חיילים בגדוד העבודה

בשנת 1989, עם גל העליה הגדול ממדינות בריה"מ לשעבר, הגיעה ארצה אישה מבוגרת בשם שירה גורשמן. גורשמן הגיעה לארץ בשלב זה לביקור, זאת כשהיא בגיל 84, לאחר שנעדרה ממנה משך זמן של 62 שנים, כשני דורות, שבמהלכם התרחשו כאן אי אלה דברים.

לכאורה, עולה מבוגרת כרבות ורבים אחרים, אולם מאחורי העזיבה והחזרה התרחש מהלך חברתי היסטורי וטראגי שגורשמן היתה חלק ממנו. בשונה מאחרים שפר עליה גורלה, בעוד מרבית חברי קבוצתה למסע הנורא נשחקו, עונו ואף חוסלו בהמשך ע"י השלטון הקומוניסטי בבריה"מ.

קורות חייה של גורשמן הם סיפור של הפרט המוצא עצמו כחלק קטן בתוך תנועה גדולה בהתיישבות הציונית המוכרת כגדוד העבודה. בשורות הבאות נשזור את עלילות גורשמן וחבריה בתולדות הגדוד.

שירה גורשמן. צילום באדיבות מרכז היידיש הבינלאומי, ליטא

עוד טרם הגעתו של יוסף טרומפלדור לתל חי שמו היה ידוע כמפקד צבאי אמיץ ונערץ, מנהיג ציוני, איש חרוץ, יצירתי וישר דרך. רבים מחניכי תנועות הנוער באירופה ידעו על פעלו וראו בו מורה דרך ומנהיג, ולמרות שלא נשא בתפקיד רשמי העמיד עצמו לרשות הנהגת ההנהגה הציונית.

החלצותו לעזרת מתיישבי תל חי ובהמשך נפילתו במקום עם שבעת חבריו, ביום י"א באדר 1920, גרמה לזעזוע בקרב הנוער הציוני החלוצי בחו"ל והובילה לגל עלייה של צעירים ציונים שספגו אידאות סוציאלסטיות בארצות מוצאם במרכז אירופה.

כאן בארץ החברים הוותיקים בארגון "השומר" (שהיה כבר בסיום פעילותו) יהודה אלמוג, יצחק שדה והזוג מניה וישראל שוחט יזמו הקמת מסגרת שתהווה כתובת לחלוצים הבאים עם הרעיונות המהפכנים. בשלב זה התקבצו כשמונים גברים ונשים שקראו לארגונם גדוד העבודה ע"ש יוסף טרומפלדור.

ההכרזה על הקמת הגדוד היתה בטקס מרשים ביום ה-25 באוגוסט 1920, י"א באלול תר"פ - בדיוק כשמלאה חצי שנה לנפילת תל חי. האירוע התקיים בסמוך לטבריה, באתר הכביש הנסלל במערב הכנרת עד לצמח.

כביש טבריה-צמח היה ראשון לכבישי הארץ שנסלל בעבודה עברית. מכאן ההילה שסולליו עטו על ראשם בהמשך חייהם. כביש זה, שכיום הינו קטע מכביש 90 הארצי, נושא עליו מטען היסטורי כבד, חובק מרכיבים שהיוו מודל להתפתחות של הקבוצות השותפויות שעסקו בבנייה, בתעשייה ובחקלאות. עד סלילתו של כביש טבריה-צמח התפתל במקום שביל צר שאפילו עגלות התקשו לנוע עליו, ועיקר התנועה מתחנת הרכבת בצמח ואליה היתה בעזרת סירות על הכנרת.

מפקדת הצבא הבריטי בצפון ארץ ישראל, שפעלה לייצוב שליטת המנדט הבריטי כגבולו מול סוריה ולבנון שהיו תחת מנדט צרפתי, דרשה בתוקף סלילת כביש בקטע מצמח ועד לראש פינה. לטענת מפקד הגזרה אין אפשרות לתפקוד היחידות ללא תנועה חופשית של לוחמים, תחמושת וציוד.

בשנת 1920 הודיע הממשל הבריטי על החלטתו לסלילת הכביש ולהעמיד לכך תקציב של 1000 לירות שטרלינג, סכום עתק באותם זמנים.

מנהיגות תנועת הפועלים בארץ ראו בשיטה הבריטית של מסירת פרויקטים של בינוי וסלילה הזדמנות ליזמים חלוצים שיבצעו את העבודה בהתאם לחוזה מוסכם. גישה זו הוכיחה עצמה בהמשך כאשר ניתן היה להציע לעולים הצעירים מקומות תעסוקה בימים של משבר כלכלי ואבטלה.

