פרשת סרפנד


עם סיום כתיבת רשימה זאת הלכה לעולמה רעייתי היקרה ענת ישורון.

ענת היתה שותפה מלאה לכל מה שפורסם באתר "מכל מקום" מאז תחילת הופעתו.

ענת נגאלה מיסוריה לאחר מאבק קשה שנמשך מספר חודשים.

אישיותה המרשימה תהיה איתנו לתמיד.

פרסום זה ואלו שיגיעו בהמשך מוקדשים יהיו לזכרה.




עם כניסתו של הצבא הבריטי לתחומי פלשתינה א"י לקראת תום מלחמת העולם הראשונה, פגשו תושביה של הארץ צבא אחר. לוחמים מנצחים מותשים מלחימה ויחד עם זאת מסבירי פנים למקומיים.


במשך ארבע מאות שנות השלטון העותמני הכל היה שונה. השלטון, המשטרה, הצבא והחיילים- כל אלה פינו את מקומם לצבא ולאדמיניסטרציה אחרת, שונה, בלתי מוכרת ויחד עם זאת מבינה וסובלנית יותר.


כוחות הצבא שהגיעו מדרום דרך סיני נקראו "חיל המשלוח המצרי". יחידות אלה הורכבו מחיילים מצרים, סודנים, הודים ובני עמים נוספים שהיו תחת שלטון בריטי. תפקידו הראשוני של חייל זה היה לשמור על תעלת סואץ החיונית לאימפריה הבריטית מפני נסיון כיבוש טורקי.


כאשר הכריז הסולטן על המערכה כמלחמת קודש, ג'יאהד, הפיקוד הבריטי חשש שמא יתעוררו בעיות של נאמנות ממניעים דתיים ולכן העביר את החיילים המוסלמים לחזיתות אחרות ובמקומן שיבץ בני לאומים אחרים הנאמנים לדגל הבריטי.


אחרי הכישלון הטורקי, שנעזר בסיוע ובייעוץ גרמני, לכבוש את תעלת סואץ, ניצלו הבריטים את המומנטום ויצאו לממש את תכניתם להשתלטות על המזרח התיכון וחצי האי ערב.


בשלב הראשון של היציאה מזרחה נכבש חצי האי סיני. כשהצבא המנצח במערכה רצה להמשיך ולהשתלט על עזה ובאר שבע, הוא לא צפה את עמידת הצבא הטורקי ונחישותו בעזה.


כזכור, הצבא הבריטי התבסס בעיקר על לוחמים אוסטרלים וניו זילנדים והם שנשאו בעיקר מחיר הדמים.

מזה כמאה שנים מסיום מלחמת העולם הראשונה עוסקים חוקרים והיסטוריונים במהלך המלחמה הנוראה הזו.


רשימה צנועה זו עוסקת באירוע חריג שהתרחש בא"י בתום הקרבות ולקחו בו חלק חיילי אנז"ק.


במסעו של הצבא הבריטי ממצרים לארץ ישראל, לערב ולסוריה היחידות האוסטרליות והניו זלנדיות היו כח מעולה שהביא להכרעת כמה קרבות, אודות לתעוזה ומהירות. להזכירכם, מדובר בלוחמים רכובים על סוסים.


כאמור, חוקרים ישראלים מובילים עוסקים וכותבים על המערכה, כך שהציבור בארץ חשוף ומכיר את התקופה. חלק חשוב במודעות הוא לזכות "העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה" הפועלת רבות להעמקת הידע בציבור.


עם פרוץ המלחמה הכריזה ממשלת ניו זילנד, כמו שכנתה "הקרובה" אוסטרליה (2000 ק"מ), על הצטרפות לצבא האימפריה הבריטי והעמידה כ-100,000 לוחמים מתוך אוכלוסייה של כמליון איש.


אוסטרליה כאמור גם היא נרתמה למאמץ. בשלב הראשון גייסה כח של 20,000 לוחמים ובהמשך המלחמה שרתו כ-420,000 צעירים וצעירות אוסטרליים ביחידות הלוחמות תחת הדגל הבריטי.


