הארבעה שלא שבו

רחוב הארבעה בתל אביב הוא לכאורה עוד אחד מרחובות העיר הדינמית שאינה מפסיקה לשנות ולהשתנות. למרות שהדבר לא ניכר בשטח, בעבר הלא רחוק תוואי הרחוב היווה גבול ברור בין השכונות העירוניות של תל אביב לבין שָׁרוֹנָה, המושבה הטמפלרית. בהמשך, עם התרחבות העיר לצפון ולמזרח, הפך הרחוב למוקד של מסחר ובילוי. מיקומו של הסינמטק במוצא הרחוב ממערב אחראי להרחבת הפן התרבותי והחברתי בסביבה.

מה שמביא אותי לעסוק ברחוב הומה זה היא העובדה שכמו רבים אחרים שחולפים בו בכל יום ומידי ערב גם אני מזדמן למקום מעת לעת. אך בימים אלה הזיכרון והמורשת מתעצמים, ולא במקרה. בעת כתיבת שורות אלו מציינים שמונים שנה לליל המשטרות - מבצע מורכב בו תנועת המרי העברית תקפה במקביל כמה תחנות משטרה בריטיות כמחאה תוקפנית למדיניות הבריטית כלפי הישוב.

תחנת המשטרה בשרונה היתה אחת מהן ובקרב זה נפלו ארבעה לוחמים: עמירם בלינקוב, אהרון ידידיה, שרגא הר ואריה קסלמן ז"ל.

מימין לשמאל: עמירם בלינקוב, אהרון ידידיה, שרגא הר ואריה קסלמן צילומים באדיבות עמותת דור הפלמ"ח

טרם שנעסוק במבצע עצמו ננסה לאזכר אירועים ומושגים שבתקופה המדוברת היו על סדר היום של הציבור בארץ. מדובר בשנים שמסיום מלחמת העולם השנייה ועד להקמת המדינה.

הספרים הלבנים

בשנות המנדט בארץ ישראל פירסמה ממשלת בריטניה מסמכים המצהירים על מדיניות ומעשים אל מול ההתפתחויות במרחב המזרח התיכון. ההחלטות שפורסמו היו בנושאי עלייה, רכישת אדמות והיחסים בין הקהילות היהודיות והערביות.

ספר לבן ראשון פורסם בשנת 1922 ע"י ווינסטון צ'רצ'יל שכיהן כשר המושבות. במסמך אישר את הצהרת בלפור, קבע את הפרדת עבר הירדן מארץ ישראל וקבע כי העלייה תאושר ע"פ יכולת הקליטה הכלכלית.

הספר הלבן השני פורסם באוקטובר 1930 ע"י שר המושבות לורד פאספילד, והייתה בו בלימה צורמת של המפעל הציוני. המסמך קבע כי יש להגביל את העלייה, כמו גם להגביל את רכישת הקרקעות מאוכלוסייה ערבית. פרסום ספר זה עורר זעם ביישוב  בארץ ובקהילות היהודיות בעולם. הביקורת והלחצים אילצו את ממשלת בריטניה למתן את הגזירות ולאפשר מס' גדול יותר של "סרטיפיקטים". בפועל המסמך לא מומש ונשאר במגירה.

הספר הלבן השלישי הוגש לפרלמנט הבריטי בשנת 1939 ע"י שר המושבות מלקולם מקדונלד. ספר זה היה קיצוני במדיניות הבריטית מול התנועה הציונית והיו בו הגבלות קשות על עלייה, הצרה חמורה של רכישת קרקע ובמוצנע היתה גם הבעת תמיכה בחלוקת הארץ בין יהודים לערבים. ספר זה פורסם לאחר מאורעות 1936-1939 או לפי המונח הערבי "המרד הגדול".

פרוץ מלחמת העולם הדחיק ודחה את תגובת התנועה הציונית, דבר שגם בא לביטוי בקריאתו של דוד בן גוריון: "נילחם במלחמה כאילו אין ספר לבן, ונילחם בספר הלבן כאילו אין מלחמה".

הפגנה ברחוב בן יהודה בתל אביב נגד מדיניות "הספר הלבן", 1939 צילום: קלוגר זולטן. באדיבות אוסף התצלומים הלאומי, לע"מ

לשם מיקוד הנושא בו אנו עוסקים אנו מדלגים כאן על פרק היסטורי נוראי בתולדות העמים והעם היהודי בפרט - מלחמת העולם השנייה והשואה, וחוזרים לקורה בארץ ישראל.

