כשהאיר השחר

לפני מספר שנים, כשהאזנתי לאחת מתוכניות הזמר ברדיו, הופתעתי לשמוע שיר לא מוכר לי שהושר ע"י נעמי שמר, ומן הסתם גם הולחן על ידה.

השיר מתאר גדר, בריח מוזז, שער חצר נפתח ואישה מרשימה בלבוש לבן גולשת עם עדר מרעיתה במורד הגבעה.

הזמר המיוחד נחרט בזיכרוני, אך לאכזבתי לא הצלחתי לשוב ולשומעו ולרדת יותר לפשרו. כל זאת עד שפגשתי במאמר של ד"ר חזי עמיאור באתר "הספרנים", בלוג של הספרייה הלאומית בירושלים. במחקר יסודי ומאיר עיניים מתאר ד"ר עמיאור את קורות ומורכבות השיר, מתייחס לאירועים היסטוריים שהשיר נוגע בהם וכמובן לאושיות תרבות מוכרות: המשוררת רחל (בלובשטיין), זלמן שז"ר ונתן אלתרמן.

על מנת לקבל תמונה כוללת של סביבת השיר נעסוק בחלקיה, כך כל אחד מהם יימצא במקומו והאזנה לשיר תהיה מושלמת.

נפתח בתקופה, כלומר ימי העלייה השנייה. העלייה השנייה נמשכה בשנים 1904-1914. העולים הגיעו לארץ ישראל בעיקר מרוסיה, פולין, ליטא וסרביה, צעירים יהודים מתוסכלים שחוו פוגרומים, אנטישמיות כישלון מהפכת 1905 ברוסיה וכמובן דחייה מצד ארגונים סוציאליסטים שלא רצו בחברותם.

אנשים צעירים אלה, עדיין ללא מחויבות משפחתית, ראו בעלייה לארץ ישראל הגשמה ציונית חברתית ויישום של כל המאווים האידאולוגים.

אנשי העלייה השניה יצרו כאן את המושג "ארץ ישראל העובדת", שכלל בתוכו את כיבוש העבודה, התיישבות חקלאית, הגנה עצמית, החייאת השפה העברית, הקמת מערכת חינוך וכמובן עידוד התארגנות עובדים.

במשך תקופה זו, שהסתיימה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הגיעו ארצה כארבעים אלף עולים, אך מסיבות של משברים כלכליים וחברתיים היה אחוז היורדים גבוה.

מקרב עולים אלה בהמשך צמחה הנהגת היישוב, עם דמויות בולטות כמו דוד בן-גוריון, יצחק בן צבי ורחל ינאית, א.ד גורדון, זלמן שז"ר, חנה מייזל, ברל כצנלסון וכמובן המשוררת רחל.

חוות העלמות בחצר כנרת בגבול המושבה כנרת הוקם לראשונה משק חקלאי על אדמות הקק"ל, לראשונה בא"י התיישבות על קרקע שנרכשה במימון העם היהודי. השנה היא 1909 והיוזמה היא של ארתור רופין שעמד באותו זמן בראש מחלקת ההתיישבות של ההסתדרות הציונית והיה מנהל המשרד הא"י ביפו.

הרעיון של המשק היה לנסות לגדל תבואות שיתאימו לקרקע ולאקלים, זאת ע"י עובדים יהודים. כתוצאה מניהול כושל, יחסי עבודה קלוקלים ואי הצלחה בגידולים פורשת קבוצה ומקבלת על עצמה חיים שיתופיים ועיבוד נרחב של אדמות הקק"ל בסמוך למוצא הירדן מהכנרת, במקום המכונה "דלייקה".

חבורה חלוצית זו אימצה את השם "דגניה", שהייתה לאם הקבוצות והפכה למודל להתיישבות חקלאית שיתופית של מאות קיבוצים ברחבי הארץ.

חצר כנרת שימשה בהמשך כמקום התארגנות לקיבוצים נוספים בעמק הירדן ובעמק יזרעאל. קבוצת כנרת עשתה כאן את ראשיתה, כשבין החברות והחברים נמצאת גם המשוררת רחל.

בשנת 1914 הוקמה בחצר חוות לימוד לבנות בהנהלת חנה מייזל, והמקום זכה לשם "חוות העלמות". במקום הוכשרו צעירות חלוצות בענפי ומקצועות החקלאות ובכך הביא לעיצוב מעמדן כשותפות ומובילות בכל פעילות ההתיישבות בארץ.

תמונה קבוצתית של נשות חוות העלמות חנה מייזל במרכז ושושנה בלובשטיין, אחותה של רחל, עומדת ראשונה משמאל

צילום באדיבות נדב מן, ביתמונה. מאוסף בנציון ישראלי. מקור האוסף: אהרון ישראלי. האוסף הלאומי לתצלומים ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

רחל בלובשטיין-סלע, המוכרת "כרחל המשוררת", נולדה ברוסיה בשנת 1890 למשפחה אמידה. ילדותה עברה בנעימים ובעיסוק בתחומי מוסיקה וציור. בשנת 1909, בגיל תשע עשרה, הגיעה לביקור בארץ בחברת אחותה, והאחיות החליטו להישאר בארץ והשתקעו במושבה רחובות. אביהן עלה שנה מאוחר יותר וחי בתל אביב. רחל הצעירה בחרה בהמשך במסלול חקלאי והצטרפה לחוות העלמות בחצר כנרת.