כל הכוחות המגוייסים הגיעו למצרים לאחר שייט ממושך, מתוך חשש לפגיעה של ספינות ומטוסים גרמניים. בידי המודיעין הבריטי היה מידע על כך ולכן ניווטו את הספינות לנמלים ידידותיים וכך שיבשו את הכוונות העויינות.


עם הגיעם למצרים רוכזו בבסיס בסמוך לקהיר כל הכוחות מאוסטרליה וניו זילנד, החלו באימונים, הוכרו כגייסות אוסטרליה וניו זילנד וקיבלו את השם הרשמי אנז"ק.


חיילי אזנ"ק בבסיס אימונים במצרים


בחודש אוגוסט 1915 הצטרף האנז"ק ללחימה בגליפולי. לאחר קרב קשה שסופו נסיגה כואבת הוחזר הכח למצרים כשמצבת הלוחמים מורה על 4000 כשרים מתוך 15,000 חיילים שהגיעו לשדה הקטל בגליפולי.


הכוחות שבו למצרים לשם התארגנות והתרעננות. הכח מתוגבר במגוייסים המגיעים מניו זילנד ואוסטרליה ההופכים אותו לשני קורפוסים- אוגדות.


מכאן ובהמשך אנז"ק מתחלק בין שתי חזיתות. החלק הראשון יוצא לצפון צרפת ומשתתף בקרבות מול מעצמות המרכז בהנהגת גרמניה.


הקורפוס השני, שבו ענייננו, נלחם במזרח וכמובן בא"י שבמסעה אליה הוא חוצה את צפון סיני, מהלך שצויין קודם לכן.


לאחר כיבוש באר שבע נלחמים כוחות אנז"ק בירושלים, בעיון קרא, יריחו, בקעת הירדן, שני קרבות במזרח הירדן, קרב מגידו- נצרת, צמח ומסיים את את שרשרת משימותיו בסוריה.


עם סיום המלחמה מרכז הפיקוד הבריטי את יחידותיו במרכז הארץ, כאשר מטהו של גנרל אלנבי מתמקם ב"חוות שפון", כיום בתחום קיבוץ נצר סירני.

חוות שפון


הצבא המנצח מתארגן לבט"ש, לממשל צבאי וחלקים ממנו מופנים לשמש כחיילות מצב בארצות מנוצחות באירופה. המגמה בממשלה הבריטית היא לשחרר את מרביתן של יחידות האנז"ק ולאפשר את שיבת החיילים לבתיהם.


עם סיום המלחמה ניתן לציין בביטחון כי כל דרגי הצבא, מהפיקוד העליון ועד הלוחמים בשטח, למדו להעריך ולסמוך על החיילים הניו זילנדים והאוסטרלים ורכשו להם כבוד וחיבה בזכות אופיים או למרות זאת, תרבות שלא תמיד חיה בשלום עם פקודות הצבא הנוקשות.


החל מחודש נובמבר 1918 רוכזו חטיבות האנז"ק במרחב בין נס ציונה, ראשל"צ ובאר יעקב, על יד הכפר הערבי "סרפנד אל חרב", שנהרס בהמשך אך הותיר את שמו למערך המחנות הבריטי.

סרפנד הופכת יותר מאוחר עם כניסת צה"ל ל"צריפין", כשמו של ישוב יהודי קדום שהיה במקום בעבר.


מבט אל הכפר הערבי סרפנד, 1918 (באדיבות ארכיון Wairarapa, ניו זילנד)


כאן מתחיל הפרק המכוער והעצוב בסיפור. מדובר באירוע שהשאיר כתם על מורשת אנז"ק במלחמת העולם הראשונה.

טוראי לסלי לאורי הגיע לחטיבה מניו זילנד, שירת כמפעיל מכונת ירייה ולחם עם חבריו בקרבות בקעת הירדן.


בליל ה-9.12.1918 ישן על מיטתו באוהל. מניסיון אישי ומידע של חבריו על מפגע הגנבות שחזר ותקף ברצף בלתי נסבל מצד תושבי הסביבה, כפריים ונוודים, שמר על חפציו סמוך למיטתו כאשר ה"קיטבג" למראשותיו.