למרות ההרס, החורבן וההשמדה שחווה העם היהודי ממשלת בריטניה לא שינתה במאומה את סעיפי הספר הלבן משנת 1939 ודאגה להקפיד ולהקשות בכל הקשור לרכישת קרקעות ובעיקר למנוע הגעת ניצולי שואה לארץ מעבר למספרים שנקבעו טרום המלחמה.

בן גוריון, בתפקידו כיו"ר הסוכנות, מורה למשה סנה, ראש המפקדה הארצית של ההגנה, לפעול לשת"פ עם ארגוני הפורשים האצ"ל והלח"י ולנהל מערכה משותפת מול שלטון המנדט.

תנועת המרי העברי

שלושת הארגונים החברים בתנועה קיבלו את העקרונות הבאים: כפיפות ומרות הנהגת היישוב, תיאום אסטרטגי משותף תוך שמירת מסגרת הארגון, פעילות עצמאית רחבת היקף של אחד האירגונים תתבצע רק בהסכמת השותפים ובראשות התנועה תעמוד הנהגה שתחליט על הפעילות, כשוועדת התיאום כונתה ועדת X.

תנועת המרי פעלה בשנים 1945-1946, כשהפעולות שיצאו לפועל במסגרת זו הן: "ליל הרכבות" (1.11.45), "ליל המשטרות" (22.2.46) ו"ליל הגשרים" (16.6.46).

בשבת ה-29.6.46 ביצעו כוחות המנדט הבריטי מבצע של חיפושי נשק ומעצר של מנהיגי היישוב. יום זה זכה לכינוי "השבת השחורה", כאשר שם הקוד הבריטי למבצע היה "אגתה". סה"כ נעצרו באותה שבת 2700 איש, בהם חלק ממנהיגי היישוב. בנוסף נחשפו סליקים ומסתורי נשק בקיבוצים ובמושבים. פעולה בריטית זו באה כתגובה לפעולות שבוצעו במסגרת תנועת המרי העברי.

גילוי סליק של נשק ב"שבת השחורה", קיבוץ יגור, ‏1946

צילום מתוך הספר "מסעות בזמן: בונים מדינה במזרח התיכון" מחברת: קציעה אביאלי-טביביאן. הוצאת מטח

פיצוץ מלון המלך דוד ע"י האצ"ל התרחש ביום ה-22.7.46, כשבהריסת חלקו הדרומי של המלון, ששימש מטה השלטון הבריטי, נהרגו 91 איש - חיילים, שוטרים ואזרחים. על מתן האישור ע"י ועדת X מתקיים ויכוח היסטורי גם כיום, מה שברור שכאן תנועת המרי סיימה את דרכה.

במנהיגות היישוב הוחלט כי מעגל התגובות יורחב לפגיעות במתקנים צבאיים, בכלי רכב ובמוסדות שלטון בריטיים, כל זאת על מנת לפגוע ביוקרת משטרת המנדט ובמיוחד במשטרה הניידת ה-P.M.F.

בליל ה-22.2.1946 כוחות של "ההגנה" יצאו לפעולה בתחנות משטרה בריטיות בשפרעם, ג'נין, כפר ויתקין ובשרונה, ת"א. כאמור התוכנית היתה לפעול בהפתעה בו-זמנית בכל היעדים, לפגוע במבנים וברכבים ולהימנע מפגיעה בשוטרים או בחיילים.

בפועל חלו שיבושים, כפי שקורה לרוב במבצעים מסוג זה. בשפרעם נפצעו חמישה מקומיים, בכפר ויתקין הפעולה בוצעה כמתוכנן, ולמשטרת ג'נין הגיע הכוח באיחור, נחשף ונסוג מבלי לבצע את הפעולה. התקיפה במחנה שרונה השתבשה ועלתה במחיר דמים יקר.

סיפור הקרב על מחנה שרונה

ביצוע הפעולה במחנה שרונה הוטל על כוח מהגדוד השני של הפלמ"ח ומחי"ש תל אביב בפיקוד דני מס. היחידה המבצעת הכינה עצמה מבעוד מועד, הפנימה את המטלות וביצעה סיורים מקדימים לשם הכרת השטח. על מנת למנוע גילוי של הנשק האישי במחסומי המשטרה סוכם כי הלוחמים יצויידו ברובים מסליקי מרחב ת"א של ארגון "ההגנה".

על פי התכנון על הכוח היה לחדור לבסיס, להתרכז בפגיעה במבנים וכלי רכב של המשטרה הניידת, להימנע מפגיעה במגינים ולסגת במהירות לפני הגעת סיוע.