רחל שהתה כשנתיים בחווה ובתקופה זו התחברה לצעירים חלוצים שהפכו ברבות הימים למנהיגי הישוב, כמו א.ד גורדון, ברל כצנלסון, חנה מייזל וזלמן שז"ר. בשנת 1913 יוצאת רחל ללימודי אגרונומיה באוניברסיטת טולוז בצרפת. עם סיום הלימודים הגיעה לביקור משפחתי ברוסיה ושם "נתקעה" עד סיום מלחמת העולם.

רחל המשוררת (משמאל) ורחל ינאית (בן צבי) בתקופת לימודיהן בצרפת צילום באדיבות ארכיון יד יצחק בן-צבי

בשנת 1919 חוזרת רחל ארצה ומצטרפת לחבריה בקבוצת כנרת בעמק הירדן. שהותה בדגניה היתה הפרק המאושר בחייה הקצרים, אך תקופה זו הסתיימה עם ההחמרה במחלת השחפת בה נדבקה בהיותה ברוסיה. מחלתה, שנחשבה בזמנו לחשוכת מרפא, גרמה לגירושה מדגניה.

עזיבתה או יותר נכון סילוקה מהקבוצה הוא פצע מדמם עד היום. מצד אחד רחל נשלחת לדרכה כחולה סופנית ללא אמצעי מחייה, ומנגד חברי דגניה, אנשים צעירים החרדים לבריאותם ולשלום ילדיהם שותפים למעשה הנוגד לאמונתם ולדרכם.

עם השנים ניתנו הסברים ותירוצים קלושים של אי ידיעה על הכוונה לגירוש, היעדרות מהמקום וכמובן הטלת האחריות על קבוצה קטנה שביצעה את הגירוש ללא אישור הרוב. הדבר נעשה ורחל יצאה למסע ייסורים שעבר דרך צפת, ירושלים ותל אביב - שם התגוררה בתקופה האחרונה לחייה.

רחל נפטרה ב-16.4.1931, בהיותה בת ארבעים בלבד.

לוויית רחל המשוררת בקבוצת כנרת, 17 באפריל 1931. זלמן שז"ר (חובש מגבעת) מספיד את רחל

צילום באדיבות אוסף התמונות של המכון לחקר תנועת העבודה ע"ש פנחס לבון

זלמן רובשוב-שז"ר, שלימים נבחר לנשיאה השלישי של מדינת ישראל, נולד בשנת 1889 ברוסיה. לארץ ישראל הוא מגיע לביקור בשנת 1911, ובחודשים ששהה בארץ ביקר בחצר כנרת, שם הכיר את רחל.

יש המספרים כי היכרותם היתה קרובה ואינטימית וכראייה מציגים גם את שיר האהבה שהקדישה רחל לשז"ר - "גן נעול".

השיר "גן נעול" בכתב ידה של רחל, אותו הקדישה לז-ן, זלמן שז"ר באדיבות מכון "גנזים" מבית אגודת הסופרים העברים

בתום הביקור חזר לאירופה, סיים את לימודיו באוניברסיטה בגרמניה ובגמר לימודיו עלה לארץ והמשיך את פעילותו המפלגתית במפא"י ולימים ערך את עיתון "דבר".

עם קום המדינה נבחר לכנסת וכיהן כשר החינוך. לאחר מותו של הנשיא יצחק בן צבי נבחר לנשיאה השלישי של מדינת ישראל וכיהן בתפקיד עד לשנת 1973.

ביום הזיכרון החמש-עשרה למותה של רחל, בשנת 1946, פרסם שז"ר, אז עורך "דבר", מאמר זיכרון לחברתו המנוחה. כאמור הכותב שב ומספר על פגישתו הראשונה עם הרועה התמירה היוצאת למרעה עם עדר האווזים ומתאר בהתפעמות את מעבר העדר על פניו.

דבר⁩, 30 אפריל 1946⁩. לקריאת מאמר הזיכרון המלא לחצו כאן

את שנת היובל לעלייה השנייה ציינה מדינת ישראל בשנת 1954. לרגל האירוע המשורר נתן אלתרמן פרסם ב"טור השביעי" שיר הערכה והוקרה לחלוצי התקופה ופועלם. אלתרמן ראה ברחל דמות המייצגת את העלייה ומכאן העמיד אותה במרכז השיר שקרא אותו "האיר השחר", המבוסס בעיקרו על דברי הזיכרון שכתב שז"ר.

"וּמִבַּעַד לְחַג חֲמִשִּׁים וּמִבַּעַד

לְרִשְׁעוּת מַגָּלָיו שֶׁל הַזְּמַן הַקּוֹצֵר

הִנֵּה יָד מַסִּיעָה הַבָּרִיחַ מִשַּׁעַר

וְרוֹעָה תִּימוֹרָה שׁוּב יוֹצֵאת מֵחָצֵר..."

לקריאת השיר במלואו לחצו כאן

נעמי שמר, בת קבוצת כנרת, גדלה על מורשת העלייה השנייה וההתיישבות בעמק הירדן והכירה את יצירתה של רחל מאז ילדותה. במשך שנות כתיבתה הלחינה כמה משירי רחל וזיכתה את הציבור בהיכרות נוספת עם המשוררת.

שמר הכירה גם את שירת אלתרמן "האיר השחר", ובסוף שנות השבעים ציטטה מהשיר כמה בתים שעניינם רחל והכנרת והלחינה אותם בגאוניות כדרכה. כמו שירים אחרים של אלתרמן שהלחינה שמר, גם שיר זה מהווה יצירת מופת.

בשנת 1981 השיר הוקלט בשירתה באלבום "על הדבש ועל העוקץ", שודר בתחנות והופץ לציבור.