בשלב מסויים חש לסלי כי רכושו נלקח ע"י זר שפתח בבריחה כשתרמיל בידיו. לסלי הצליח לרדוף אחר הגנב עד שנורה בחזהו מאקדח השודד.


חיילים ששמעו את קול הירייה וזעקת הפצוע הגיעו למקום הפשע בקרבת הכפר סרפנד, לא הצליחו להציל את חברם, אך מצאו עקבות וסימנים שהובילו לכפר.

החייל לסלי לאורי לא שרד ולא זכה לראות את אור הבוקר.


במשך הלילה חיילי היחידה שמו מצור על הכפר, אין יוצא ואין בא, כל זאת בהמתנה לחקירת המשטרה הצבאית שאמורה להגיע עם בוקר כמקובל.


ביום שלמחרת לא נראה כל סימן של עניין ממפקדת הכוחות ששכנה כזכור ב"חוות שפון" לא רחוק ממקום האירוע. מפקד אוגדת אנז"ק גנרל צ'ייטור ניסה לזרז את הגעת החוקרים, אך זה לא קרה. במקביל לכך, כבר בשעת הבוקר פקד להסיר את הכיתור מהכפר.


חיילים אוסטרלים בסרפנד (באדיבות אוסף אלן הול)


עם פינוי השטח מחיילים נראו גברים מקומיים נמלטים מהמקום. המצב "מוזר" בו חשודים מסתלקים, המפקדה מתעלמת מהמקרה וחוקרי המשטרה הצבאית אינם מגיעים מעורר תרעומת וכעס בקרב החיילים.


לוחמים אלה שסיימו זה עכשיו מלחמה קשה, עקובה מדם חבריהם, רחוקים מארצם וממשפחותיהם, עצובים ורגשים, מגיבים בכעס ובמירמור על התנהלות מפקדיהם.


כזכור, לוחמי האנז"ק הוכרו בצבא הבריטי כעזי נפש הנכונים לכל משימה, עם זאת כאנשים עם אופי נח ומסבירי פנים.

בשל מעלות אלה האחראים בוחרים שלא להגיב למצב. אולי הניחו כי האנשים הנוחים הללו ישלימו עם המצב ויינשכו שפתיים, אבל לא כך קרה. במשך היום גובר הזעם והתסכול.


בשבילי המחנה מתגודדים חיילים ומנהלים ויכוחים אודות המצב בו הם נתונים. חלקם מצדד בהמתנה לתגובת הצבא וחלקם קורא לפעולת גמול עצמית שתנקום את הדם השפוך ותרתיע את השודדים והגנבים מהמשך פעילותם.


בשעות הערב המוקדמות כיתרו את הכפר סרפנד כמאתיים חיילים, חמושים באלו, בכידונים ובפרטי נשק קל שונים.


מוכתר הכפר נקרא להסגיר את הרוצח. כשזה לא קרה, פשטו הלוחמים על הבתים ושילחו מהם את הזקנים, הנשים והילדים.


בכיסוי של חיפוש אחר הציוד השדוד הופכים את תכולת הבתים, חוקרים את הגברים תחת אלימות קשה, שכתוצאה מכך נשארים בשטח כשמונים פצועים קשה ועוד כעשרה מקומיים הרוגים.

(לא ניתן היה לדעת בעת המעשה ואף בהמשך מספרים מדוייקים של נפגעים).


לקראת השעה תשע בערב מסתיימת הפעולה כאשר החיילים התוקפים מציתים את בתי הכפר ומסתלקים מהמקום ללא נפגעים וחומקים איש איש ליחדתו ולאוהלו כשהוא מוחק כל סימן להשתתפותו בטבח.


להבות האש שנראו בכל האזור הזעיקו למקום יחידת מטה שהוציאה מבין הבתים הבוערים עשרות פצועים ומספר גבוה של הרוגים.


לבד מפינוי הנפגעים לא נעשו פעולות נוספות באותו לילה.


