהבריכה הוכיחה  עמידותה, עלה המזמין, קרא אליו את היזם דניאל ליכטנשטיין ובטקס מרשים העביר לו את מלוא התשלום,  לקול תרועות הקהל.

 

מכאן, ליכטנשטיין – שאחראי להחדרתה של שיטות הבנייה המודרניות לארץ ישראל - הפך לקבלן מבוקש. תחילה, בתחום בריכות ותעלות מים, ובהמשך למבני משק ובתי מגורים. לצערנו, לא נשאר ולו זכר לבריכה הראשונה, אבל לפחות הסיפור קיים. 

 

 

למען הצדק ההיסטורי, יש לציין כי "בית הבטון" בטחנת אל-מיר, על גדות הירקון, המוכר כבית הבטון הראשון, ניבנה ע"י ליכטנשטיין רק לאחר ההצלחה בבריכת המים בוילהלמה.

 

 

* * כל סיפור המעשה אודות דניאל ליכטנשטיין מבוסס על מחקר ומאמר של פרופ' שמואל אביצור ז"ל, גדול חוקרי התרבות החומרית בארץ ישראל

 

Please reload