הבעיה העיקרית ביישום הרעיון היתה בכך שאף לא אחד מהמנהלים ומהעובדים הבין בעבודת חציבה וסלילה שזה היה תנאי בסיסי בקבלת הזכיון. האלתור הישראלי כנראה נולד אז. נתן חרובי, שמונה למנהל, יצא לשבוע הכשרה עם סוללים, למד את המושגים הבסיסיים ועם מטען ידע זה הוצג לשלטונות כמנהל המומחה וכך נחתם החוזה המסדיר את סלילת הכביש.

בראשית חודש יוני 1920 נחתם ההסכם ומיד לאחר קבלת הזכיון החל חרובי בבניית מחנה, רכישת כלי עבודה, ארגון מטבח, מרפאה ואמצעי הובלה. תוך שבועיים המחנה עמד על תילו בסמוך לתוואי הכביש שנסלל והחל לקלוט עובדים.תוך תקופה קצרה נקלטו במקום כמה עשרות חלוצים צעירים, וכפי שציינו קודם לכן, בתאריך ה-25.8.1920 הוכרז במקום על הקמת גדוד העבודה ע"ש טרומפלדור.

סלילת כביש טבריה-צמח. צילום באדיבות משפחת חרובי

הארגון החדש, שזה עתה החליט על קיומו, כלל בתוכו אנשים, צעירות וצעירים שרובם הגיעו מאירופה ומיעוטם מבני הארץ שהצטרפו למקום עבודה אידאולוגי. הגדוד פעל ותסס עד שסיים את פעילותו במבנהו הראשוני בסוף שנת 1929. במשך שנות פעילותו עברו בו כ-2500 חברים, ההצטרפות לגדוד היתה מהירה וגם העזיבה היתה חלקה כך שבפועל במהלך כל אחת מהשנים היו בממוצע כ-500 חברים פועלים בו בזמן.

ריכוז חברים גדול היה בערים טבריה, פתח תקווה, ירושלים ובתל אביב, ובנוסף לכך קבוצות קטנות הועסקו במושבות ובישובים חקלאים. חברות וחברי הגדוד עסקו בבנייה, סלילה, חקלאות, תעשייה, סבלות וכן בעבודות תפירה ושרותים במחנות הצבא הבריטי. בהמשך עבר הגדוד להגשמה עצמית של חבריו ופנה להתיישבות חקלאית.

מטרת העל אליה שאפו חברי וחברות הגדוד היתה בניית ישוב עברי מרכזי בארץ ישראל המושתת מערכת שיתופית אליו יהיו מסונפים הגדודים המקומיים. מוסכם היה כי לציבור של מאות אנשים הפועלים יחדיו חייב להיות תקנון, ואכן בהדרגה נוסחו הכללים הבאים: הניהול הכלכלי יהיה שיתופי, כל ההכנסות יופקדו בקופה משותפת ויועברו לחברים ע"פ צרכיהם, שלוחות הגדוד יבחרו את המנהיגות המקומית שתשלח נציגות להנהגה הארצית, בכל מקום בו מתקיימת פעילות החבר זכאי למגורים, תעסוקה, מזון וביגוד ובנוסף תדאג ההנהגה לפעילות פנאי ותרבות.

כאמור הקמת ישובים היתה אחת המטרות הראשוניות של החברים ואכן אנשי הגדוד ייסדו את הקיבוצים עין חרוד ותל יוסף - ראשוני הישובים בעמק יזרעאל, זאת בשנת 1921, רמת רחל בסמוך לירושלים הוקמה בשנת 1926. קיבוץ כפר גלעדי בגליל העליון, אשר משם הגיעו מקימי הגדוד, נוסד כבר בשנת 1916 ולכן נחשב הקיבוץ כמלווה ולא נחשב מן המניין.

קיבוץ עין חרוד (במקומו הראשון). אוהלי גדוד העבודה על יד טחנה עתיקה, 1921

צילום באדיבות הארכיון הציוני המרכזי

כמו במקרים דומים, חברות המושתתות על להט מהפכני נוטות בשלב מסוים להתפלג ובהמשך ליצור תבנית אחרת של התנהלות. זה גם מה שקרה בהתיישבות הראשונה בעמק חרוד. המחנה הגדול שאוהליו "פָּשְׁטוּ בָּעֵמֶק כְּיוֹנִים" (מתוך השיר "זמר" של אברהם שלונסקי שהיה מחברי הגדוד בתחילתו) התחלק לשני קיבוצים- עין חרוד ותל יוסף.

המאבקים לא פסקו כאן, אלא המשיכו לאורך השנים והביאו פלגנות נוספת וגם בניית תנועות חדשות. על התקופה כדבר המשורר "הֵם זוֹכְרִים אֶת מִזְבְּחוֹת לֵילֵינוּ, שֶׁעָלוּ בְּאֵשׁ הַנִּגּוּנִים". ימים גדולים אלה זכו להחקר, להיספר ולזמר, כך שלא נעמיק בהם כאן.