בבוקר המחרת, 11.12.1918, מסתמנת בשטח תגובת המפקדה הבריטית על האירועים האחרונים.

בפקודה, בכל אחת מהחטיבות הוקמה ועדת חקירה לבירור ההתרחשויות, אולם כאילו מעשה נס כל הועדות התפזרו מבלי לקבל ולו עדות מחייל אחד. קצינים וחילים לקו בשכחה, לא ראו, לא שמעו ולא זכרו.


גם נסיונות לחקור תושבות ותושבים מהכפר נכשלו. הנשאלים לא זיהו ולא הכירו את התוקפים.

כך החל מהלך היסטורי של הסתרה והשכחה מכוון ומקובל. מחמת חוסר התוחלת מתפזרות הוועדות לאחר מס' ימים.


חייל אוסטרלי בסרפנד עם תושבים מקומיים ליד חורבות מבנה עתיק


הגנרל אלנבי לא היה במפקדתו באותם ימים. עם שובו, ביום ה-16.12.18, הוא מורה לכנס את חיילי האנז"ק למסדר, מגיע למקום רכוב על סוסו, מתעלם במופגן ממפקד הקורפוס גנרל צ'ייטור ונושא דברים קשים בפני החיילים.


לדבריו, בעבר הלא רחוק היה גאה בהם, עתה הוא רואה בהם אספסוף צמא דם.

לא ידוע במדויק נוסח הדברים, אבל זה היה המסר.


החיילים הניצבים במסדר לא הגיבו, אך מלמול של זעם עלה מהשורות.

אלנבי עזב את המקום על סוסו ללא תגובה נוספת. יומיים לאחר מכן, כאילו במקרה, יצאה הפקודה והאוגדה נעה דרומה והתמקמה בצפון סיני באזור אל עריש.



ככר בראשית 1919 השתתפו יחידות האוגדה בפעילות לוחמה בסיני ובהמשך בדיכוי המרד המיצרי.

בהזדמנות מאוחרת יותר התבטא הגנרל אלנבי כי הוא מלא הערכה ליחידות האנז"ק ואין בתקלת סרפנד, כהגדרתו, לגרוע ממנה.

לא כך חשו החיילים האוסטרלים והניו זילנדים. משך של עשרות שנים ויותר, הם ובני משפחתם נושאים את העלבון הצורב בצד האבל הלאומי על אלפי חללים במלחמה מרוחקת.


כפי שציינתי בראשית הרשימה, חיילי האנז"ק התקבלו ברצון ובאהבה על ידי הציבור היהודי שמנה באותה תקופה כ-56,000 תושבים, הכוללים בתוכם את בני הישוב הישן, משפחות העלייה הראשונה וחלוצי העלייה השנייה שלא גורשו. יחס חם זה גרם לאווירה מרוממת בארץ, לבד מענייני ביטחון היתה פעילות משותפת בתחומי חברה, תרבות וספורט.


הישוב היהודי, יש להניח, כי ידע על ארועי סרפנד, אך לא ידוע על התייחסות כלשהיא מצידו. אולי מאחר ובנוסף לאהדתו לאורחים, באותן שנים הוא היה במאבק דמים עם שכניו הערבים ולא מצא צורך או מקום להתעמק בפרשה, כך שהיא הלכה ונשכחה עם השנים.


גם החיילים המשוחררים והציבור בארצותיהם של חיילי האנז"ק נטו להשכיח את אשר קרה בסרפנד.

למרות ההבנה לקשיים, לתנאי המקום ולמתח שבו היו שרויים הלוחמים, מעשה רצח מסוג זה לא הולם את מוסר הלחימה.


למרות אי ההתייחסות המובנת, במהלך מאה השנים האחרונות יצאו מפעם לפעם עיתונאים חוקרים והיסטוריונים והציפו את המקרה.


* בארץ הסיפור שהועלה כאן כמעט ולא ידוע. אני מצאתי אותו באתר "פרש" תחת הכותרת "מזרח מול מערב, צביעות בריטית, פרשיית סרפנד הנשכחת" שפורסם בתאריך 15.9.2007.