המציאות הייתה שונה וטראגית מהמצופה ושורה של תקלות הביאה לכישלון. הנשק שהובא באיחור בחלקו לא היה תקין, הרובים היו מכוסים בשכבת גריז עבה שהורדתה גזלה זמן יקר. כל זאת גרם לעיכוב משמעותי ביציאה.

שעת השין לכל הפעולות באותו ערב נקבעה לשעה 22:30. מסתבר כי היו חוליות שעמדו בלו"ז, בעוד שאחרות התעכבו, דבר שגרם לבריטים להבין כי קורה דבר מה בשטח ועל כן העבירו מיידית התראת כוננות לכל בסיסיהם.

החוליה שיצאה לשרונה לא הצליחה לסגור את האיחור וכשהגיעה ליעד הפעולה נתקלה בכוח בריטי שארב לה. ניסיון הפריצה נכשל וכתוצאה מהירי הבריטי נפלו ארבעת הלוחמים והיחידה נאלצה לסגת.

הידיעה על נפילת הבנים בקרב במסגרת שירותם בפלמ"ח פשטה במהירות ברחבי הארץ והציפה את הציבור היהודי בגל של תדהמה ועצב. היגון שהורגש בשטח הפך לתחושת הזדהות וגאווה עם הנוער הישראלי שנשא על גבו את המאבק למדינה היהודית ושילם מחיר יקר, כשברור יה כי צפוייה לו עוד מלחמה קשה.

מסע ההלוויה

הנהגת היישוב הבינה מיידית את ממדי הכאב בציבור ובהחלטה נכונה לשעתה החליטה להפוך את הלוויית ארבעת הנופלים להפגנת אחדות וזעם של הציבור אל מול התנהלות ממשלת בריטניה ומדיניותה בארץ ישראל, כשהגבילה עליית יהודים, וזאת לאחר שואת העם היהודי. חלק ניכר בזעם הופנה כלפי שלטונות המנדט וכוחות הצבא והמשטרה שפעלו בנוקשות מוגזמת כלפי תושבי הארץ.

יום ההלוויה נקבע ליום ראשון ה-24.2.46 בשעות אחר הצוהריים. עיריית תל אביב דאגה מבעוד מועד ליידע את תושבי ת"א והעבירה מסר ליישובים ורשויות באזור כי השתתפות מירבית תהווה תעודת כבוד לנופלים ולבני המשפחות וכמובן גם תציג מול הבריטים חזית אחידה של היישוב כקהילה תומכת בהנהגתו.

מסע ההלוויה יצא מביה"ח הדסה, דרך רח' אלנבי, התעכב בבית הכנסת הגדול והמשיך בדרכו לבית העלמין נחלת יצחק. ברחובות העיר התקהלו כחמישים אלף איש, בתי עסק ומפעלים נסגרו, הרחובות ומרפסות הבתים מלאו במלווים שעמדו בדומייה כל העת כשגשם שוטף וברד נמשך כל העת.

הלוויית הארבעה יוצאת מבית החולים הדסה ברחוב מזא"ה, תל אביב. צילום: פאול גולדמן

אלפים במסע ההלוויה ברחוב מזא"ה. צילום: פאול גולדמן באדיבות תל.אביב.פדיה האנציקלופדיה העירונית

הנצחת נופלי הקרב על שרונה

החברה הישראלית של טרום המדינה ובהמשך הזמן כל אזרחי המדינה קיבלו את נפילת הבנים כחלק מ"מגש הכסף שעליו לה ניתנה מדינת היהודים".

רחוב הארבעה בת"א שאוזכר בפתיחה הוא המוכר והמשוייך לשרונה, בספרי הזיכרון, במאמרים ובמחקרים מועלה סיפור הקרב ונופליו, ובמתחם שרונה המחודש נקבעו שלטים המציינים את הפעולה ואת מיקומה המדויק.

מחנה שרונה שפונה ע"י הבריטים עם הקמת המדינה עבר מיידית לממשלת ישראל שקבעה במקום את חלק ממשרדיה ובהמשך את מחנה מטכ"ל. בן גוריון, בתוקף תפקידו כראש ממשלה ושר הביטחון, הורה להתעלם מהשם שרונה והכריז על האזור ה"קריה". שם זה שרד עד לפינוי משרדי הממשלה והמשכם בשיפוץ ובשחזור המקום, אז גם חזר השימוש בשם ההיסטורי שרונה.