לילה בגלבוע (זמר). מילים: אברהם שלונסקי. לחן: נחום נרדי. ביצוע: אריק לביא

במשך כל שנות פעילות הגדוד עמדו בראשו מנהיגים מוכרים כמו הזוג שוחט, ממקימי כפר גלעדי,יצחק שדה, יהודה אלמוג, שלמה לביא, יצחק טבנקין ומנחם אלקינד - אנשים מרשימים ומנהיגים כריזמטיים שבמקרים רבים היו בני פלוגתא לחבריהם. האחרון שברשימה, אלקינד, הוביל בהמשך את אנשיו במסלול נורא שהביא לקיצם הארגוני והפיזי.

מיהו מנחם (מנדל) אלקינד? אנשים שהכירו אותו שותפים להערכה כי אם היה ממשיך את פעילותו הציונית החלוצית מקומו היה בהנהגת הישוב והמדינה לצד בן צבי, ברל כצנלסון ודוד בן גוריון. לאסונו אמונתו הסיטה אותו למסלול אחר.

מנחם אלקינד נולד באוקראינה בשנת 1897. אלקינד הצעיר חווה רדיפות ופוגרומים בעיר הולדתו ומחשש לגיוסו בכפייה לצבא הבריחה אותו משפחתו לכיוון טורקיה ומשם הגיע לא"י בשנת 1920.

כאן מצטרף למקימי גדוד העבודה ומהר מאוד מתבלט ביכולותיו ובכושר מנהיגותו וחבריו רואים בו מנהיג ומפקידים בידיו את הובלותם.

מנחם (מנדל) אלקינד

עם סיום עבודת הסלילה עוברת הקבוצה לקיבוץ תל יוסף.אלקינד שהחזיק בדעות סוציאליסטיות קומוניסטיות ראה בבריה"מ מודל להגשמה ובסטלין מופת להערצה. מנהיגותו, כושרו האינטלקטואלי ואופיו הנוח לחבריו הביאו אותו במהרה להנהגת הפלג השמאלי בגדוד.

מחצית שנות העשרים הם שנות משבר כלכלי בארץ המאופיין באבטלה ומחסור. מצב כלכלי קשה ביותר עובר על פלוגות הגדוד, דבר שמעמיק את השסע בין הקבוצות ובא לביטוי בסידורי העבודה, בתפקידים ובמתן זכויות לפלג השמאלי.

אלקינד נסחף בויכוח ובהדרגה מוביל את קבוצתו להתבדלות, לניתוק מהגדוד ולהתרחקות מהציונות.

נשוב כאן לשירה גורשמן ולדרכה המטלטלת. גורשמן, ילידת 1906, הצטרפה בגיל 14 לתנועת החלוץ בעיר קובנה. בסניף המקומי הכירה את מי שנישאה לו בהמשך חיים חסקלוביץ'. בשנת 1923 עלו בני הזוג עם ילדתם הבכורה לארץ ישראל ובהתאם לתפיסת עולמם הצטרפו לפלוגה הירושלמית של גדוד העבודה, שהקימה בהמשך את קיבוץ רמת רחל.

בעוד חיים מועסק בעבדות חציבה וסלילה שירה עבדה בחקלאות ואח"כ שימשה כקניינית הקבוצה. הזוג שירה וחיים חברים בגדוד העבודה, שירה אישה דעתנית ופעילה חברתית נוטה כל העת שמאלה, דבר שמביא אותה לקבוצת אלקינד, בעוד בן זוגה נמנע מלהצטרף. בימי חברותם בגדוד הם כבר הורים לשלוש בנות.

הפילוג הבלתי נמנע מתרחש בשנת 1926. מנחם אלקינד בראש קבוצתו פורשים ומנהלים מגעים עם שלטונות בריה"מ על הגעה לקרים והקמת קומונה יהודית עצמאית במקום.

משלחת גדוד העבודה למוסקבה, 1926. מנחם אלקינד, ישראל שוחט דב מכונאי, מנחם שטורמן (שלא נסע). צילום באדיבות ארכיון העבודה – מכון לבון

תכנית אלקינד נודעת לאנשי הגדוד הוותיקים הפרוסים בארץ ואלה עושים מאמצים לשכנע חברים פורשים להישאר בארץ. חלק מהמאמצים הצליחו, אך הרוב, כמה עשרות חברים וחברות בהן שירה, עזבו את הארץ בשנת 1927. שירה, שנפרדה מבעלה חיים (שהעדיף הישארות בארץ) ירדה עם בנותיה אל הלא נודע.

