top of page

לילה טרגי בין דגניה לעין-גב

ים הכנרת, האגם הלאומי והאהוב על כולנו הישראלים, סיפק לנו לאורך ההיסטוריה בנוסף למים, דגה וקייט, אין ספור מקרי ניסים, שמחות ולדאבון הלב גם אסונות.

אודה ואומר כי הפרשה אודותיה אספר בשורות הבאות לא היתה ידועה לי ולו ברמז, הגעתי אליה במקרה כשעסקתי בעניין אחר. בבדיקה שעשיתי בהמשך הסתבר שגם לאחרים האירוע לא מוכר. מכאן מובן רצוני לשתף ציבור רחב ומגוון בסיפור האסון בן השמונים.


בעוד מס' שבועות, בחודש אוקטובר הקרוב, יציינו ב-11 משפחות בארץ את יום השנה ה-80 למות יקיריהם מטביעה במי הכנרת. הנספים הם חלק מציבור גדול של אנשי ההתיישבות, רפתנים בהתמקצעותם החקלאית, שהגיעו לכנס מקצועי עם נופך חברתי ותרבותי שנערך בקבוצת דגניה א'.


מרים ברץ, מייסדת הרפת בקיבוץ דגניה א'. צילום באדיבות ארכיון קיבוץ דגניה א'


ראוי לציין כי תחום הרפתנות וגידול פרות לחלב נחשב לענף מועדף הדורש ידע ורגישות, דבר שהביא לכך שמספר הנשים בו היה גבוה, כשהן, הרפתניות, ראו בו "מבצר נשי".

הכנס שנקבע לימי סוכות, בתאריך ה-19.10.1943, תוכנן בקפידה, אמור היה להמשך יומיים ושולבו בו הרצאות, סיורים ותצוגות. המארגנים הפתיעו את המשתתפים בארגון שייט לילי מחוף דגניה אל הקיבוץ הצעיר עין-גב במזרח הכנרת, מרחק של כשישה ק"מ.

למרות שהיתה הרשמה מוקדמת הגיעו לחוף בשעה תשע כמאתיים איש מתוך שלוש מאות באי הכנס. שייט לילי על הכנרת והגעה לקיבוץ הצעיר היה אירוע מרתק ומאתגר למשתתפי


קיבוץ עין-גב בימיו הראשונים. צילום באדיבות ארכיון עין גב


קיבוץ עין-גב הצעיר, שנושאי השייט והתיירות אצלו היו עדיין בתחילתם, העמיד למשט החגיגי שתי סירות היכולות לשאת יחד מאה ושישים נוסעים. הספינה הראשונה היתה בעלת מנוע חזק ובנוייה איתן ואילו השנייה ספינת עץ ללא מנוע שנקשרה בחבל ונגררה ע"י הספינה הממונעת.


שתי ה"ספינות" עגנו בסמוך לחוף והמתינו לקהל שאכן הגיע. למרות ההרשמה המוקדמת מאתיים איש הצטופפו בתור העליה אל הספינות ולא ניתן היה לעצור איש או אישה, כולם נלהבים לשייט.בלחץ המארגנים והמשתתפים נאלצו הספנים להוציא את המשט לדרכו מזרחה. הכנרת הרגועה והירח המלא הביאו את הנוסעים למצב רוח מרומם ושירה עליזה עלתה משתי הסירות.

במרחק של כק"מ וחצי מהיעד, כשאורות הקיבוץ מנצנצים מקרוב, חשו נוסעי הנגררת רטיבות והיקוות מים מתחת לרגליהם. בתחילה זה נראה סתמי, אך מרגע לרגע המים גבהו והספינה החלה שוקעת.


התעוררה בהלה שגברה מרגע לרגע. הספינה המוליכה נעצרה, החבל המחבר נותק והגוררת מיהרה לעין-גב, כאשר מפעיליה מבטיחים לחזור עם תגבורת מהחוף.

הספינה הנגררת הלכה ושקעה והבהלה אחזה בכולם. נוסעיה, אלה שיודעים לשחות וגם אלה שאינם יודעים, קופצים כולם למים והסביבה הקרובה צפופה באנשים המנסים להינצל ואלה המנסים לעזור.

אנשי עין-גב חשו למקום והחלו בפעילות הצלה נמרצת. בהמשך הלילה והימים הבאים מצטרפים אליהם אנשי קיבוצים אחרים, יושבי כפרים ערבים באיזור וכמובן כוחות של הצבא הבריטי שהסתייעו בסירות ובמטוס סיור שחג מעל האיזור.


לדאבון הלב 11 איש נספו באסון, כולם אנשי ההתיישבות שהגיעו להרחיב דעת וליהנות ממפגש תרבותי וחברתי.הידיעה על האסון פשטה בארץ במהירות והעיתונות היומית דיווחה בפירוט על האסון.



נשמעה ביקורת באותם ימים וגם במהלך הזמן על כך כי האסון והאבל נשארו בתחום הישובים משם הגיעו הרפתנים, בשעה שרוב רובו של הציבור הגיב באדישות.


ההסבר המקובל והמובן לתגובה האדישה לכאורה היא באווירה הקשה בארץ באותם ימים. השמועה על השמדת יהדות אירופה הפכה לעובדה ורבים מתושבי הארץ איבדו את משפחותיהם. כך שהמורל היה נמוך ולא הורגש יגון נוסף לאחר האסון.

במהלך השנים נשמעה טענה כי הנהגת ההתיישבות מתוך עמדה של גיבוי ותמיכה למארגנים שכשלו דאגה להשאיר את כאב האסון בתחומי הישובים.

כל המרכיבים האלה ומאורעות היסטוריים שעברו על הארץ עזרו להדחקה ונשכחות האסון. לא כך אצל בני המשפחות האבלות. משך שבעים שנה נשאו בני המשפחה את כאבם ורק לקראת שנת 2013 הצליחו להביא את סיפור האסון לידיעת הציבור, תוך שהם יוזמים מס' מפעלי הנצחה.

ע"מ להבהיר, האזכרה שתתואר בשורות הבאות נערכה לפני עשר שנים. לא מצאתי ידיעות על אירועי זיכרון בשנים האחרונות וכאמור בחודש אוקטובר הקרוב יצויינו שמונים השנים לאירוע.

מועצת הבקר והחלב לקחה על עצמה כגוף ייצוגי את ארגון טקס האזכרה שהתקיים באיזור האירוע על שפת הכנרת. לדגניה א' הגיעו בני משפחות, מקורבים ואנשי הארגון ובתום הטקס הרשמי יצאו המשתתפים לשייט בנתיב הטרגי, עצרו במקום הטביעה והשליכו למים זרי פרחים לזיכרון הנספים. לקראת יום הזיכרון הפיקה מועצת החלב והבקר חוברת הנצחה הכתובה ומעוצבת בטעם ובכבוד.


עוזי שמש יצר סרט מרשים בשם "ואז כשעלו המים". בסרט ישנה סקירה מפורטת של אירועי הכנס בצד ראיונות עם קרובים וחברים ודברי הסבר מפי מוקי צור, איש עין-גב המוכר כהיסטוריון התנועה הקיבוצית. שמש, כיוצר וכקרוב משפחה, ידע לשלב את הסיפורים האישיים לצד תיאור מדוייק של ארועי הכנס עד לסיום המר. לצורך כתיבת רשימה זו נעזרתי רבות בסרט.


פרט נוסף וחשוב לעניין ההנצחה הוא אזכורה של פינת הזיכרון שהוקמה במוזיאון החלב שהוא אגף ב"מוזיאון העמק" בקיבוץ יפעת.




Comentarios


bottom of page