מנחם אלקינד עם רעייתו מניה ושני ילדיהם מובילים את הקבוצה לאתר שיועד להם בחצי האי קרים ומקימים שם ישוב חדש המתנהל כקיבוץ ושמו ויוו נובו שפירושו "דרך חדשה" בשפת האספרנטו. בשנים הראשונות לקיום הקומונה התנהל המקום בהצלחה כשהוא מאוכלס ביוצאי הגדוד שהגיעו מא"י. בשנת 1935 הפכו השלטונות את המקום ''לקולחוז'' בכך שכפו עליו בני עמים מרחבי האימפריה. מהפך זה הביא לסיום הישוב הקיבוצי העברי והחברים החלו לעזוב. אלקינד ומשפחתו גם הם פרשו ולאחר מעבר בכמה ערים השתקעו במוסקבה. אלקינד שעסק בכתיבה בעיתון ביידיש הוצא להורג באשמת בגידה בשנת 1937. לסיפור העצוב של המשפחה יש להוסיף כי הבן הבכור אורי, יליד עמק יזרעאל, נהרג כחייל בצבא האדום בקרבות סטליגראד במאבק באוייב הנאצי.יש לציין כי במשך שנות קיום הקולחוז כמה חברים ניסו והצליחו לחזור לא"י והמעטים ששרדו במקום נרצחו במהלך המלחמה ע"י הנאצים.

גורשמן היא דמות מרכזית בקיבוץ היהודי-סובייטי ויוו נובו והיא מנהלת את הרפת המחזיקה בה כ-500 פרות. בהמשך חייה במקום היא נישאת לצייר יהודי שהגיע למקום ובשנת 1937 עוזבת המשפחה את הקולחוז ופותחת מסע של חיפוש מגורים בין קולחוזים וערים במזרח רוסיה.

בנוסף לפעילותה הנמרצת בתחום העסקי והחברתי, בכל תחנות חייה היה לה כישרון בולט לסיפורת ולכתיבה. בהמלצת ידיד משפחה החלה גורשמן לעסוק בכתיבה. הסיפורים שכתבה בשפה האידית זכו להצלחה, קהל הקוראים הלך וגדל והביא לכך שכמה עיתונים ביידיש פרסמו את רשימותיה ובהמשך לכך החומר קובץ לספרים שזכו להצלחה ואף תורגמו לרוסית.

נראה שהמוניטין שזכתה לו היה לה למגן כנגד צנזור ורדיפה. גורשמן נמנעה מכתיבה ביקורתית על החברה והשלטון וכך שטה על גל ההצלחה ולא רק שנשארה בחיים אלא זכתה לפנסיה וחיה בנוחות עם משפחתה במוסקבה, שלא כרוב חבריה "יוצאי הגדוד" שנעלמו במהלך השנים.

מסלול חיים זה יכול היה להמשך בנחת, אולם חייה של גורשמן נעו בין קטבים הנוגדים כל אחד את קודמו, בשנת 1989, במקביל לזעזוע המסמן את התפרקות בריה"מ, נפתחים שערי האימפריה ומותרת יציאת יהודים לישראל.

בגיל 84 גורשמן מגיעה לישראל כתיירת אורחת ומתגוררת בבית חברתה בעיר רחובות.

האישה הבוגרת והמוכרת שעזבה את ארץ ישראל בשנת 1927 כאם צעירה לשלוש בנות בשנות העשרים לחייה בלהט מהפכני ובאמונה קומוניסטית. טירוף שמחק את הרגשות הציוניים וטלטל את חייהם של עשרות חלוצים צעירים והביא לאובדנם. כעת שבה לבית שנטשה.

התיירת המכובדת מנצלת את ביקורה לטיולים, לפגישות עם חברים לדרך שהמשיכו בדרך ההתיישבות והיו שותפים לתקומה, עם בניהם ונכדיהם של חברות וחברים שהלכו לעולמם והשאירו אחריהם משפחות ישראליות גאות.

מסתבר שהטיול הקצר והמפגשים גרמו לגורשמן "זעזוע" עמוק ובלתי חזוי, היא מודיעה לבני משפחתה ולחברים נדהמים במוסקבה כי אינה חוזרת ונשארת לשארית ימיה בישראל.

גורשמן משתקעת באשקלון, ממשיכה בכתיבה, עכשיו ללא הגבלות צנזורה, מצב המאפשר לספר ולבקר את השלטון הקומוניסטי וגם לחשוף את אשר התרחש בקבוצה ואת הכעס על אלקינד שגרר אותם לשאול התחתיות ועל תוכנית לחיסולו שלא הגיעה למימוש.

גורשמן נפטרה בשנת 2001 לאחר פרק שני של חיים בארץ, כשהיא בגיל 95, ונקברה בעיר מגוריה אשקלון.

גורשמן ובני משפחתה